פתיחת התפריט הראשי

טור דה פראנס

מרוץ אופני כביש המתקיים מאז 1903

הטור דה פראנסצרפתית: Tour de France) הוא מרוץ אופני כביש היוקרתי ביותר בעולם, המתקיים מאז 1903. התחרות נערכת פעם בשנה ברחבי צרפת בחודש יולי. ב"טור" משתתפים מיטב הרוכבים מכל רחבי העולם. המרוץ זוכה לפופולריות ובעקבות כך גם לחשיפה תקשורתית גדולה.

טור דה פראנס
Le Tour de France
TourDeFrance 2005 07 09.jpg
הדבוקה רוכבת בטור דה פראנס
מדינות צרפתצרפת  צרפת ומדינות נוספות
סוג מרוץ קטעים - גרנד טור
אורך המסלול כ-3,400 ק"מ. נע בעבר בין 2,428 ל-5,745 ק"מ
חודש יולי
משך שלושה שבועות
היסטוריה
התקיים לראשונה 1903
מרוצים עד כה 105 (נכון ל-2018)
מנצח ראשון צרפתצרפת מוריס גארן
מוביל במספר הניצחונות
מוביל מנצחי הקטעים בלגיהבלגיה אדי מרקס - 34 קטעים
מנצח אחרון קולומביהקולומביה איגן ברנל
שנת מרוץ אחרונה 2019
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שערוריות השימוש בסמים, המתפרסמות מפעם לפעם בהקשר למרוץ, מטילות, לדעת חלק מאוהדי הספורט, צל כבד על ה"טור" כולו.

מנצח הטור הנוכחי (2019) הוא איגן ברנל מקבוצת אינאוס.

המסלולעריכה

המרוץ הוא מרוץ קטעים הנמשך כשלושה שבועות. אורכו של מסלול המרוץ, החל מ-2001[1], הוא כ-3,400 קילומטרים. בתחילת דרכו של המרוץ היה אורכו רק 2,428 ק"מ, אך לאחר כמה שנים, המרחק גדל והגיע לשיא של 5,745 ק"מ ב-1926. הרוכבים גומאים מרחק זה ב-22–23 ימים, בקצב של קטע אחד ביום (21 קטעים או 20 קטעים ופרולוג). במשך המרוץ יש שני ימי מנוחה נפרדים. באורך הכללי של המרוץ ובאורך קטעי המרוץ חלו שינויים לאורך ההיסטוריה. במרוץ הראשון היו רק 6 קטעים בני כ-400 ק"מ כל אחד. בהמשך גדל מספר הקטעים ולשיאו הגיע בשנים 1971 ו-1987 עת המרוץ כלל 25 קטעים יומיים. במרבית הקטעים מוזנקים כל הרוכבים יחד, ובמספר ימים נערכים מרוצים נגד השעון, בהם מוזנקים הרוכבים בזה אחר זה. לרוב, קיים גם קטע אחד של מרוץ קבוצתי נגד השעון בו מוזנקת כל קבוצה לחוד ורוכבת במבנה קבוצתי את כל הקטע. בסך הכול מתחרות בטור 22 קבוצות בנות 9 רוכבים כל אחת. בשנת 2013 הגיע הטור למירוץ ה-100, שכן בשל שתי מלחמות העולם (1914–1918, 1939-1945) הצטברו 10 שנים שבהן הטור לא הוזנק.

עד שנת 1950 הוזנק תמיד המרוץ בפריז וגם הסתיים בה. מאז, המרוץ מסתיים תמיד בשדרות האליזה שבפריז, אך מוזנק בכל שנה בעיר אחרת. לעיתים, אף מחוץ לצרפת. הזינוק למרוץ נחשב כאירוע יוקרתי מאוד וערים רבות באירופה כולה, ואף מחוץ לאירופה, מנסות את מזלן בהתמודדות על הכבוד.

ב-2014 הוזנק המירוץ באנגליה[2].

גם הערים והעיירות בהן נקבעות נקודות היציאה והסיום של הקטעים השונים במרוץ זוכות לפרסום. מקומות אלה צפויים להשבחה כלכלית כיוון שהמרוץ מושך אליו אוהדים ותיירים רבים. לכן גם כאן קיימת התמודדות על הזכות לארח את ה"טור". בהתאם, מסלול המרוץ נקבע כמעט שנה מראש, כדי לאפשר לערים הנבחרות להתכונן לאירוע.

מסלול המרוץ הוא השמרני והקבוע ביותר מבין שלושת הגרנד טורים. בדרך כלל, השבוע הראשון של המרוץ מתרחש במרכז ובצפון צרפת והוא מאופיין בקטעים מישוריים. זוהי ההזדמנות של הרוכבים הזוטרים לנסות את מזלם בבריחות. מצד שני, נמצאות הקבוצות של המאיצים המפורסמים אשר דואגות לרוב להשיג את הבורחים על מנת לאפשר לכוכביהם להתמודד במרוץ המוני אל קו הסיום. קטעים אלו נערכים לעיתים על כבישים כפריים וצרים, דבר שגורם לעצבנות רבה בקרב הרוכבים, למאבקים על מיקום בתוך דבוקת הרוכבים ולנפילות רבות.

חלקו השני של המרוץ כולל בתוכו את שני המכשולים העיקריים: הרי האלפים והרי הפירנאים. בחלק מהשנים האלפים קודמים לפירנאים ובחלק מהשנים הסדר הוא הפוך. בכל אחד מגושי ההרים הללו קיימות מספר פסגות מפורסמות אשר קנו את שמן עת מרוצים הוכרעו בהן. בכל שנה מקפידים המארגנים כי המסלול יכלול חלק מאותן פסגות מפורסמות. בעת הגעת הרוכבים לפסגות אלו יש עליהן לעיתים מאות אלפי צופים ואוהדים אשר באים לעודד את אליליהם בנקודת השיא של המרוץ. בקטעים ההרריים נקבע מי יהיו הרוכבים שיתמודדו על הבכורה בדירוג הכללי.

בין המפורסמות שבפסגות נמנות:

בין הקטעים ההרריים ישנם קטעים אשר נקראים קטעי מעבר. אלו הם קטעים מישוריים או גבעיים אשר בהם ניתנת לרוב הזדמנות לרוכבים אשר נמצאים כבר בפיגור ניכר בדירוג הכללי, לברוח מהדבוקה ולהלחם על הניצחון בקטע, בזמן שהדבוקה נהנית מיום רכיבה רגוע יותר שיאפשר לרוכבים הבכירים לאגור כח לקראת הקטעים הקשים העומדים בפניהם.

הקטע הנערך לפני הקטע האחרון הוא לרוב מרוץ אישי נגד השעון במרחק של 40–70 ק"מ. בדרך כלל, זהו הקטע המכריע שכן אחריו, למעשה, כבר לא ניתן לשנות את תוצאות המרוץ. הקטע האחרון הוא מעין מצעד ניצחון לרוכבים אשר הצליחו לעבור את המבחן המפרך ולהשלים את המרוץ. בחלקו הראשון של הקטע מצטלמים הרוכבים כאשר הם מברכים איש את יריבו וחברי קבוצת הרוכב המנצח לוגמים כוסיות שמפניה תוך כדי רכיבה. המחצית השנייה של הקטע כוללת שבעה סיבובים בשדרות האליזה בפריז לעיני מאות אלפי צופים. הקטע מוכרע לרוב במאוץ המוני אל קו הסיום והניצחון בקטע זה נחשב כיוקרתי במיוחד.

 
טור דה פראנס 2004 בזמן הנסיעה בשדרות אליזה בפריז

הרוכבים והקבוצותעריכה

נכון ל-2018, במרוץ משתתפות 22–23 קבוצות, שבכל אחת 8 רוכבים בעלי כישורים שונים ושאיפות שונות, בדרך כלל בכל קבוצה ישנו מוביל, לעיתים שנים או שלושה מובילים ותפקיד שאר הרוכבים הנקראים דומסטיקים, הוא לסייע למובילים. הקבוצות שהשתתפותן במרוץ מובטחת מראש הן 18–19 הקבוצות שמרכיבות את ה-UCI World Tour. כ-5–6 חודשים לפני המרוץ מודיעים המארגנים על 4–5 קבוצות נוספות המקבלות "כרטיס כניסה מיוחד" (Wild Card) המקנה להן את זכות ההשתתפות במרוץ. בבחירה זו מעדיפים המארגנים, בדרך כלל, קבוצות צרפתיות (גם כאשר ישנן קבוצות אחרות שרמתן גבוהה יותר) כדי לשמור על הנופך הצרפתי של המרוץ וכדי לעודד את ספורט אופני הכביש בצרפת. בנוסף, נבחרות קבוצות על פי הישגיהן בחודשים הקודמים לבחירה ועל פי רוכבים כוכבים הנמצאים בשורותיהן.

ואלו כינויי הרוכבים

  • אול אראונדר: (רב גוני) רוכב המצטיין בכל סוגי הקטעים: קטעי הרים, מיאוצים ונגד השעון. רוכבים אלה הם המועמדים לנצח בטור כולו - בחולצה הצהובה.
  • מאיץ: נקרא גם ספרינטר רוכב המתמחה במיאוצים. בעלי שריר ארבע ראשי מפותח, בדרך כלל גדולי גוף, ישיגו את ניצחונותיהם במיאוצים המוניים, שהם בדרך כלל בקטעי מישור. רוכבים אלו שואפים להשיג את החולצה הירוקה.
  • מטפס: רוכב המתמחה בקטעי הרים. בדרך כלל קטני גוף וחזקים מאוד. ישיגו את ניצחונותיהם בעליות בהרים. רוכבים אלו מועמדים לזכות בחולצה המנוקדת.
  • שען: רוכב המתמחה במרוץ נגד השעון, רכיבה לבד ללא עזרת הקבוצה, ישיגו את ניצחונותיהם בקטעי נגד שעון.
  • פועל: נקרא גם דומסטיק. (domestique) רוכב בקבוצה, שתפקידו להביא את המוביל לניצחון. חוסם עבורו את הרוח, מגיש לו בקבוקי שתייה ואף נותן לו גלגל או מחליף איתו אופניים במקרה של תקלה.

המנצח והחולצותעריכה

במהלך המרוץ מוענק פרס למנצח בכל קטע יומי. ניצחון בקטע יומי בטור דה פראנס הוא משאת נפשו של כל רוכב מקצועני ונחשב להישג בפני עצמו. למעשה, חלק מהקבוצות מכוונות את מאמציהן אך ורק לזכייה בקטעים בודדים. המנצח ב"טור" כולו הוא הרוכב בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר. המנצח בטור דה פראנס נחשב לרוב כרוכב האופניים הטוב בעולם. כדי לזכות במרוץ, על המנצח לגלות עליונות בשני התחומים העיקריים במרוץ: טיפוס בהרים ורכיבה נגד השעון.

החולצות אותן לובשים הרוכבים במהלך המרוץ הן:

  החולצה הצהובה - הרוכב המוביל בדירוג הכללי (בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר) לובש חולצה צהובה על מנת לזהותו.

  החולצה המנוקדת - חולצה לבנה בעלת נקודות אדומות - הרוכב המוביל בצבירת נקודות המוענקות לרוכבים אשר חוצים ראשונים את הפסגות השונות במהלך המרוץ בקטעים ההרריים, כשחלוקת הנקודות נקבעת לפי קטגוריות-הקושי של הטיפוס: 1-4 (4 הקל ביותר ו-1 הקשה ביותר) ו-HC ("מעבר לדירוג", הגבוהה ביותר). חולצה זו נקראת גם חולצת "מלך ההרים".

  החולצה הירוקה - הרוכב אשר צבר את מרב הנקודות המוענקות במרוצי ביניים במהלך המרוץ ובמאוץ אל קו הסיום.

  החולצה הלבנה - הרוכב הצעיר, אשר גילו אינו עולה על 25 שנים (ב-1 בינואר של שנת המרוץ), בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר.

  הרוכב אשר מוביל בנקודות, אשר מוענקות על ידי צוות שופטים, על רכיבה אגרסיבית בקטעי המרוץ, לובש מספר גב לבן עם רקע אדום (בניגוד לשאר הרוכבים שמספר הגב שלהם הוא שחור עם רקע לבן).

  • מתקיימת תחרות בין הקבוצות על תואר הקבוצה הטובה ביותר. בתחרות זו נמדדים לכל קבוצה בכל קטע, זמניהם של שלושת רוכביה המהירים באותו קטע. הזמן המצטבר המינימלי בכל הקטעים מזכה את הקבוצה בתואר. הקבוצה המובילה בדירוג תרכב ביום המחרת עם מספר שחור על רקע צהוב.

היסטוריהעריכה

 
סיום הטור הראשון. מוריס גארן, המנצח, עומד וידיו משולבות.

הטור דה פראנס נוצר כאירוע של קידום מכירות על ידי אנרי דגראנז' שהיה אחד המייסדים והעורך של העיתון "ל'אוטו" (העיתון שקדם לעיתון ל'אקיפ). דגראנז' רצה לתת תשובה למרוצי האופניים "פריז-ברסט" ו"פריז-בורדו" שהיו בחסותו של עיתון מתחרה. הרעיון למרוץ סביב צרפת הועלה בפגישה בבית קפה בפריז בנובמבר 1902.

הטור הראשון יצא לדרכו בשנת 1903 ואמנם, הרעיון הצדיק את עצמו והעיתון שתפוצתו הייתה עד אז - 25,000 עותקים, הגיע ל-65,000 עותקים לאחר המרוץ. ב-1908 הגיע העיתון כבר לתפוצה של רבע מיליון עותקים. דגראנז' ניסה ליצור תחרות שתבליט את ספורטאי העל שמסוגל לעמוד בתנאים לא אנושיים. בשנים הראשונות של המרוץ קטעי המרוץ היומיים היו לרוב באורך של מעל 400 ק"מ ונדרשו לרוכבים 17–20 שעות כדי לסיימם. רוב הדרכים היו דרכי עפר והרוכבים נדרשו לספק לעצמם אוכל, משקה ותמיכה טכנית. באופן טבעי, חלק גדול מהמתחרים בשנים הראשונות היו כורי פחם שהיו מורגלים בעבודה פיזית קשה לאורך שעות רבות ואשר חיפשו מוצא מעיסוקם הקודם.

מלאת מאה שנה לקיום המרוץ צוינו בטקס חגיגי בפריז בשנת 2003.

במהלך שנים אלו זכו בטור רוכבים אגדיים כז'אק אנקטיל וברנאר אינו הצרפתים, אדי מרקס הבלגי ומיגל אינדוראין הספרדי, שניצחו ב"טור" חמש פעמים כל אחד.

שערוריות השימוש בסמים שהגיעו לשיא ב-1998 במה שכונה פרשת פסטינה, הטילו צל כבד על ה"טור" ועוררו שאלות קשות לגבי המשך המפעל בשנים הבאות. למרות זאת, המרוץ המשיך וצבר פופולריות ופרסום, בין היתר, בעקבות רצף ניצחונותיו של לאנס ארמסטרונג במרוץ, שנפסלו כולם עקב שימוש בסמים. לאחר פרישת ארמסטרונג, בשנת 2006, התפוצצה פרשת מבצע פוארטו שבעקבותיה הושעו רוכבים רבים מהשתתפות בטור. לאחר סיום המרוץ, התברר כי הזוכה פלויד לאנדיס השתמש גם הוא בסמים, והתואר נשלל ממנו. ב-2007 הודח המוביל מיכאל רסמוסן שהיה קרוב לזכייה, לאחר שהתברר כי נעדר ממספר בדיקות סמים. בעקבות כך נטל במקומו אלברטו קונטדור את ההובלה והמשיך לזכייה במרוץ.

טענות על שימוש בחומרים אסוריםעריכה

טענות קשות נשמעות על שימוש רב בסמים אסורים וחומרים ממריצים על ידי רוכבים ב"טור". בשנים האחרונות הוחמר הפיקוח על כך ורוכבים הודחו וסולקו מה"טור" בגין שימוש בחומרים כאלו. במיוחד התפרסמה בהקשר זה "פרשת פסטינה" שהתרחשה בשנת 1998 כאשר במהלך המרוץ, נתגלתה כמות גדולה של חומרים ממריצים אסורים ברכב הקבוצה הצרפתית פסטינה, שנחשבה אז לאחת מהקבוצות הבכירות ביותר בספורט. כל רוכבי הקבוצה סולקו מהמרוץ. רוכבים אחרים פרשו מהמרוץ כמחאה על טיפול המשטרה והתקשורת בפרשה והיה ספק אם המרוץ יימשך.

בשנת 2006, לאחר שאיבד זמן רב למועמדים האחרים לניצחון בקטע ה-16 במרוץ, התאושש האמריקאי פלויד לאנדיס בצורה מפליאה וזכה בקטע ה-17 של המרוץ בפער גדול. לאחר שזכה בדירוג הכללי במרוץ כולו, פורסם כי בבדיקות השתן שנלקחו ממנו אחר ניצחונו הגדול באלפים, נמצאה כמות טסטוסטרון גבוהה מהרמה המותרת, ולאחר מאבק משפטי ארוך נשלל ממנו התואר והוענק לאוסקר פריירו. הייתה זו הפעם הראשונה של הדחה מהמרוץ של רוכב שזכה במקום הראשון.

ביוני 2012 הרשות לפיקוח על שימוש בסמים בספורט האמריקני (ה-USADA) האשימה את לאנס ארמסטרונג בשימוש בסמים, ועקב כך הוא הושעה מתחרויות רכיבה על אופניים. באוגוסט באותה שנה החליטה הרשות על השעייתו לכל החיים מכל תחרויות רכיבה על אופניים, ושלילת כל התארים בהם אמסטרונג זכה לאחר ה-1 באוגוסט 1998[3].

זוכי השנים האחרונותעריכה

הדירוג הכללי (החולצה הצהובה)

קטגוריית הנקודות (החולצה הירוקה)

 
תור הוסהובד רוכב בחולצה הירוקה (טור דה פראנס 2009). הוסהובד ניצח פעמיים בקטגורייה, בשנת 2009 ובשנת 2005.
שנה רוכב ניקוד
1997 גרמניה אריק צאבל 350
1998 גרמניה אריק צאבל 327
1999 גרמניה אריק צאבל 323
2000 גרמניה אריק צאבל 321
2001 גרמניה אריק צאבל 252
2002 אוסטרליה רובי מקיואן 280
2003 אוסטרליה ביידן קוק 216
2004 אוסטרליה רובי מקיואן 272
2005 נורווגיה תור הוסהובד 194
2006 אוסטרליה רובי מקיואן 288
2007 בלגיה תום בונן 256
2008 ספרד אוסקר פריירה 270
2009 נורווגיה תור הוסהובד 280
2010 איטליה אלסנדרו פטאקי 243
2011 בריטניה מרק קוונדיש 334
2012 סלובקיה פטר סאגאן 421
2013 סלובקיה פטר סאגאן 409
2014 סלובקיה פטר סאגאן 431
2015 סלובקיה פטר סאגאן 432
2016 סלובקיה פטר סאגאן 470
2017 אוסטרליה מייקל מת'יוס 370
2018 סלובקיה פטר סאגאן 477
2019 סלובקיה פטר סאגאן 316

קטגוריית מלך ההר (החולצה המנוקדת)

 
כריסטוף ריבלו, רוכב בחולצה המנוקדת (נקראת במקור: "פולקה דוט") במהלך טור דה פראנס 2013
שנה רוכב קבוצה
1997 צרפת רישאר וירנק פסטינה - לוטוס
1998 צרפת כריסטוף רינרו קופידיס
1999 צרפת רישאר וירנק קבוצת פולטי
2000 קולומביה סנטיאגו בוטרו קלמה–קוסטה בלנקה
2001 צרפת לורן ז'אלבר CSC–Tiscali
2002 צרפת לורן ז'אלבר CSC–Tiscali
2003 צרפת רישאר וירנק קוויק סטפ
2004 צרפת רישאר וירנק קוויק סטפ
2005 דנמרק מיכאל רסמוסן ראבובאנק
2006 דנמרק מיכאל רסמוסן ראבובאנק
2007 קולומביה מאוריציו סולר ברלווורלד
2008 ספרד קרלוס סאסטרה[5] 270
2009 ספרד אגוי מרטינז[6] אוסקלטל-אוסקדי
2010 צרפת אנטוני שארטו טלקום
2011 ספרד סמואל סנצ'ז אוסקלטל-–אוסקדי
2012 צרפת תומא ווקלר יורופקאר
2013 קולומביה נאירו קינטנה מוביסטאר
2014 פולין רפא מייקה טינקוף–סקסו
2015 צרפת כריס פרום קבוצת סקיי
2016 פולין רפא מייקה טינקוף
2017 צרפת וורן ברגיל סאנווב
2018 צרפת ז'וליאן אלאפיליפ קוויק סטפ
2019 צרפת רומן בארדה AG2R La Mondiale

קטגוריית הרוכב הצעיר המצטיין (החולצה הלבנה)

 
איגן ברנל, מנצח טור דה פראנס 2019, לובש את החולצה הלבנה במהלך המרוץ בשנת 2019.
שנה רוכב קבוצה
1997 גרמניה יאן אולריך קבוצת טלקום
1998 גרמניה יאן אולריך קבוצת טלקום
1999 צרפת בנואה סלמו Casino–AG2R Prévoyance
2000 ספרד פרנצ'יסקו מנצ'בו בנסטו
2001 ספרד אוסקר סביליה קלמה–קוסטה בלנקה
2002 איטליה איוון באסו פאסה בורטולו
2003 רוסיה דניס מנצ'וב Ibanesto.com
2004 רוסיה ולדימיר קרפטס קבוצת דיסקברי צ'אנל
2005 אוקראינה ירוסלב פופוביץ' קבוצת דיסקברי צ'אנל
2006 איטליה דמיאנו קונגו למפרה–פונדיטאל
2007 ספרד אלברטו קונטדור קבוצת דיסקברי צ'אנל
2008 לוקסמבורג אנדי שלק סקסו בנק
2009 לוקסמבורג אנדי שלק סקסו בנק
2010 לוקסמבורג אנדי שלק סקסו בנק
2011 צרפת פייר רולאן קבוצת יורופקאר
2012 ארצות הברית טיג'יי ואן גארדרן קבוצת BMC
2013 קולומביה נאירו קינטנה מוביסטאר
2014 צרפת טיבו פינו FDJ
2015 קולומביה נאירו קינטנה מוביסטאר
2016 בריטניה אדם ייטס אוריקה בייק-אקסצ'יינג'
2017 בריטניה סיימון ייטס אוריקה - סקוט
2018 צרפת פייר לאטור AG2R La Mondiale
2019 קולומביה איגן ברנל קבוצת אינאוס

דירוג הזכיות בטור דה פראנסעריכה

זכיות רוכב שנים
5 צרפת  ז'אק אנקטיל 1957, 1961, 1962, 1963, 1964
בלגיה  אדי מרקס 1969, 1970, 1971, 1972, 1974
צרפת  ברנאר אינו 1978, 1979, 1981, 1982, 1985
ספרד  מיגל אינדוראין 1991, 1992, 1993, 1994, 1995
4 בריטניה  כריסטופר פרום 2013, 2015, 2016, 2017
3 בלגיה  פיליפ תייס 1913, 1914, 1920
צרפת  לואיזון בובה 1953, 1954, 1955
ארצות הברית  גרג למונד 1986, 1989, 1990
  • שם מודגש מסמל רוכב אופניים שעדיין פעיל כמקצוען

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במרוץ ב-1987 היה אורך המסלול 4,231 ק"מ ב-25 קטעים. בתחילת 1988 הודיע ה-UCI על הגבלת משך המרוץ לשלושה שבועות. במרוץ ב-1988 היה אורך המסלול 3,282 ק"מ ב-22 קטעים, אולם כבר בראשית שנות ה-90 שב והתארך המסלול למרחק של כ-3,900 ק"מ. בסוף שנות ה-90 המרחק ירד לכ-3,600 ק"מ והחל משנות ה-2000 לא השתנה אורך מסלול המרוץ בצורה מהותית והוא כ-3,400 ק"מ.
  2. ^ אמיר ענבר, כריס פרום ואלברטו קונטאדור: החולצה הצהובה קטנה מדי בשביל שנינו, באתר הארץ, 5 ביולי 2014
  3. ^ נשללו כל תאריו של לאנס ארמסטרונג, באתר nrg‏, 24 באוגוסט 2012
  4. ^ לאחר פסילת ניצחונו של קונטדור בפברואר 2012 על ידי בית דין לערעורים בספורט. רשימת המנצחים של האתר הרשמי של המרוץ
  5. ^ במקור ניצח ברנרד קוהל האוסטרי, אך זכייתו נשללה ממנו לאחר פרשיית אמרוץ
  6. ^ במקור ניצח פרנקו פליצוטי האיטלקי, אך ב-2011 הזכייה הועברה למרטינז לאחר פרשיית אמרוץ שפליצוטי נחשד בה