פוטר סטיוארט
פוטר סטיוארט (באנגלית: Potter Stewart; 23 בינואר 1915 – 7 בדצמבר 1985) היה עורך דין ושופט אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1958–1981. במהלך תקופת כהונתו על כס השיפוט הוא תרם בין השאר תרומות חשובות לרפורמה במשפט הפלילי, לתחום זכויות האדם, לנגישות האזרח לבתי המשפט ולשיפוט על פי התיקון הרביעי לחוקה.
 | |||||||||
| פוטר סטיוארט | |||||||||
| לידה |
23 בינואר 1915 ג'קסון, מישיגן, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 בדצמבר 1985 (בגיל 70) שוגר היל, ניו המפשייר, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ב-1941, שירת סטיוארט במלחמת העולם השנייה בכוחות המילואים של צי ארצות הברית. לאחר המלחמה הוא עסק בעריכת דין ושימש כיועץ המשפטי של עיריית סינסינטי. ב-1954 מינה הנשיא דווייט אייזנהאואר את סטיוארט כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב השישי. ב-1958 מינה אותו אייזנהאואר כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של השופט הרולד בארטון, ובשנה שלאחר מכן אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית. בתקופה בה כיהן כנשיא בית המשפט העליון ארל וורן, מצא סטיוארט את עצמו לעיתים תכופות במיעוט, אך בתקופת נשיאותו של וורן ברגר הוא היה ללשון המאזניים. סטיוארט פרש מכהונתו ב-1981 ובמקומו מונתה סנדרה דיי או'קונור.
סטיוארט כתב את חוות דעת הרוב בפסקי דין שהיו ציון דרך, כמו פסק הדין "ג'ונס נגד חברת אלפרד ה. מאייר" (.Jones v. Alfred H. Mayer Co), פסק הדין "כץ נגד ארצות הברית" (Katz v. United States), פסק הדין "צ'ימל נגד קליפורניה" (Chimel v. California) ופסק הדין "סיירה קלאב נגד מורטון" (Sierra Club v. Morton). הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסקי דין כמו פסק הדין "אנגל נגד ויטאל" (Engel v. Vitale), פסק הדין "בעניין גאולט" (In re Gault), ופסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut). חוות הדעת המשלימה שלו בפסק הדין "ג'קובליס נגד אוהיו" (Jacobellis v. Ohio) טבעה את המשפט "אני מזהה את זה כאשר אני נתקל בזה" (I know it when I see it).
ראשית חייו
עריכהפוטר סטיוארט נולד בג'קסון, מישיגן, כאשר שהתה שם משפחתו בחופשה. הוא היה בנם של הארייט (לבית פוטר) וג'יימס גרפילד סטיוארט. אביו, איש המפלגה הרפובליקנית מאוהיו, כיהן כראש עיריית סינסינטי במשך תשע שנים, ובהמשך כשופט בבית המשפט העליון של אוהיו.[1]
סטיוארט קיבל מלגת לימודים שבזכותה הוא למד בבית הספר הוטצ'קינס היוקרתי, שאת לימודיו בו הוא סיים ב-1933. לאחר מכן הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת ייל, שם הוא היה חבר באחוות דלתא-קאפא-אפסילון ובאחוות הגולגולת והעצמות. ב-1937 הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות. הוא שימש כיושב ראש עיתון הסטודנטים Yale Daily News. לאחר שלמד משפט בינלאומי באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה במשך שנה, הוא החל ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, וב-1941 סיים את לימודיו בהצטיינות. בעת לימודיו בבית הספר למשפטים, הוא היה עורך עיתון הסטודנטים Yale Law Journal וחבר אחוות פי-דלתא-פי. בין חבריו לספסל הלימודים באותה תקופה נמנו ג'רלד פורד, פיטר דומיניק, וולטר לורד (אנ'), ויליאם סקרנטון (אנ'), סרג'נט שרייבר, סיירוס ואנס וביירון וייט. זה האחרון יהיה לימיו עמיתו של סטיוארט על כס השיפוט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
במלחמת העולם השנייה שירת סטיוארד בכוחות המילואים של צי ארצות הברית על סיפונן של מכליות נפט. ב-1943 הוא נשא לאישה את מרי אן ברטלס. לזוג נולדו בת ושני בנים. לאחר המלחמה הוא עסק בעריכת דין במגזר הפרטי במשרד עורכי הדין "דינסמור ושוהל" בסינסינטי. בראשית שנות ה-50 הוא שימש כיועץ המשפטי של עיריית סינסינטי.
שופט פדרלי
עריכהב-6 באפריל 1954 מונה סטיוארט על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב השישי במקומו של השופט קסנופון היקס שנפטר. ב-23 באפריל אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית. בתפקיד זה הוא כיהן עד 13 באוקטובר 1958, עת מונה לבית המשפט העליון.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
עריכהמינויו
עריכהב-14 באוקטובר 1958 מינה הנשיא אייזנהאואר את סטיוארט כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במינוי פגרה במקומו של השופט הרולד בארטון שפרש מכהונתו. ב-17 בינואר 1959 הוגשה מועמדותו לאישור הסנאט, וב-5 במאי היא אושרה ברוב של 70 תומכים מול 17 מתנגדים. כל המתנגדים היו סנאטורים דמוקרטים מהדרום.[2] במשך כל תקופת כהונתו בבית המשפט העליון, כיהן סטיוארט במקביל כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב השישי ומאוקטובר 1972 ועד ינואר 1972 כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב החמישי. הוא כיהן בבית המשפט העליון עד לפרישתו ב-3 ביולי 1981.
פסיקותיו
עריכהסטיוארט הגיע לבית המשפט העליון שנשלט אז על ידי שני פלגים אידאולוגים שנאבקו זה בזה ומצא את עצמו במרכז.[3] פסק דין שניתן בראשית ימי כהונתו על כס השיפוט ושהמחיש את תפקידו כלשון המאזניים היה פסק הדין "אירווין נגד דאוד" (Irvin v. Dowd).
מבחינת מזגו נטה סטיוארט להיות בעל עמדות מתונות ופרגמטיות, אך לעיתים קרובות הוא ניצב בעמדת מיעוט בתקופה בה כיהן ארל וורן כנשיא בית המשפט העליון. סטיוארט האמין שהרוב בבית המשפט אימץ מעבר לכוונתם של מנסחי החוקה את הפירוש לסעיף ההתאגדות שבתיקון הראשון (בפסק הדין "אנגל נגד ויטאל" (Engel v. Vitale) מ-1962 ובפסק הדין "בית הספר המחוזי של אבינגטון נגד שמפ" (Abington School District v. Schempp) מ-1963), את החיסיון מפני הפללה עצמית של התיקון החמישי (בפסק דין מירנדה נגד אריזונה מ-1966), וסעיף ההגנה השווה של התיקון ה-14 (בפסק הדין "ריינולדס נגד סימס" (Reynolds v. Sims) מ-1964). בפסק הדין אנגל נגד ויטאל לא מצא סטיוארט שום תקדים לבטל את האפשרות לתפילות במסגרת הלימודים בבתי הספר, ובפסק הדין אבינגטון נגד שמפ הוא סירב לפסול את הנוהג של בתי הספר הציבוריים לקריאת התנ"ך. סטיוארט היה השופט היחידי שכתב חוות דעת מיעוט בשני פסקי דין אלו. בפסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut) מ-1965 כתב סטיוארט חוות דעת מיעוט על בסיס הטענה שבעוד שהחוק של מדינת קונטיקט שאסר על השימוש באמצעי מניעה נראה לו "חוק מטופש באופן בלתי רגיל", לא עלה בידו למצוא לכך זכות לפרטיות כללית בסעיף ההליך הראוי של התיקון ה-14.
לפני מינויו של וורן ברגר כנשיא בית המשפט העליון, שיערו רבים שהנשיא ריצ'רד ניקסון יקדם את סטיוארט לתפקיד. סטיוארט, על אף שראה את ההצעה להתמנות לתפקיד כמחמאה, לא היה מעוניין לעבור שוב את תהליך אישור המינוי בסנאט, ותוך כדי כך לחשוף את משפחתו. הוא גם לא היה מעוניין לקבל את תחומי האחריות המנהליים שהיו כרוכים בתפקיד נשיא בית המשפט העליון. לפיכך, הוא נועד בשיחה בארבע עיניים עם הנשיא וביקש ממנו ששמו לא יילקח בחשבון כמועמד לתפקיד.
בתקופה בה כיהן ברגר כנשיא בית המשפט העליון, הפך סטיוארט לאיש המרכז ולעיתים קרובות השפיע על פסקי הדין של בית המשפט. הוא הצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "פורמן נגד ג'ורג'יה" (Furman v. Georgia) מ-1972, שפסל את חוקי עונש המוות שהיו אז בתוקף, וארבע שנים לאחר מכן הצטרף להחלטת הרוב בפסק הדין גרג נגד ג'ורג'יה (אנ'), שאישר את חוקי עונש המוות המתוקנים שאומצו על ידי רוב מדינות ארצות הברית. על אף התנגדותו לפסק הדין גריזוולד, שינה סטיוארט את דעתו בנוגע לזכות לפרטית והיה הכוח המניע מאחורי החלטת בית המשפט בפסק דין רו נגד וייד מ-1973, שהכיר בזכות להפלה מלאכותית תחת הזכות לפרטיות. סטיוארט התנגד למלחמת וייטנאם, ובכמה הזדמנויות הוא דחק בבית המשפט העליון לתת צו עיון מחדש במקרים בהם נקרא תיגר על חוקתיותה של המלחמה.[4]
סטיוארט הצביע באופן עקבי נגד טענות של נאשמים בפלילים לצו הביאס קורפוס פדרלי ולעיון מחודש בפסקי הדין. הוא היה מודאג בנוגע לפירושים הרחבים של סעיפי ההליך הראוי וההגנה השווה. הוא היה השופט היחידי שכתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "בעניין גאולט" (In re Gault) מ-1967 שהיווה נקודת ציון. פסק דין זה החיל על קטינים את הזכות לקבל הודעה על זכויותיהם ואת הזכות היוועץ בעורך דין, שהוענקה לבגירים בפסק דין מירנדה נגד אריזונה מ-1966 ובפסק דין "גדעון נגד ויינרייט" (Gideon v. Wainwright) מ-1963, בהתאמה.
בפסק הדין "ג'קובליס נגד אוהיו" (Jacobellis v. Ohio) מ-1964, שעסק בדברי תועבה, כתב סטיוארט את חוות הדעת המשלימה הקצרה שלו שבה ציין שקשה להגדיר "פורנוגרפיה קשה", אך "אני מזהה את זה כאשר אני נתקל בזה" (I know it when I see it), "והסרט שקשור לתיק זה הוא לא כזה".[5] הוא המשיך והגן על הסרט שהיה נשוא התיק ("הנאהבים" של לואי מאל) מפני צנזורה נוספת. אחד הפרשנים הביע את דעתו ש: "התבוננות זו מסכמת את משנתו השיפוטית של סטיוארט: פלורליסטית, אינטואיטיבית ופרגמטית".[6] ב-1981 העיר סטיוארט על מחשבותיו החוזרות בנוגע לציטוט זה. "באופן מסוים אני מתחרט על כך שאמרתי את מה שאמרתי על דברי תועבה - דברים שייכתבו על המצבה שלי. כאשר אני זוכר את כל המילים המוצקות שכתבתי", הוא אמר, "אני מצטער מעט שאם ייזכרו אותו, זה יהיה בגלל המשפט הזה".[6]
התיקון הרביעי
עריכהעד 1967, ההגנות של התיקון הרביעי היו מוגבלות לסוגיות בעלות על רכוש. חוות הדעת של סטיוארט בפסק הדין "כץ נגד ארצות הברית" (Katz v. United States) נקבע שהתיקון הרביעי "מגן על אנשים, לא על מקומות". סטיוארט כתב שמתקני ציתות של הממשלה בטלפונים ציבוריים מפרים את הציפייה ההגיונית לפרטיות, ושהממשלה ביצעה "תפיסה" של מילותיהם של המתקשרים. לפיכך, פסק דין כץ נגד ארצות הברית הרחיב את חלותו של התיקון הרביעי מעבר לחדירה הפיזית לפרטיות, הוא אמור להגן כנגד "תפיסתן" של מילים לא מוחשיות. בנוסף, חלותו של התיקון הגיעה כעת עד לציפיות ההגיוניות של האדם לפרטיות, ולא הוגדרה עוד אך ורק על ידי גבולות הרכוש הפיזי. פסק הדין כץ נגד ארצות הברית הפך את האזנות הסתר, הן על ידי הממשל הפדרלי והן על ידי המדינות, לכפופות לדרישות של התיקון הרביעי לקבלת צו לצורך ביצוען.
בפסק הדין "צ'ימל נגד קליפורניה" (Chimel v. California) מ-1969 כתב סטיוארט את חוות הדעת שבה נקבע שמעצר חשוד בביתו לא נותן למשטרה את הזכות לבצע חיפוש ללא צו בכל רחבי הבית, רק באזור שסביב הימצאו של העצור.
בפסק הדין "אלמידה סנצ'ז נגד ארצות הברית" (Almeida-Sanchez v. United States) כתב סטיוארט שלסיורים ניידים של משמר הגבול של ארצות הברית חייבת להיות סיבה מוצדקת לעצור רכב לביקורת. הם לא יכולים לערוך חיפוש בכל רכב ללא סיבה סבירה רק בגלל שהוא נמצא במרחק של 190 ק"מ מהגבול הבינלאומי.
בפסק הדין "ואהלן נגד רו" (Whalen v. Roe) התנגד סטיוארט בחוות הדעת המשלימה שלו לכל ביסוס רחב של הזכות לפרטיות. הוא אמר שהחלטות קודמות של בית המשפט לא "הכירו באינטרס הכללי של ההגנה מפני חשיפת מידע אישי".
הנגישות לבתי המשפט
עריכהסטיוארט הוביל את הניסיון לאפשר נגישות לבתי המשפט הפדרליים בתיקי זכויות האזרח. הוא היה אחד מהמתנגדים התקיפים ביותר לנטייה למנוע מעותרים את הגישה לבתי המשפט הפדרליים. ב-1972 הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "סיירה קלאב נגד מורטון" (Sierra Club v. Morton) וב-1973 את פסק הדין "ארצות הברית נגד SCRAP" (Students Challenging Regulatory Agency Procedures), שקבע באופן רחב את הדרישות לזכות העמידה בבתי המשפט הפדרליים.
זכויות האזרח
עריכהב-1968, בפסק הדין "ג'ונס נגד חברת אלפרד ה. מאייר" (.Jones v. Alfred H. Mayer Co), הרחיב סטיוארט את חוק זכויות האזרח (1866) (אנ') כך שהוציא מחוץ לחוק סירוב לקנייה, מכירה או השכרה של נכס פרטי מסיבות של אפליה גזעית. ב-1976 הוא הרחיב את החוק שוב בפסק הדין "קוניון נגד מק'קריי" (Runyon v. McCrary), שבתי הספר הציבוריים שהיו פתוחים לכל התלמידים הלבנים לא יוכלו עוד שלא לקבל ילדים שחורים, ושכל ההצעות הציבוריות להתקשרות תהיינה גם הן כפופות לחוק זכויות האזרח של 1866.
בפסק הדין "שאטלסוורת' נגד עיריית ברמינגהאם" (Shuttlesworth v. City of Birmingham) מ-1965 פסק סטיוארט שכוחות המשטרה לא יכולים לעשות שימוש בחוק למניעת שוטטות כדי למנוע מפעילי זכויות האזרח מלעמוד או להפגין בצידי הדרכים.
בחוות דעת המיעוט שכתב בפסק הדין "גינזבורג נגד ארצות הברית" (Ginzburg v. United States) מ-1966, אמר סטיוארט, "צנזורה משקפת את חוסר הביטחון של החברה בעצמה. היא סימן ההיכר של משטר סמכותני".
שנותיו האחרונות
עריכהב-18 ביוני 1981 הודיע סטיוארט על פרישתו מכס השיפוט בראשית חודש יולי הקרוב, בגיל 66.[7] במקומו מונתה על ידי הנשיא רונלד רייגן סנדרה דיי או'קונור, שהייתה האישה הראשונה שכיהנה בבית המשפט העליון.[8] בעת פרישתו ציין סטיוארט שהוא מעוניין להקדיש יותר זמן לנכדיו ושברצונו לפרוש מבית המשפט כל עוד הוא בבריאות טובה.
לאחר פרישתו הוא הופיע ב-1984 בסדרת הטלוויזיה הלימודית "החוקה: האיזון העדין" (The Constitution: That Delicate Balance) על חוקת ארצות הברית יחד עם פרד פרנדלי. בינואר 1985 ניהל סטיוארט את טקס ההשבעה של סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש.
פוטר סטיוארט נפטר ב-7 בדצמבר 1985 בבית הקיץ שלו בשוגר היל שבניו המפשייר כתוצאה משבץ מוחי. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
קישורים חיצוניים
עריכה
- פוטר סטיוארט באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- פוטר סטיוארט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פוטר סטיוארט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Clare Cushman (December 11, 2012). The Supreme Court Justices: Illustrated Biographies, 1789–2012. SAGE Publications. p. 418.
- ^ "Nomination of Potter Stewart as Assoc. Justice of Supreme Court". govtrack.us. May 5, 1959.
- ^ John P. MacKenzie (December 8, 1985). "Potter Stewart is Dead at 70; Was on High Court 23 Years," NY Times
- ^ Strassfeld, Robert M. "The Vietnam War On Trial: The Court-Martial of Dr. Howard Levy," 1994 Wisc. L. Rev. 839, 840
- ^ "Potter Stewart". Oyez. Chicago-Kent College of Law.
- ^ 1 2 The History Book Club discussion - SUPREME COURT OF THE U.S. > #92 - ASSOCIATE JUSTICE POTTER STEWART
- ^ Today in History - Jun. 18 - By The Associated Press
- ^ "Reagan's Nomination of O'Connor". archives.gov.