פורטל:המורשת העולמית/ערך נבחר/12

בעלבכ היא עיר בלבנון השוכנת בבקעת הלבנון בקרבת הגבול הסורי, בגובה 1,170 מטר מעל פני הים. העיר ידועה במתחם המקדשים שבה, שהוקם על ידי הרומאים בין המאה ה-1 למאה ה-3. במקום שכנו מקדשים לבעל ולאלים כנענים אחרים שהוקמו על ידי הפיניקים. בתקופה ההלניסטית הוקמה העיר מחדש וכונתה "הליופוליס" ("עיר השמש"). היא זוהתה עם אל השמש המצרי רע ועם מקבילו היווני הליוס. העיר נכבשה בידי גנאיוס פומפיוס מגנוס בשנת 64 לפנה"ס, וסופחה לאימפריה הרומית. המקום שמר על חשיבותו כמרכז דתי והמשיך ושימש כאתר עלייה לרגל, תוך שהאלים הכנענים מוחלפים באלים רומים. מקדש מרכזי נבנה והוקדש ליופיטר ברבע השלישי של המאה ה-1, בתקופת אנטונינוס פיוס נבנה מקדש בכחוס, ומקדש ונוס הוקם בשלב מאוחר יותר והבנייתו הסתיימה בתקופתו של הקיסר קרקלה בתחילת המאה ה-3. עם עלייתה של הנצרות והכרזתה כדת האימפריה בשנת 313, החלו המקדשים לאבד מחשיבותם והם נפגעו מרעידות אדמה. הקיסר קונסטנטינוס הורה על הקמת כנסייה בבעלבכ, ותאודוסיוס הראשון אחריו הרס את פסלי האלילים ואת המזבח כדי לפנות מקום לבזיליקה נוצרית. הבזיליקה הוקמה תוך שימוש בחומרי הבניין של המקדשים, ולבסוף הורה יוסטיניאנוס על העברתם של שמונה מעמודי מקדש יופיטר אל איה סופיה בקונסטנטינופול.

לערך המלא