אנטונינוס פיוס

אנטונינוס פיוס
Titus Aurelius Fulvus Boionius Arrius Antoninus
	פסל ראש וחזה של הקיסר אנטונינוס פיוס, מוצג, נכון ל-2007, בגליפטותק, מינכן, גרמניה
לידה	19 בספטמבר 86; לנוביום (אנ'), האימפריה הרומית
פטירה	7 במרץ 161 (בגיל 74); לוריום (אנ'), האימפריה הרומית
שם מלא	טיטוס אורליוס פולביוס בויוניוס אריוס אנטונינוס; אימפרטור קיסר אורליוס אדריאנוס אנטונינוס פיוס (לאחר ההכתרה)
שם לידה	Titus Aurelius Fulvus
מדינה	האימפריה הרומית
מקום קבורה	טירת סנטאנג'לו, רומא
בת זוג	אניה גלריה פאוסטינה
שושלת הנרווה-אנטונינים
אב	טיטוס אורליוס פולביוס; אדריאנוס (מאמץ)
אם	אריה פדילה
צאצאים	מרקוס אורליוס פולביוס אנטונינוס; מרקוס גלריוס פולביוס אנטונינוס; אורליה פדילה; אניה גלריה פאוסטינה הצעירה; מרקוס אורליוס (מאומץ); לוקיוס ורוס (מאומץ)
	10 ביולי 138 – 7 במרץ 161; (22 שנים)
	→ אדריאנוס, אביו המאמץ מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, בניו המאומצים ששלטו במשותף ←

טִִיטוּס אָוּרֶלְיוּס פוּלְבוּס בּוֹיוֹנְיוּס אַרְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (לטינית: Titus Aurelius Fulvus Boionius Arrius Antoninus;‏ 19 בספטמבר 86 – 7 במרץ 161), הידוע בשם אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, היה קיסר רומא משנת 138 עד 161 לספירה, הרביעי מבין חמשת הקיסרים הטובים. הכינוי "פיוס" ניתן לו אחרי עלייתו לשלטון, כנראה מאחר ששכנע את הסנאט להאליל את אדריאנוס.

חייו האישיים

ילדותו ומשפחתו

אנטונינוס נולד בשנת 86, כבנו היחיד של טיטוס אורליוס פולבוס, שהיה קונסול בשנת 89, בלנוביום שבלאטיום. אביו וסבו מצד האב של אנטונינוס מתו כשהיה צעיר והוא גודל וחונך על ידי סבו מצד אמו, טיטוס אריוס אנטונינוס, איש תרבות וחברו של פליניוס הצעיר. אמו של אנטונינוס, אריה פדילה, התחתנה בשנית עם פובליוס יוליוס לופוס, שהיה קונסול בשנת 98 וילדה לו בת בשם יוליה פדילה.

נישואים וילדים

נראה שבשנת 114 הוא נישא לאניה גלריה פאוסטינה. לזוג נולדו שתי בנות ושני בנים, הבנים והבת הגדולה נפטרו בצעירותם, בטרם נעשה אביהם קיסר.^[1] פאוסטינה, שהייתה יפהפייה, נודעה בחוכמתה ונהגה לדאוג לעניים ולעזור לרומאים מעוטי יכולת. באביב 141 היא נפטרה, והוטמנה במאוזוליאום של אדריאנוס.^[2] אנטונינוס מוכה האבל הנציח את זכרונה בבניית פורום על שמה, הטבעת מטבעות הנושאים את דיוקנה ואף הכרזה עליה כאלה. הסנאט הקדיש לה היכל בויה סקרה שבמרכז העיר רומא, ואנטונינוס הקים על שמה קרן למען ילדות הזקוקות לתמיכה כלכלית. הוא לא נשא אישה נוספת עד סוף ימיו.^[2]

בשנת 145 השיא אנטונינוס את בתו היחידה שנותרה בחיים, אניה פאוסטינה, למרקוס, בנו המאומץ.^[3]

קריירה מוקדמת

בשנת 112 מונה אנטונינוס לקוואיסטור, ובשנת 117 מונה לפראיטור.^[1] לאחר שמילא בהצלחה רבה את שני התפקידים הללו, מונה לקונסול בשנת 120. לאחר מכן מונה על ידי הקיסר אדריאנוס לאחד מארבעת הפרוקונסולים האחראים למנהל באיטליה שמחוץ לרומא הבירה. בשנים 130–134 שימש פרוקונסול באסיה, שם נודע כמושל נבון, מתון וישר.^[1] הוא מילא תפקיד זה בהצלחה רבה, מה שהעלה עוד את המוניטין שלו.

אנטונינוס זכה להערכה רבה מצד אדריאנוס. בינואר 138, מיד לאחר מותו של לוקיוס אייליוס, בנו המאומץ ויורשו של אדריאנוס, הציע אדריאנוס לאנטונינוס אימוץ על פי תנאים מוסכמים מראש.^[1] התנאי היה שהוא יסכים לאמץ בעצמו את מרקוס אניוס ורוס (בן אחיה של אשתו), ואת לוקיוס, בנו של איליוס ורוס. שני בניו המאומצים של אנטונינוס היו לימים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, קיסרי רומא הבאים. ב-25 בפברואר 138 אימץ אדריאנוס את אנטונינוס באופן רשמי לבנו ויורשו.

מיד עם אימוצו, העניק לו אדריאנוס סמכות של טריבון וסמכות פיקוד ושלטון במעמד של פרוקונסול. כמו כן קיבל תואר "אימפרטור" ועתה נודע בשם "אימפרטור טיטוס איליוס קיסר אנטונינוס". ב-10 ביולי 138 מת אדריאנוס, ולשמו של אנטונינוס נוסף התואר "אוגוסטוס".^[2]

קיסר רומא

עם עלייתו לשלטון בשנת 138, הפך שמו של אנטונינוס ל"אימפרטור קיסר טיטוס אָיליוס הָדריאנוס אנטונינוס אוגוסטוס פונטיפקס מקסימוס". הסנאט העניק לאשת הקיסר החדש, אניה גלריה פאוסטינה, את התואר "אוגוסטה".^[2] אחת מפעולותיו הראשונות כקיסר הייתה שכנוע הסנאט להעלות את אדריאנוס לדרגת אל, דבר שתחילה סירב הסנאט לעשות. מאמציו לשכנע את הסנאט הם כנראה הסיבה לכך שקיבל את הכינוי "פיוס" (Pius, בלטינית: מסור, "אדוק בחיבתו") שבו הוא נודע. שתי סיבות נוספות לכינוי יכולות להיות הן שאנטונינוס תמך בחותנו המזדקן בידו בישיבות הסנאט, או שהוא חנן את האנשים שאותם דן אדריאנוס למוות כשהיה על ערש-דווי. אנטונינוס בנה מקדשים, תיאטראות ומאוזולאומים, קידם את האמנות והמדע, והרעיף כבוד וכסף על מורי הרטוריקה והפילוסופיה ברומא.

בשנת 139 כיהן אנטונינוס כקונסול בפעם השנייה. הוא העניק לבנו המאומץ מרקוס תפקיד קוואיסטור. אנטונינוס קיבל מהסנאט את התואר "אבי המולדת". הוא סיים את בניית המאוזוליאום של אדריאנוס והעביר את שרידיו של אדריאנוס לאחוזת הקבר החדשה. עוד בשנת 139 העלה את מרקוס למעלת "קיסר".^[2] בשנת 140 כיהן כקונסול בפעם השלישית, כשמרקוס משמש בתפקיד הקונסול השני.^[2] בשנת 142 כונה אנטונינוס פיוס "אימפרטור" בפעם השנייה. העילה היתה ניצחון הצבא הרומאי (באבידות ניכרות) בבריטניה (מאחר שהקיסר הוא המצביא העליון). בשנת 143, לאחר שנדחקו האויבים לאחור, החלו לשפוך סוללה שחצצה בין תחום שליטת רומא לבין זה של הברברים, שנודע בשם "חומת אנטונינוס".^[2]

בניגוד בולט לקודמיו בתפקיד, טראיאנוס ואדריאנוס, אנטונינוס לא היה איש צבא. כפי שכתב עליו היסטוריון מודרני: "קרוב לוודאי שמעבר לכך שאנטונינוס מעולם לא ראה, שלא לדבר על פיקד על, כח צבא רומי, סביר להניח שבמהלך שלטונו שארך עשרים ושתים שנים, הוא מעולם לא היה מצוי במרחק של פחות מ-500 מייל מלגיון".^[4] תקופת שלטונו של אנטונינוס הייתה השקטה ביותר בכל תקופת הקיסרות הרומית, ועל כן רבים נוהגים לציין אותה כשיאו של הפקס רומנה. אמנם היו מספר עימותים צבאיים בתקופת שלטונו – במאוריטניה, ביהודה ובבריטניה, אך אף אחד מהם לא נחשב לרציני. ההתמרדות בבריטניה היא כנראה הסיבה לבניית חומת אנטונינוס, שננטשה זמן לא רב לאחר מכן. גישתו של אנטונינוס לניהול האימפריה הייתה שונה מגישתם של רוב הקיסרים הרומאים האחרים בכך שהוא טיפל במשברים הללו מבלי לעזוב את איטליה אפילו פעם אחת במהלך כל שלטונו, והעדיף לנהל את ענייני החוץ של הפרובינקיות דרך הנציבים שלהן או דרך מכתבים קיסריים ששלח לערים מרוחקות. סגנונו השלטוני של אנטונינוס זכה לשבחים רבים על ידי בני זמנו וגם על ידי הדורות שבאו אחריו.

בשנת 145 כיהן אנטונינוס כקונסול בפעם הרביעית, ולצדו מרקוס, קונסול בפעם השנייה, עתה חתנו. בשנת 146, לאחר שנולד נכדו הראשון, העניק למרקוס סמכות של טריבון וסמכות של פיקוד ושלטון במעמד של פרוקונסול, למעשה שותף בשלטון העליון.^[3] בשנת 148 חגגה רומא 900 שנה לייסודה, ולפי כרוניקון פסחלה, הכריז אנטונינוס, אולי כבר בשנת 147, על שמיטת חובות מס שלא נגבו.^[3]

בתחילת מרץ 161 המליץ בפני הפרייפקטים של המשמר הפרטוריאני על מרקוס כעל יורשו בשלטון. כעבור מספר ימים, ב-7 במרץ, נפטר באחוזתו בלוריום. הוא נקבר במאוזוליאום של אדריאנוס. הסנאט כיבד אותו בתואר "אלוהי". ההיכל בוויה סקרה שהוקדש לאשתו, הוקדש עתה גם לו.^[3] על כרכוב החזית נחקקה ההקדשה: "לאנטונינוס האלוהי ולפאוסטינה (גם יחד) על פי החלטת הסנאט". כמו כן, העמידו לכבודו פולחן.^[5] יורשיו הציבו לכבודו עמוד זיכרון בשדה מרס. אנטונינוס פיוס מנע בזבוז לאורך שלטונו וכך השאיר אחריו קופת מדינה גדושה בסכום של 576 מיליון דרכמות.^[6]

אנטונינוס והיהודים

עלייתו של אנטונינוס הביא הקלה ביחסיו הקיסרות עם היהודים, הוא ביטל את גזירות אדריאנוס ואישר ליהודים למול את בניהם בתנאי שהם לא ימולו נכרים ^[7] (כלומר לא יעסקו בגיור).

שמעון בן יוחי

ערך מורחב – רבי שמעון בר יוחאי

על גרסת התלמוד הבבלי, רבי שמעון בן יוחיי נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).

על פי המסופר בתלמוד הבבלי^[8], לאחר שהרומאים החלו לשקם את הארץ מהחורבן שלאחר מרד בר כוכבא,^[9] ישבו יחד (לפי השערת הרב אהרן היימן היה זה ביבנה) רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בן יוחאי, ולצידם רבי יהודה בן גרים (תלמידו של רבי שמעון), דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידם, ואמרו:

פתח (ר') [רבי] יהודה (ואמ') [ואמר]. כמה נאים מעשיה של אומה זו. תקנו שווקים. תקנו גשרים. תקנו (מרחצאו') [מרחצאות]. (ר') [רבי] יוסי שתק. ענה (ר') [רבי] שמעון (ואמ') [ואמר]. כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. שווקים להושיב בהן זונות. מרחצאות לעדן בהן עצמן. (גשרי') [גשרים] ליטול מהם מכס.

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב' (כתב יד אוקספורד).

יהודה בן גרים סיפר על דבריו, ובעקבות זאת נשמעו הדברים לשלטון ור' שמעון נדון למיתה, ונאלץ לרדת למחתרת. על פי המסורת, התחבאו רשב"י ובנו רבי אלעזר 12 שנים במערה. עד שנודע להם כי קיסר רומא מת וגזרותיו בוטלו.

מעשה ההסתתרות במערה מובא בגרסאות שונות בתלמוד בבלי^[10] ובתלמוד הירושלמי^[11] וכן במדרשים: פסיקתא דרב כהנא^[12] בראשית רבה^[13], קהלת רבה^[14], אסתר רבה^[15] ומדרש תהילים^[16]. הודות לכך שמעשה ההסתתרות במערה נזכר בלא פחות משבעה מקורות בספרות חז"ל, ישנה הסכמה רחבה במחקר^[^{דרוש מקור]} כי בבסיסו הסיפור מסתמך על אירועים היסטוריים ולא רק ספרותיים. אמנם, בעוד כל המקורות מתארים את הסתתרות רבי שמעון ובנו במערה, ישנו רק מקור אחד^[10] המתאר את אותה אספה מדוברת שבגינה רבי שמעון ירד למחתרת. על פי מרבית החוקרים, מדובר ככל הנראה בתוספת מאוחרת.

ישנם ששיערו כי אותו קיסר רומא היה אנטונינוס פיוס^[17] שמת בשנת 161 לספירה, משמע שרשב"י יצא מהמערה (בפעם השנייה) סביב שנת 162 כשנה לאחר מות הקיסר, כאשר מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס עלו לשלטון. אמנם, על סמך מספר מקורות, מרבית החוקרים מקדימים את המעשה לתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס, לימי מרד בר כוכבא.

בהיסטוריה אוגוסטה נזכר שאנטונינוס פיוס דיכא מרד יהודי שפרץ בתקופת שלטונו^[18] אולם אין מידע ברור ממקורות אחרים על מרד כזה בתקופת שלטונו, ואם מרד כזה אכן התרחש, ייתכן שמדובר על המחצית הראשונה של שלטונו וניתן לראות זאת כתולדה של המלחמה של ימי אדריאנוס.^[7] רוב החוקרים דוחים את הידיעה הזאת בשל איכותה המפוקפקת של ההיסטוריה אוגוסטה כמקור היסטורי.

לקריאה נוספת

היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס, עמ' 79–102. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2007. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנטונינוס פיוס בוויקישיתוף

ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אנטונינוס פיוס
אנטונינוס פיוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אנטונינוס פיוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אנטונינוס פיוס (86-161), קיסר רומא, דף שער בספרייה הלאומית
אנטונינוס פיוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 79.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 80.
^ ¹ ² ³ ⁴ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 81.
^ J. J. Wilkes, The Journal of Roman Studies, Volume LXXV 1985, ISSN 0075-4358, p. 242.
^ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 81–82.
^ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 82.
^ ¹ ² M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 622
^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
^ ח"א כרך ה, IV פרק לה רבי שמעון בר יוחאי ורדיפתו מהממשלה
^ ¹ ² תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'.
^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה א'.
^ פסיקתא דרב כהנא, יא, טז
^ בראשית רבה, עט, ו': "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ הֲווֹ טְמִירִין בִּמְעָרְתָא י"ג שָׁנָה בְּיוֹמֵי דִּשְׁמָדָא, וְהָיוּ אוֹכְלִין חֲרוּבִין שֶׁל גָּרוֹדָא עַד שֶׁהֶעֱלָה גּוּפָן חֲלוּדָה. לְסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנִין נְפַק יְתֵיב עַל תְּרַע מְעָרְתָא, חֲמָא חַד צַיָּד קָאֵים וְצָיֵד צִיפֳּרִין, וְכַד הֲוָה שָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַת קָלָא אָמְרָה מִן שְׁמַיָא דִּימוֹס דִּימוֹס, פַּסְגָּא. וְכַד הֲוָה שָׁמַע בְּרַת קָלָא אֲמָרַת סְפֶקוּלָא, הֲוַת מִתָּצְדָה וְנִלְכָּדָה. אָמַר, צִפּוֹר מִבַּלְעֲדֵי שְׁמַיָא לָא מִתָּצְדָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נֶפֶשׁ דְּבַר נָשׁ, נְפַק וְאַשְׁכַּח מִלַּיָא מְשַׁדְּכָן, וְנִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה"
^ קהלת רבה, פרשה י', ח'
^ אסתר רבה, ג', ז'
^ מדרש תהילים, מזמור יז, יא
^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים ח"א כרך ה, IV פרק לה רבי שמעון בר יוחאי ורדיפתו מהממשלה באתר HebrewBooks
^ היסטוריה אוגוסטה, אנטונינוס פיוס, פרק 5, סעיף 4.

[אנטונינים_79-1] ¹ ² ³ ⁴ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 79.

[אנטונינים_80-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 80.

[אנטונינים_81-3] ¹ ² ³ ⁴ דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 81.

[4] J. J. Wilkes, The Journal of Roman Studies, Volume LXXV 1985, ISSN 0075-4358, p. 242.

[5] דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 81–82.

[6] דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס: מאורעות עיקריים בחייו, עמ' 82.

[שטרן_622-7] ¹ ² M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 622

[8] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'

[9] ח"א כרך ה, IV פרק לה רבי שמעון בר יוחאי ורדיפתו מהממשלה

[בבלילגב-10] ¹ ² תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'.

[11] תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה א'.

[12] פסיקתא דרב כהנא, יא, טז

[13] בראשית רבה, עט, ו': "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ הֲווֹ טְמִירִין בִּמְעָרְתָא י"ג שָׁנָה בְּיוֹמֵי דִּשְׁמָדָא, וְהָיוּ אוֹכְלִין חֲרוּבִין שֶׁל גָּרוֹדָא עַד שֶׁהֶעֱלָה גּוּפָן חֲלוּדָה. לְסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנִין נְפַק יְתֵיב עַל תְּרַע מְעָרְתָא, חֲמָא חַד צַיָּד קָאֵים וְצָיֵד צִיפֳּרִין, וְכַד הֲוָה שָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַת קָלָא אָמְרָה מִן שְׁמַיָא דִּימוֹס דִּימוֹס, פַּסְגָּא. וְכַד הֲוָה שָׁמַע בְּרַת קָלָא אֲמָרַת סְפֶקוּלָא, הֲוַת מִתָּצְדָה וְנִלְכָּדָה. אָמַר, צִפּוֹר מִבַּלְעֲדֵי שְׁמַיָא לָא מִתָּצְדָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נֶפֶשׁ דְּבַר נָשׁ, נְפַק וְאַשְׁכַּח מִלַּיָא מְשַׁדְּכָן, וְנִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה"

[14] קהלת רבה, פרשה י', ח'

[15] אסתר רבה, ג', ז'

[16] מדרש תהילים, מזמור יז, יא

[17] רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים ח"א כרך ה, IV פרק לה רבי שמעון בר יוחאי ורדיפתו מהממשלה באתר HebrewBooks

[18] היסטוריה אוגוסטה, אנטונינוס פיוס, פרק 5, סעיף 4.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]