פתיחת התפריט הראשי

העלילהעריכה

המחזה עוסק בבני הזוג ברטה ואריה פליישר (קצב בגרמנית וביידיש), שכשמם כן הם - עובדים באטליז. העלילה נפתחת בניסיונם של בני הזוג פליישר להתמודד עם המציאות החדשה שנכפית עליהם, עת עוברים חרדים רבים אל השכונה שבה הם מתגוררים. אמנם, בתחילה, המעבר עורר בבני הזוג כמיהה לשגשוג כלכלי, אך עם הזמן הם העלו חרס בידם. אדרבה - בני העדה החרדית, ובפרט נשותיה, מנהלים מאבק נגד בני הזוג ולא בוחלים בדבר ובכלל זה חרמות על מקור פרנסתם היחיד. מפאת מצבם הכלכלי הירוד, שנבע במישרין מההתנכלות לעיל, נדרשים בני הזוג להשיב את בנם המפגר אל ביתם. הקהילה החרדית מוקיעה אותו מתוכם. הבן, שלוימל‘ה, סובל במיוחד מהטרדותיה של בת הרב פוקס, ראש העדה החרדית. הוא אונס אותה אפוא ובתום המחזה גם מעלה באש את בית הוריו.

מאפייני המלודרמה, לרבות מלודרמת מחאה כ"פליישר", קשורים להיותה ז'אנר המציג מציאות דרך פריזמה רגשית, בה את מקומו של הריאליזם מחליפים מלחמות אידאולוגיות של טוב מול רע. במחזה, על תקן הצדיק, מתפקדים הזוג פליישר - מבוגרים ניצולי שואה בעלי אטליז שנלחמים בסביבת המחיה המשתנה שלהם בעקבות מעבר של חרדים ו"התחרדות" השכונה הישנה. כדי לשרוד הם נאלצים להיענות לתכתיבי השכנים החדשים, להשיג הכשר לאטליז במעט כספם ומנסים למראית עין להתחזק ביהדותם, אך כל אלא לא מועילים, החרדים לא קונים באטליזם וסופם הוא טראגי בשריפה כאשר החרדים מנצחים במאבק.[1] בהצגה קיימת הפרדה ברורה באפיונן של הדמויות. הדמויות החילוניות (הטובים) – הזוג פליישר, בעלות מטען עבר וזהות ברורה, דוגמה לכך הוא הבעל שלחם במלחמת העצמאות והיותם ניצולי שואה. זהו אפקט שמייצר הזדהות בקהל של מצוקתם וקירבה לדמויות. לעומתם, החרדים (המייצגים את הרעים) הם חסרי זהות ועבר מגיחים לפתע ומתפקדים על תקן האיום הגדול העומד להשתלט וכוחם מייצר כעס בקהל.

הסיום, ובכך כישלונם של הפליישרים, מעורר בקהל זעם וכעס על אי הצדק שהם חוו. מחאתו של יגאל אבן אור נופלת על אוזניים קשובות ופונה לרגש האִיום והחרדה של הקהל החילוני מפני השתלטות החרדים והתגבשותה של "מדינת הלכה". הקהל החילוני שחש מכופף לתכתיבי הדתיים מוצא דרך של ביטוי בעידוד והסכמה ,אך למרות זאת, כדרכה של המלודרמה, אין היא מעוררת בקהל שאלות ולקיחת אחריות על עתידם, אלא הטלת האשמה על החרדים.[1] ההצגה מחזקת דיכוטומיה ברורה ומובהקת ומעודדת את החרפת המצב הקיים, בלי רצון בפיוס. הפחדת הקהל בהתחזקות החרדים המועברת כבשורת איוב, מהווה קרקע פורייה לאנטי-דת מחאתי, ומשרתת את כוונת היוצר המעוניין לחזק בקהל את התחושה והחרדה מהחרדים.

פרשנותעריכה

במרכז המחזה נמצא קונפליקט חילוני-דתי, בליבו של הקונפליקט, סוגיית הכפייה האנטי-דתית והכפייה הדתית. המחזה הנדון מתרכז בכפייה הדתית. המחזה עוסק בגיבורים חילוניים, ניצולי שואה, שלשכונתם עוברת אוכלוסייה חרדית, שעם הזמן הופכת לרוב. ומאלצת את תושבי השכונה הוותיקים לשנות את דרכיהם. וכשאלה לא עושים זאת, פרנסתם נפגעת והם נדחקים לפינה. מהלך שמוביל לעימות בין שתי תפיסות עולם. בו האחת גוברת על השנייה. החילוניים חווים חרמות והדרדרות במצבם הכלכלי, כתוצאה מהפעילות שנוקטים כלפיהם הדתיים, ומפסידים במערכה.[2]

פרופ' דן אוריין מגדיר את המחזה פליישר כ"הצגת מפתח",[1] כלומר יצירה השואבת את חומריה מתוך מודלים חברתיים, אותם היא מארגנת בדרך שמבליטה ומאפשרת לצופים או הקוראים להביט בהם מזווית ראייה אחרת.[3] הצגות מפתח, לרוב, הן בעלות מספר גדול של צופים (לא תמיד), טקסטים נכתבים עליהן, דיונים המתייחסים אליהן נערכים על במות והן נותרות חלק מהזיכרון הקולקטיבי.

מקרה נוסף הוא המחזה "מלכת האמבטיה" מאת חנוך לוין שאומנם הועלה רק 19 פעמים בשנת 1970, אך יצר הד תקשורתי, והיה אחד המסמכים הראשונים נגד כיבוש השטחים. הצגות מפתח מסווגות, בין היתר, לפי שסעים. ההצגה "פליישר" נמצאת תחת השסע החילוני-דתי, עם "קידוש" מאת שמואל הספרי (1985), ו"סטטוס קוו ואדיס" של יהושע סובול (1973).[1]

ייצוג הנשיםעריכה

דמויות הנשים החרדיות במחזה, מזוהות עם היותן אמהות, פוריות ומרובות ילדים, העושות כמצוות הגברים. הרב פוקס מנהיג את העדה לחרם. ובתו, היא שמתוארת כדמות קורבן האונס במחזה. הנשים הן אלה שמפעילות את החרם, אך הגברים הם מחוללי האירועים ומחליטים כי יש לבצעו.[2] המחזה משתמש בנשים ככלי לגילום האיום החרדי. היות שהנשים החרדיות, בגופן, מהוות איום דמוגרפי כאמהות פוריות. דמותה של "חווה" החרדית. ומשמעות שמה -אם כל חי, בדיוק כפי שפליישר הוא בעל אטליז כפירוש שמו מגרמנית. המספרת על ששת ילדיה, ומתרכזת בילדיה ככל עולמה, היא דמות חד ממדית הממחישה את תפקידה המסורתי של האישה ומהווה איום על ילדה היחיד של ברטה פליישר.[2]

לעומת דמויות הנשים החרדיות, הנשים החילוניות הן דמויות מורכבות יותר. אך על אף מורכבותן, גם הן חוות אמירות בוטות מכיוונם של הגברים החילוניים. ומבחינה מגדרית, נשות המחזה, בין אם שיוכן חילוני או דתי, מיוצגות באופן סטריאוטיפי.

ביקורתעריכה

המחזה עורר זעם רב בקרב שומרי מסורת ובקהילות יהודיות בישראל. ב-1 ביוני 1993 התקיים דיון במליאת הכנסת בעניין העלאת המחזה בתיאטרון הקאמרי בעקבות הצעתו לסדר היום של חבר הכנסת מיכאל איתן ממפלגת הליכוד בו אמר[4]: "התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה - מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות... זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו?"

חבר הכנסת גונן שגב ממפלגת צומת אף הוסיף וכינה את המחזה "אנטישמי": "מעניין היה לראות כיצד אנו, כישראלים וכחברי כנסת, יהודים לא-דתיים, היינו מגיבים לו הועלה מחזה דומה ל"פליישר" על בימות גרמניה, בטוחני שכנסת ישראל הייתה מוחה בפני שלטונות גרמניה על הצגה אנטישמית, שבה מוצגים היהודים החרדים כגנבים, כמוצצי דם בדמות השטן, העומדים להשתלט על העולם... כיצד היינו מתרעמים לו נקראה האוכלוסייה הגרמנית לפגוע בהם, ביהודים החרדים."

בהמשך, התבקש השחקן אורי זוהר לשכנע את אבן אור לעדן את תוכן המחזה, אך זה סירב.[5]

עם זאת, ההצגה נחלה הצלחה קופתית גדולה וזכתה לביקורות נלהבות בארץ ובעולם. הניו יורק טיימס הגדיר את המחזה כ"דרמה רבת עצמה וקורעת לב."[6]

הפקותעריכה

צוות הפקת 1993 - תיאטרון הקאמריעריכה

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-1993.

ההצגה ייצגה את תיאטרון הקאמרי בפסטיבל התיאטרון באקדמיית המוזיקה של ברוקלין "BAM" בניו יורק בשנת 1995.[7]

צוות הפקת 2016 - תיאטרון הבימהעריכה

ב-23 במרץ 2016 הועלה המחזה בשנית, הפעם בתיאטרון הלאומי.[8] לקראת ההעלאה המחודשת נערכו מספר שינויים בטקסט, ושמו של הרב פוקס שונה לאנגל. עבור ההפקה הורכב פסקול מוזיקלי מקורי, המשלב לחנים עדכניים לפיוטים מהמקורות היהודיים.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  • רות טון-מנדלסון ורמי סמו פליישר תכניית ההצגה בתיאטרון "הבימה"

הערות שולייםעריכה