פוליטיקה מינית

ספר מאת קייט מילט משנת 1970

פוליטיקה מיניתאנגלית: Sexual Politics) הוא ספר משנת 1970 מאת קייט מילט, פמיניסטית רדיקלית אמריקאית מהגל השני של הפמיניזם של שנות השבעים. הספר נחשב לקלאסיקה של הספרות הפמיניסטית, ולאבן דרך בהתפתחות התאוריה הפמיניסטית.[1] 

פוליטיקה מינית
Sexual Politics
כריכת הספר "פוליטיקה מינית"
כריכת הספר "פוליטיקה מינית"
מידע כללי
מאת קייט מילט
שפת המקור אנגלית
סוגה תאוריה פמיניסטית
נושא תפקידי מגדר, פמיניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה Doubleday and Co
תאריך הוצאה 1970
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-0-86068-029-1
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סיכום הספר עריכה

בספרה "פוליטיקה מינית" הציגה מילט תאוריה הטוענת כי החברה כולה מושתת על דפוסים פטריארכליים. החברה מונעת מיחסי כוח המוטמעים על ידי היסטוריה תרבותית-חברתית המבוססת על דפוסים פטריארכליים. כל הקטגוריות בחברה, כגון אידאולוגיה, דת, תרבות ומין, מוגדרות באמצעות דפוסים פטריארכליים ומתרחשים בהם מאבקי כוח פוליטיים. מילט תיארה כיצד החברה הפטריארכלית יצרה חברה מיננית (סקסיסטית) המפלה על בסיס מין. היחסים בין נשים וגברים הם יחסים פוליטיים והסדרים חברתיים דרכם קבוצה אחת נשלטת על ידי קבוצה אחרת. באותו אופן שפוליטיקה חברתית נשענת על העובדה כי קבוצה אחת שולטת ומדכאת את השנייה כך מין הוא קטגוריה של סטטוס בעל השלכות פוליטיות על יחסי כוח בין קבוצות. התא המשפחתי נמצא בלב הפטריארכיה ומשמש מודל לכלל החברה. התבנית בה הגבר הוא ראש המשפחה חוזרת ומשועתקת בכל זירה חברתית, בכל ערך או נורמה המופנמים בחברה, ובכל מוסד או מעמד חברתי. כלומר הפוליטיקה, כמאבק בין כוחות, נמצאת בכל מקום ומופנמת הן בחברה ובמוסדותיה והן בתא המשפחתי. כך משתמר הדפוס המסורתי של שליטת גברים בנשים. הכוח הפטריארכלי מבוסס ומוטמע בתפיסות חברתיות כמו גם בכל אחד מאתנו. פירושו של דבר שמתקיימת שיטה. שיטה של הבניה חברתית בעלת מאפיינים של כוח ושליטה. שיטה זו מעניקה לגיטימציה לדיכוי נשים מבני ומתמשך המתקיים בכל רובד בחיי הפרט. מילט פרטה את הרבדים השונים של השיטה הפטריארכלית והוכיחה שהשיטה הכוחנית והדיכאונית באה לביטוי בהיבט אידאולוגי, מוסרי ודתי, ביולוגי, מיני, סוציולוגי, פסיכולוגי, מעמדי, כלכלי וחינוכי. עוד טענה מילט כי יש סוג נוסף של אי שוויון והוא שטיפת מוח ביולוגית ואידאולוגיה המופיעה בחינוך ובמדע, המגובה באלימות.

מילט תיארה בספרה היבטים שונים של התאוריה הטוענת כי הפטריארכיה נמצאת בכל ממד תרבותי ופוליטי בחברה המערבית. הכפיפות של נשים לגברים מובנית על ידי שילוב של שלושה רכיבים: מזג תפקיד מיני וסטטוס. יש קישור ביניהם כמערכת אחת:

  • מזג - הוא האופן בו אנו מתחנכים לחשוב שהוא מולד מגדרית, כגון "נשים רגישות ועדינות".
  • תפקיד מיני - אנו לומדים שלכל מגדר מיועד תפקיד קבוע מראש בחברה.
  • סטאטוס - הוא עניין פוליטי: החזק במאבק כוח טבעי הוא שינצח וישלוט.

כלומר התפיסה האידאולוגית המגדרית היא מערכת אחת הבנויה מפסיכולוגיה-פוליטיקה-חברה.

מילט הוכיחה כיצד שלושת הרכיבים הללו: מזג, תפקיד מיני וסטטוס, באים לביטוי בזירות השונות של פסיכולוגיה פוליטיקה וחברה מהיבטים שונים:

  • ההיבט הביולוגי: הביולוגיה משמשת את הדת ואת המדע כאחד כדי לטעון כי פטריארכיה היא מבנה טבעי, הנגזר מתוך הגוף השונה של גברים ושל נשים. ההתנהגויות המגדריות וההתנהגות המינית הן תכונות מולדות מיסודן התלויות בגוף בתוכו אנו נולדים. מילט יוצאת כנגד הנחה זו וטוענת כי אין זה כך, הביולוגיה היא רק שדה באמצעותו אנו משכנעים אנשים כי כך המבנה החברתי צריך להיות. זו היא הנחה מוטעית המשרתת את הפטריארכיה באופן מגמתי. כל שיטה פוליטית משכנעת אותנו כי זה הדבר הטבעי. וגם כאן לפטריארכיה תפקיד כמערכת העוסקת במבנה אידאולוגי. דרך דת ומדע משכנעים אותנו שפטריארכיה היא משהו טוב. כל היחסים המיניים מתחילים ונגמרים ביחסי כוח. במאבק כוח. אנו לומדים להיות במגדר שלנו דרך השפה. דרך החינוך, דרך מה שמדברים אתנו. אחרי שחוזרים וכותבים בספרות ובתרבות פעמים רבות: "זו האישה שאליה הגבר עורג" הדבר משפיע על ההתנהגות המגדרית שלנו.
  • היבט המשפחה: המשפחה היא התא הראשוני בחברה. המשפחה היא מיקרו-קוסמוס של איך נראית החברה. למשפחה יש תפקיד חשוב למדינה: רבייה, עיצוב הרבייה. הרבייה תתבצע רק במסגרת המשפחה-זהו כלל של החברה. לכל ילד יש אב אחד. שוב יוצאת מילט וקוראת לבחון את התא המשפחתי כזירה פוליטית, של מאבק כוח סמוי. התא המשפחתי משעתק את השיטה של הפטריארכיה: אב אחד בעל כוח אחד, שולט ומחליט. למדינה הפטריארכלית יש מגמה סמויה לשמור על הנורמות בחברה הקובעות את התא המשפחתי כמעוצב באופן אחיד פטריארכלי, כך המדינה משמרת את ההגמוניה הפטריארכאלית והמשכיות כוחה בחברה.
  • היבט מעמדי: המעמד משמש כגורם המרחיק נשים זו מזו. באינטראקציה בין אישה רמת-מעמד ובין גבר ממעמד נמוך, תמיד יוכל הגבר לגייס את גבריותו כנגד האישה ולהשפיל אותה. כך מדכאת הפטריארכיה גם מההיבט הכלכלי והחינוכי, ומכך גם מעמדה הנחות של האישה בחברה מוטמע ומשתמר.
  • היבט הכוח: נשים חשופות כל הזמן לאלימות מצד גברים. בחברה ובתרבות מובנים היבטים רבים של אלימות, גלויים וסמויים. נשים לא מקבלות באמצעות מערכת החינוך את הכלים להתמודד מול אלימות. במובן הזה בין אם זה אונס או סחר בנשים, או בין אם אלה פרסומות ושפה מיננית, כל אלה ועוד הם ביטויים לאלימות. אפשר לייחס גם במקלטים לנשים מוכות היבט אלים, היות שמי שנכנס להסגר הן הנשים ולא הגברים שנשארים משוחררים מחוץ לגדרות המקלט. כוחניות יכולה להשתמע גם באופן בו אנו כחברה מגיבים למקרה של אלימות מול נשים: יש תגובות של זעזוע, צחוק, גירוי. האונס כמקרה פרטי קיצוני מבנה את היחס שלנו למין. מילט מתייחסת לאונס כטרור. גם אם לא כל הגברים אנסים, כל הנשים מתנהלות בעולם בפחד מגברים ורואות בכל זמן ומקום פוטנציאל לאונס.

באמצעות ההיבטים השונים ניתן לחוות עין ביקורתית על כל מוסד, אירוע, תפקיד, או ערך בחברה.

ביקורת וקבלה עריכה

הספר פוליטיקה מינית נחשב לעבודת יסוד בתאוריה פמיניסטית, ואף נקרא "הספר האקדמי הראשון של ביקורת ספרותית פמיניסטית".[1] כמו ספרים פמיניסטיים אחרים מאותה תקופה שהכו גלים, כמו "המסתורין הנשי" של בטי פרידן ו"הסריסה" של ג'רמיין גריר, היוקרה של הספר בדעיכה.[2] הספר היה אבן דרך משמעותית בהתפתחות האידאולוגיה של הגל השני של הפמיניזם בשנות השבעים, ואף היה שנוי במחלוקת רבה. נכתב עליו שהוא היה "אחד הספרים הראשונים של העשור שהרגיזו גברים בכל רחבי ארצות הברית".[3]

ביקורות על הספר נעות במנעד רחב של ביטול ועד האדרה. ההיסטוריון התרבותי. במגזינים Esquire ו-Commentary, שתי המבקרות יצאו במתקפה נגד הפמיניזם באופן כללי, ונגד גישתה של מילט באופן פרטני, בטענה ש"לא כל הנשים שונאות גברים" ושמילט "הופכת את חווייתה הפרטית לכללית". ב-Harper ואף בכתבי עת פסיכולוגיים, המבקרים טענו שמילט לא הבינה נכון את פרויד, ולכן הניתוח שלה לוקה.[4] הסופר נורמן מיילר כתב מאמר תגובה לספר בשם "אסיר הסקס" בו הוא הגן בחריפות על ד. ה. לורנס והנרי מילר,[5] והמשיך לתקוף את כתביה של מילט בספרו באותו שם שיצא מאוחר יותר.[6]

לעומת זאת, בניו יורק טיימס הקדישו שני טורים שלמים לביקורת על הספר, וכינו את מילט "הכוהנת הגדולה של הפמיניזם", וטיים מגזין שמו את תמונתה על השער. אנדריאה דבורקין כתבה במאמר ב-New Statesman ש"העולם ישן, ומילט העירה אותו".[7] ביקורות חיוביות נוספות פורסמו במהלך השנים גם ב-Ms. Magazine, Christian Science Monitor, New Yorker, והוושינגטון פוסט.

אף על פי שחטיבת הספרות הפופולרית של הוצאת דבלדיי החליטה לא להוציא מהדורה חדשה לספר כאשר הוא באופן זמני הורד מן הדפוס, הם הכריזו על הספר כאחד מעשרה הספרים החשובים שהם הוציאו לדפוס במשך מאה שנות קיומם, וכללו את הספר באנתולוגיית ציון המאה של הדפוס.[8]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 P. T. Clough (1994).
  2. ^ Feminist Artifacts: The Archive of Germaine Greer, Nathan Smith, Los Angeles Review of Books, March 21st, 2015
  3. ^ Norma Willson, "Majority Report: A Liberated Glossary: Guide to Feminist Writings", (1974). The English Journal vol 63 no 6 page 15
  4. ^ Phyllis Jacobson, Kate Millett and Her Critics, New Politics, ‏1970
  5. ^ Mailer, Norman (במרץ 1971). "The Prisoner of Sex". Harper’s Magazine. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Mailer, Norman (1971). The Prisoner of Sex. Boston: Little Brown. ISBN 9780917657597.
  7. ^ FEMINIST ICON KATE MILLETT, Veteran Feminists of America
  8. ^ Millett, Kate, 1970 (2000). Sexual Politics. University of Chicago Press. pp. ix–x.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: numeric names: authors list (link)