פול מקנאט

פול מקנאט
Paul V. McNutt
	פול מקנאט, 1941.
לידה	19 ביולי 1891; פרנקלין, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה	24 במרץ 1955 (בגיל 63); ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם מלא	פול ווריס מקנאט
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה	אוניברסיטת אינדיאנה; בית הספר למשפטים בהרווארד ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
	4 ביולי 1946 – 22 במרץ 1947; (37 שבועות ו־3 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית	הארי טרומן
	→ הוא בעצמו ; (כנציב העליון) אמט אוניל ←
	26 באפריל 1937 – 12 ביולי 1939; (שנתיים ו־11 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית	פרנקלין דלאנו רוזוולט
	→ ולדון ג'ונס ; (בפועל) ולדון ג'ונס ; (בפועל) ←
	14 בספטמבר 1945 – 4 ביולי 1946; (42 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית	הארי טרומן
	→ הרולד איקס הוא בעצמו ; (כשגריר) ←
	8 באפריל 1942 – 14 בספטמבר 1945; (3 שנים ו־22 שבועות)
	8 באפריל 1942 – 14 בספטמבר 1945; (3 שנים ו־22 שבועות)
	12 ביולי 1939 – 14 בספטמבר 1945; (6 שנים ו־9 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית	פרנקלין דלאנו רוזוולט ; הארי טרומן
	ווטסון ב. מילר ←
	2 ביוני 1934 – 16 בנובמבר 1936; (שנתיים ו־24 שבועות)
	→ ג'יימס רולף ג'ורג' פירי ←
	9 בינואר 1933 – 11 בינואר 1937; (4 שנים)
סגן מושל אינדיאנה	מ. קליפורד טאונסנד
	→ הארי לסלי מ. קליפורד טאונסנד ←
	1928–1929; (כשנה)
	→ אדוארד ספפורד א. ל. בודנהמר ←

פול ווריס מקנאט (באנגלית: Paul Vories McNutt;‏ 19 ביולי 1891 – 24 במרץ 1955) היה דיפלומט ופוליטיקאי אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אינדיאנה ה-34 בשנים 1933–1937, כנציב העליון לפיליפינים, כראש הסוכנות לביטחון פדרלי, כיושב ראש נציבות כוח האדם למלחמה, וכשגריר ארצות הברית בפיליפינים.

קורות חייו עריכה

פול מקנאט נולד בעיר פרנקלין שבאינדיאנה כילדם היחידי של ג'ון סי. ורות מקנאט. הוריו היו שניהם מורים בבית ספר כאשר הם הכירו, אך אביו החל לעסוק בעריכת דין זמן קצר לפני לידת בנו. ב-1893 עברה המשפחה לאינדיאנפוליס, שם אביו של מקנאט היה לספרן של בית המשפט העליון של אינדיאנה. מקנאט התחנך בבית ספר ציבורי בעיר. ב-1898 התפטר אביו מעבודתו והמשפחה עברה שוב למרטינסוויל, שם הוא פתח משרד עורכי דין. מקנאט החל ללמוד בבית ספר מקומי בו הוא סיים את לימודיו.

ב-1909 החל מקנאט ללמוד באוניברסיטת אינדיאנה, שם הוא היה פעיל בפעילות הפוליטית בקמפוס, היה פעיל בהפקות של תיאטרון הסטודנטים, והיה ידיד קרוב של חבר אחוות בטא-טתא-פאי, ונדל וילקי, לימים מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, שכמו מקנאט, היה אז דמוקרט. לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת אינדיאנה ב-1913 עבר מקנאט ללמוד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, שם הוא היה חבר באחוות אקסיה (Acacia Fraternity), ובמקביל עבד ככתב ספורט עבור סוכנות הידיעות יונייטד פרס אינטרנשיונל. ב-1916 סיים מקנאט את לימודי המשפטים שלו בהרווארד, ואז שב למרטינסוויל, שם הוא ניסה להתמודד על משרת התובע של מחוז מורגן, אך הובס בהפרש קטן.

שירות צבאי עריכה

בשנה שלאחר סיום לימודיו קיבל מקנאט משרת עוזר פרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אינדיאנה, אך התפטר כדי להתגייס לצבא ארצות הברית כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה. הוא השלים לימודי הכשרה לקצינים בפורט בנג'מין הריסון באינדיאנה, והוצב ביחידת ארטילרית שדה. הוא קיבל תפקיד הדרכה בתותחנות ושירת בקמפ טרוויס, בקלי פילד ובקמפ סטנלי שבטקסס ובפורט ג'קסון שבקרוליינה הדרומית. בעת שירותו בטקסס, הוא הכיר את קתלין טימולט ונשא אותה לאישה. ב-1919 שוחרר מקנאט מהשירות בדרגת מייג'ור, ובהמשך הצטרף לכוחות המילואים, שם הוא הגיע לדרגת קולונל.

קריירה אקדמאית עריכה

לאחר תום שירותו הצבאי, שב מקנאט למשרת ההוראה שלו בבית הספר למשפטים, וב-1920 היה לפרופסור במשרה מלאה. ב-1925 הוא היה לדקאן הצעיר ביותר בתולדות בית הספר. הוא עשה שימוש מיומן הן בקשריו באוניברסיטה והן בניסיונו מתקופת המלחמה כדי להתחיל את הקריירה הפוליטית שלו. כדקאן בית הספר למשפטים הוא תקף את הפציפיסטים ומתנגדי אימוני החובה הצבאיים בקמפוסים האקדמיים. מאז שובו משירותו במלחמה הוא היה פעיל בלגיון האמריקאי (American Legion) ובארגוני וותיקי המלחמה, ונשא נאומים ברחבי המדינה. ב-1927 נבחר מקנאט כמפקד של מחלקת אינדיאנה של הלגיון. פעילות השדלנות יצרה עבורו קשרים עם רבים ממנהיגי המדינה, וכך החלו העניין שלו בפוליטיקה ובניית בסיס התמיכה הפוליטית שלו.

מושל אינדיאנה עריכה

ב-1932 היה מקנאט ליושב ראש המפלגה הדמוקרטית באינדיאנה והוביל את משלחת המדינה לוועידה הארצית של המפלגה שהתקיימה באותה שנה. עד לסבב ההצבעות האחרון בוועידה, סירבו מקנאט והמשלחת לתמוך במועמדותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ארצות הברית. הוא התנהג בזלזול ובגסות רוח לרוזוולט כאשר הוא פנה אליהם באופן אישי כדי לבקש את תמיכתם. רוזוולט מעולם לא שכח את העלבון, ומאז ואילך הוא התייחס למקנאט בשיחות פרטיות בתור ה"ב"ז הזה בעל שיער הבלונד פלטינה מאינדיאנה" (that platinum blond S.O.B from Indiana).

באותה שנה בחרו הדמוקרטים באינדיאנה במקנאט כמועמדם למשרת מושל אינדיאנה. בבחירות הכלליות הוא התמקד במתקפות על הרפובליקנים בהאשימו אותם בעשיית כה מעט לפתרון הבעיות שנגרמו כתוצאה מהשפל הגדול. מסע הבחירות גרם ליצירת מועדון התומכים הפוליטי הראשון בארצות הברית. חברי המועדון יכלו להצטרף אליו תמורת סכום קטן כשהתרומות הועברו למסע הבחירות. הרעיון נעשה פופולרי וכיום הוא מיושם במסעות בחירות רבים ברחבי ארצות הברית. בבחירות ניצח מקנאט בקלות, זאת במסגרת סחף הניצחונות של אותה שנה שנחלה המפלגה הדמוקרטית בהובלתו של רוזוולט. גם באינדיאנה זכו הדמוקרטים לניצחון סוחף באספה הכללית של המדינה, כאשר זכו ב-91 מתוך 100 המושבים בבית הנבחרים ו-43 מתוך 50 המושבים בסנאט המדינתי.

מקנאט היה מושל תקיף ושנוי במחלוקת. עם הרוב הסוחף של הדמוקרטים בבית המחוקקים, הוא ארגן מחדש באופן מוחלט את ממשלת המדינה תוך כדי העברת חוק הארגון מחדש של הרשות המבצעת. החוק הפך למעשה על פניהם חמישים שנה של מגבלות שהחקיקה הטילה על המושל במינוי פקידי ממשל ובשליטה על המדיניות, וכך העניק לו אמצעים לשלוט על יותר זרועות עצמאיות של הממשל, וכן העניקה לסגן המושל סמכויות חדשות והרחיבה סמכויות קיימות.

כדי לפתור את בעיית המימון של המדינה, היה מקנאט יכול להעביר תיקונים לחוקת המדינה שעל פיהם הונהגה גבייתו של מס הכנסה. קודם לכן כמעט כל הכנסות המדינה הגיעו ממס רכוש שהוטל באופן לא פורפורציונלי על כתפיהם של החקלאים ואנשי המגזר הכפרי, בה בשעה שמאז שנות ה-20 של המאה ה-20 רוב אזרחי אינדיאנה חיו בערים. בערים, רוב התושבים החזיקו בבעלותם רכוש קטן בהרבה, וכך נוצר מצב שתושבי הערים למעשה לא שילמו מס כלל וכלל. כדי לספק מקור הכנסה נוסף, קידם מקנאט יצירת זיכיונות, כך שהרישיונות שהונפקו מתוקף הזיכיונות ניתנו רק לעסקים שיכלו למכור משקאות חריפים במדינה. האספה הכללית אישרה את מכירתם על פי חוק של בירה ויין בחנויות מתוך ציפייה לביטולו של חוק היובש. הגידול בהכנסות המדינה יצר את ההשפעה הרצויה, איזן את תקציב המדינה, ובזכותו פרעה אינדיאנה חוב של 3.4 מיליון דולר שנוצר במהלך מלחמת העולם הראשונה. מקנאט סיים את כהונתו כמושל אינדיאנה כשתקציב המדינה עמד על עודף של 17 מיליון דולר.

מקנאט היה מעורב מאוד בהצטרפותה של מדינתו לתוכניות הרווחה הפדרליות החדשות. הועברה חקיקה שתאפשר למדינה להשתתף בתוכניות הביטוח הלאומי ובתוכניות האבטלה לעובדים. בנוסף, הוא היה הכי פעיל בהשגת משרות פדרליות וביצירת המסגרת המנהלית הנחוצה להשתתפותה של אינדיאנה בתוכניות מינהל קידום העבודות. יותר מ-75,000 תושבי אינדיאנה עבדו בתוכניות הממשלתיות עד לתום כהונתו של מקנאט כמושל. מצב זה יצר מערכת פטרונות רחבה שהפכה את מקנאט לאחד מהמושלים רבי העוצמה ביותר בתולדות אינדיאנה.

מקנאט רכש את המוניטין של קבלן קולות מהסוג הישן כאשר עשה שימוש בארגון מחדש של ממשלת המדינה כדי לנשל את יריביו, הן הרפובליקנים והן הדמוקרטיים, ממשרות ממשלתיות ועל ידי אילוץ עובדי המדינה לשלם שני אחוזים משכרם למפלגה הדמוקרטית של אינדיאנה. מערכת הזיכיונות למכירת בירה נמכרה לתורמים למסע הבחירות שלו שבתורם הרימו תרומות גדולות לו ולמפלגתו. הוא גם הניע את בית המחוקקים לדחות את הבחירות המוניציפליות של 1933 כצעד לחיסכון בהוצאות, וכך הוסיף שנה נוספת לתקופות כהונותיהם של פקידי הממשל המקומיים, ברובם דמוקרטים. מקנאט לקח על עצמו לדאוג לשחרורו של ג'ון דילינג'ר מבית הסוהר במישיגן סיטי. הוא הגיש תיעוד כוזב על התנהלותו של דילינג'ר בכלא. דילינג'ר קיבל חנינה ובהמשך היה הראשון שזכה לכינוי "אויב הציבור מספר אחד".

מקנאט גם קידם את רפורמת הרווחה. חוקי הרווחה החדשים שהועברו יצרו למעשה את מתן תשלומי הרווחה על ידי הממשלה כמערכת בשליטה מדינתית. קודם לכן, הממשל המקומי היה אחראי על זיהוי הצרכים ועל הדאגה לרווחת התושבים. מקנאט החל את תקופת כהונתו כמושל עם תמיכתם של כמה ארגוני עובדים מרכזיים, אך עד מהרה איבד את תמיכתם. אף על פי שממשלו של מקנאט צמצם את השימוש בצווי מניעה משפטיים למניעת שביתות, הוא לא היסס להכריז על ממשל צבאי ב-11 ממחוזות אינדיאנה של אזורי כריית הפחם, בהם התלוותה אלימות רחבה למאמצי האיגודים המקצועיים לארגן את הכורים. בסך הכל זימן מקנאט את המשמר הלאומי של אינדיאנה שלוש פעמים בתגובה לאלימות שובתים.

בבחירות אמצע הכהונה של 1934, השיבו לעצמם הרפובליקנים מושבים בשני בתי האספה הכללית של אינדיאנה וצמצמו את הרוב של הדמוקרטים. הם החלו לנסות להגביל את סמכויותיו של מקנאט על ידי יצירת מערכת תגמולים להגבלת שליטתו במערכת הפטרונות הפוליטית. באופן פומבי תמך מקנאט בחקיקה, אך מרגע שהחוק נכנס לתוקף, הייתה לו השפעה מועטה על הממשלה, שכן הייתה התעלמות מחלקים רבים של החקיקה. עם זאת, בחלוף הזמן, המערכת יושמה בהדרגה בכמה ממשרדי הממשלה.

בממשל הפדרלי עריכה

נשיא הפיליפינים, מנואל קזון (מימין), מברך את מקנאט (משמאל) עם מינויו כנציב העליון לפיליפינים, 1937.

מקנאט (משמאל) עם מזכיר המלחמה של ארצות הברית הארי וודרינג בביקור בוושינגטון ב-1938.

באותה תקופה הייתה עדיין בחוקת אינדיאנה הגבלת כהונה שמנעה ממקנאט להתמודד לכהונה שנייה ב-1936, והוא הציג את מועמדותו להיבחר כמועמד הדמוקרטים לנשיאות ארצות הברית. בתחילה הוא שקל להתמודד על תפקיד הנשיאות בבחירות לנשיאות שהתקיימו באותה שנה, עד אשר רוזוולט הודיע על כוונתו להתמודד על תקופת כהונה שנייה כנשיא. הוא הובס תבוסה מוחצת, אך ניסה לזכות במינוי המפלגה לתפקיד סגן הנשיא. על כל פנים, רוזוולט עדיין זכר את אי-תמיכתו של מקנאט בו בבחירות הקודמות וסירב לקבל אותו כשותפו למרוץ. על אף דחייה זו, היה מקנאט שותף פעיל במסע הבחירות של רוזוולט לכהונה השנייה. ב-1937 מינה אותו רוזוולט כנציב העליון לפיליפינים, משרה שמקנאט סבר שתסייע לו בהתמודדות בבחירות של 1940. רוזוולט מצדו, שכבר הרהר על אפשרות להתמודדות על תקופת נשיאות שלישית, סבר שתפקיד זה ירחיק למעשה את מקנאט מאור הזרקורים.

כשהפיליפינים הייתה למעשה טריטוריה בממשל עצמי, משרת הנציב העליון הייתה ברובה טקסית. על כל פנים, מקנאט הצליח ליצור מחלוקות כאשר הקפיד על דיוקם של פרטי פרוטוקול. הוא גם תהה אם יהיה זה צעד נבון להעניק מוקדם מדי את העצמאות לאיים כפי שהובטח בחוק טיסינגס-מקדפי של 1934, בהאמינו שהמדינה הקטנה לא תוכל להגן על עצמה בעת הצורך. מקנאט גם היה מטרה לחיצי הביקורת מצד הרפובליקנים, שהבולט מבין מבקריו היה חבר בית הנבחרים אלברט ג'. אנג'ל, זאת בשל הצעתו לבנות "ארמון קיץ" בהרים ליד בגויו (אנ').

בצעד הומניטרי יוצא דופן, מקנאט, בשיתוף פעולה עם נשיא הפיליפינים מנואל קזון, עקף בחשאי את מחלקת המדינה של ארצות הברית כאשר אפשר כניסתם לפיליפינים של 1,300 פליטים יהודים, שנמלטו מאיימת המשטרים הפשיסטים באירופה. באותה עת לא יכלו פליטים להיכנס באופן חוקי לארצות הברית עצמה במספרים גדולים. חלקו של מקנאט בצעד זה תועד בסרט משנת 2013 "מפלט בפיליפינים: הצלה מהשואה".^[1]

ב-1938 כבר העלתה העיתונות השערה אם מקנאט, על אף התנגדות תומכיו של רוזוולט, יחשב למי שישיג את מועמדות הדמוקרטים לנשיאות בשל הרקע הצבאי שלו, שירותו בלגיון האמריקאי, שירותו כמושל אינדיאנה, ו"מראהו הטוב".^[2] ב-1939 הוא עזב את הפיליפינים כדי להתמנות על ידי רוזוולט כראש סוכנות הביטחון הפדרלית (Federal Security Agency), משרד-על שניהל מערך של תוכניות הניו דיל בטווח שנע בין חיל השימור האזרחי לבין הביטוח הלאומי. הסוכנות גם שימשה כארגון גג לשירות המחקר למלחמה (War Research Service) בשנים 1942–1944, שהייתה תוכנית סודית לפיתוח כלי נשק כימים וביולוגים. המשרה בסוכנות הביטחון הפדרלית העניקה למקנאט תשומת לב רחבה, אך תקוותיו להיבחר לנשיאות הגיעו לקיצן כאשר רוזוולט החליט להתמודד על תקופת כהונה שלישית. אף על פי ששמו עלה כאפשרות לבחירה כסגן הנשיא, נראה היה שרוזוולט לא שקל את האפשרות, והעדיף את מזכיר החקלאות הליברלי יותר הנרי וולאס. באופן מקרי, יריבו של רוזוולט בבחירות של 1940 היה חברו לספסל הלימודים של מקנאט ועמיתו באחוות בטא-טתא-פאי, ונדל וילקי, שכעת היה רפובליקני.

שנותיו האחרונות עריכה

מקנאט תמך בנאמנות ברוזוולט בבחירות של 1940 והוספו לו תחומי אחריות נוספים במסגרת תפקידו בסוכנות הביטחון הפדרלית בניהול תוכניות בריאות ובטיחות שהיו קשורות לתחום הביטחון. ב-1942 מינה אותו רוזוולט כיושב ראש נציבות כוח האדם למלחמה (War Manpower Commission), שהייתה אחראית על תכנון האיזון בין צורכי החקלאות, התעשייה והכוחות המזוינים, אך משרה זו נשאה בחובה מעט מאוד סמכויות. כאשר כיהן בתפקיד זה, הכריז מקנאט בפומבי על הצורך ל"השמדת היפנים בכללותם". כאשר התבקש להבהיר את דבריו, ציין מקנאט שהוא התייחס לעם היפני בכללותו, לא רק לצבאו, "שכן אני מכיר את העם היפני". בהבהרה נוספת שנתן שבוע לאחר הצהרתו המקורית, ציין מקנאט שהערותיו שיקפו את השקפותיו האישיות ולא את המדיניות הרשמית של ממשלת ארצות הברית.^[3]

מקנאט היה בין 12 המועמדים להיבחר על ידי הוועידה הארצית של הדמוקרטים ב-1944 לשמש כשותפו למרוץ של רוזוולט בהתמודדות על תקופת הנשיאות הרביעית בבחירות שנערכו באותה שנה, אך זכה בקול אחד בלבד בוועידה.^[4] לאחר כניעת האימפריה היפנית ב-1945, שלח אותו הנשיא הארי טרומן בחזרה לפיליפינים לתקופת כהונה שנייה כנציב העליון. לאחר שהפיליפינים קיבלו את עצמאותם ב-4 ביולי 1946 הפך מקנאט לשגריר ארצות הברית הראשון באיים, משרה בה הוא כיהן עד 1947, אז לקח על עצמו משרת עריכת דין בניו יורק ובוושינגטון. לאחר סיום כהונתו כשגריר, הוא גם שימש כיושב הראש של מועצת הסחר ארצות הברית-הפיליפינים, והיה גם חבר דירקטוריון של כמה חברות במנילה. התבלטותו של מקנאט הומחשה בהופעתו על שערי המגזינים לייף וטיים ב-1939, כאשר הוא שב מהפיליפינים, ובשער מגזין טיים ב-1942 כאשר הוא מונה כיושב ראש נציבות כוח האדם למלחמה.

ב-1950 מונה מקנאט כיושב ראש מועצת המנהלים של יונייטד ארטיסטס.^[5] מעורבותו בחברה הייתה קצרת ימים, שכן הוא וצוות הניהול שלו פרשו לטובתם של ארתור ב. קרים ורוברט בנג'מין תוך פחות משנה.^[6]

ב-1955 חלה מקנאט והחליט לנסוע למסע שיט בפיליפינים כדי להחלים באקלים החם לאחר ניתוח שעבר. מצבו רק החמיר, ולאחר הגיעו למנילה הוא טס לניו יורק כדי לקבל טיפול רפואי טוב יותר. פול מקנאט נפטר בניו יורק ב-24 במרץ 1955, בגיל 63. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. על שמו קרוי בניין מעונות סטודנטים באוניברסיטת בלומינגטון אינדיאנה, זאת בנוסף לפרוטומה בדמותו שמוצבת באולם המבואה של הבניין הראשי של המוסד.

לקריאה נוספת עריכה

Gugin, Linda C.; St. Clair, James E, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, Indiana: Indiana Historical Society Press, pp. 288-299.
Israel George Blake, Paul V. McNutt: Portrait of a Hoosier Statesman, Central Publishing Company, 1966

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא פול מקנאט בוויקישיתוף

פול מקנאט באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
פול מקנאט באתר The Political Graveyard (באנגלית)
פול מקנאט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

[1] "Rescue in the Philippines: Refuge from the Holocaust", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

[2] "McNutt Eats His Way Toward the White House". Life. March 7, 1938. p. 20.

[3] John W. Dower, War without Mercy: Race and Power in the Pacific War, (New York: Pantheon Books, 1986) p. 55

[4] Catledge, Turner (July 22, 1944). "Truman Nominated for Vice Presidency". The New York Times.

[5] "United Artists Reorganized; Paul McNutt Heads Board". Boxoffice. July 15, 1950. pp. 8, 17. Archived from the original on July 31, 2012.

[6] Balio, Tino (1987). United Artists: The Company That Changed the Film Industry. Madison: University of Wisconsin Press. p. 15.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]