מלכת אמבטיה

"מלכת אמבטיה" הוא רביו סאטירי מאת המחזאי חנוך לוין שהוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-18 באפריל 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, כשלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים.

מלכת אמבטיה

כתיבה	חנוך לוין
הצגת בכורה	אפריל 1970
שפה	עברית

ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית וירדה אחרי פחות מחודש וחצי.

על היצירה

"מלכת אמבטיה", או בשמו המלא "מלכת אמבטיה - רביו סאטירי בשני חלקים / על שבת אחים בצל תותחים", נכתב כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. יצירה זו בנויה מעשרים ואחד קטעים, חלקם שירים וחלקם רבי-שיח, אשר מציגים את המצב הפוליטי והמדיניות של אותם ימים שלאחר המלחמה כחסרי כיוון ואת הגאווה הישראלית כנפיחוּת. כל אלה מוצגים בנלעגות ובגרוטסקיות החריפוֹת האופייניות ללוין. לוין חזה במחזה זה את הבעיות המדיניות העלולות להיגרם עקב תוצאות המלחמה.

חלקי היצירה

• הראיון - בחלק זה מוצגים ארבעה בני נוער ישראלים - גידי, דובה, נמרודה וחומי שנשאלים על ידי המראיין לדעתם בנוגע לעמדת ישראל מבחינת יחסהּ לערבים, ואלה, ממסמסים את השיחה בפיטומי מילים חסרי כל פשר.
• אנשי בסדר (סולן: ישראל גוריון) - שיר הלועג ל"טפיחה העצמית על השכם" בעקבות הניצחון במלחמה. תחילת השיר:

"בלילה בלילה, באין רואה

לאור ירח חיוור

יוצאים אנשי בסדר לגן

לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי

לגביעי הפרחים"

• החיזור - שני צעירים - חולדה וזאב - שנפגשים על יד ספסל ובמה שנראה לכאורה כתהליך הכרות והתיידדות בין השניים, מתאהב כל אחד מהם בעצמו, ובשיאה של התמונה, כאשר כל אחד מהם מלא ערגה וכיסופים לדמות עצמו, פוצחים הם בשיר הכתוב ללחן הוואלס הידוע "הדנובה הכחולה" (מאת יוהאן שטראוס הבן), להלן תחילת השיר:

"אני אומללה

כי אני לא יכולה

לנשק לי לי לי

בפּוֹפּוֹ שלי"

• שלוקי ופצלוכס - אף בתמונה זו לוין שם ללעג את התשבחות שנתנו לעצמם הישראלים אגב המלחמה שנסתיימה: מוצגות שתי אמהות המשוחחות זו עם זו. האחת מתגאה בבנה על תכונותיו המשובחות ("אצל שלי יש משהו מאוד ישר ונאמן. כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל") וכך עושה גם השנייה ("עוד לא קרה שיגיד שהוא הולך לישון ופתאום אמצא אותו קורא ספר, לא לא. כשהוא אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון"). כך מתנצחות השתיים ומנסות להוכיח כל אחת בתורהּ שבנהּ מוצלח יותר, עד שמגיע בבחינת "דאוס אקס מכינה" אליהו הנביא, שליח האלוהים ומשבח את השתיים על התכונות הנפלאות של בניהן - תכונות הנחוצות מאוד למלחמה באויב (מהימנות ואמינות - כל אחד מקיים את שהבטיח, אינדיבידואליות - איש איש ומומחיותו, ליכוד - מלאכתו של האחד אינה מפריעה לזו של השני). על כך מעניק להן "פרס": יותר להן לומר שלושה דברים טיפשיים או גסים מבלי שדמותן האמהית תיפגם.
• היה זה בגיל שלוש (סולנית: ז'רמן אוניקובסקי) - שיר אודות המלחמה הגוזלת את נעוריהם של הילדים כאשר הכותב משתמש בתיאורים מיניים. פזמון השיר:

"אז קומו, עורו, תינוקות בני תמותה

אכול ושתֹה והרטב מיטה,

ולושו היטב-היטב את שדי אמכם-

שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם".

• זבוב - תמונה של בעל ואישה שוכבים במיטתם ומשוחחים על כמה טוב שהבעל אינו זבוב. שיחה זו מדברת על חולשות החרק המעופף הקטן, זבוב (המשמש כמשל לערבים), ומדברת בנימת התנשאות על כך שהבעל לעולם יהיה טוב מהזבוב הקטן וכי תמיד תהיה לו זכות קיום חשובה הרבה יותר מזו של הזבוב.
• הגטו שלי (סולן: ישראל גוריון) - שיר מחאה על העולם כמקום בלתי אפשרי למחיה. הכותב דימה את המקום הבלתי אפשרי למחיה לגטו בו נרצחו בשואה שישה מיליון יהודים על ידי השלטון הנאצי של אדולף היטלר.
• הספרייה הלאומית - תמונה סאטירית על תייר עורך סיור בלוויית מורת דרך באוטובוס תיירים. המורה והנהג משכנעים אותו שהספרייה הלאומית של ישראל היא בעצם קופסת גפרורים וכשאינו מבין מלגלגים על טיפשותו ומכנים אותו בשמות גנאי. הקטע הוא בעצם אלגוריה על נסיונותיה של ישראל לשטות בשאר העולם ולהוכיח בפניו בתחבולות את צדקתה - המורה והנהג המייצגים את ישראל, מנסים להוכיח לתייר, אשר מייצג את שאר העולם, כי דבר אשר ברור לעיני כל (קופסת גפרורים אינה אלא קופסת גפרורים) אינו כלל כפי שנדמה לו (אלא בעצם הספרייה הלאומית). כאן מסתתרת סימבוליות נוספת: הגפרור מייצג את האש, היינו יצר המלחמה, בעוד הספרייה מייצגת תרבות ומורשת לאומית - ולפיכך, מה שישראל מציגה כ"מורשת לאומית", לפי לוין, אינה אלא יצר מלחמה משולהב.
• צ'מבלולו + אחים צ'מבלולו (סולנים: ישראל גוריון ונחום שליט) - חולדה וזאב (שני שמות ישראליים מן האליטה האשכנזית המובהקת) פוגשים בצ'מבלולו (שם עם רמיזה ל"טמבלול" ו"בלולו", שהפך ברבות הימים לשם מוכר), נציג היהודים המזרחים הנהנים מרגע חטוף של שיויון בהילחמם לצד האליטות, רק כדי לשוב אל האפליה בתום המלחמה. הזוג מתענג על טיב מצבם לעומת רוע מצבו. לאחר מכן מושר השיר "אחים צ'מבלולו", על הייאוש של כל אותם "צ'מבלולויים".
• סמטוכה - קטע מלגלג על היחס המתנשא כלפי הערבים.
• רגעים יפים (סולנית: תיקי דיין) - שיר ציני המקונן על כך שמרוב מלחמות כבר לא ניתן למות מסיבות אחרות, אישיות יותר.
• עשרת הדיברות - שיר המספר על זניחת כל ערכי המוסר הבאים לידי ביטוי בעשרת הדיברות בזה אחר זה.
• ישיבת הממשלה + הבטחה - סאטירה הבאה למתוח ביקורת על האופי הנפוח, על פי לוין, של ראש הממשלה, גולדה מאיר, על האופי החלש והנגרר של שר החוץ באותו זמן אבא אבן, על חולשת וטיפשות שאר השרים (הדואר והתחבורה, עזר ויצמן) ועל האופי הרצחני של שר הביטחון. "אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם... אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! אני שוב צודקת...". בסיום הקטע שר הביטחון שר את השיר "הבטחה", בו מבטיח לעמו שיהיה רע ומר, שימשיכו לחיות ללא תקווה ושאל להם לשאול לשם מה.
• פגשתי תותח ביישן (סולנית: תיקי דיין) - שיר הבז לנקיטת עמדת המוסר על ידי הישראלים. בית א' מתוך השיר:

"פגשתי בתותח ביישן

תותח עם נקודת-חן;

הוא אמר שמאוד לא נעים לו

להכניס פגז לכולכם"

• העקידה - דיאלוג סאטירי בין אברהם ליצחק בנו לפני העקידה. בקטע זה מנסה כל אחד במשפטים הפוכי משמעות ("מה פתאום להאשים, הרי אתה רק שליח של אלוהים, לא? וכשאלוהים אומר לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב אתה מוכרח לרוץ ולשחוט") מנסים לעורר האחד בשני רגשות אשם. לבסוף אברהם בלהט הוויכוח מתרגז ומתכוון לשחוט את בנו מרוב רוגז. אז יצחק מספר ש"שמע קול" האומר "אל תשלח ידך אל הנער". השחיטה נמנעת, אך השניים תוהים אם גם אצל אבות ובנים אחרים עליהם תוטל משימה כזו מהשמיים יהיה המזל לשמוע את קול מלאך ה' שימנע את המעשה.
• אבי היקר (סולן: ישראל גוריון) - שיר מלנכולי על אפסות הבשר אל מול המילים הגדולות של הערכים הפטריוטיים.
• מלכת אמבטיה - קטע סאטירי נוקב. סיפור המלחמה ותוצאותיה מוצגים באלגוריה של סיפור משפחתי, והערכים הפטריוטיים מוצגים בתור צואה ושתן. ההכרזה על כיבוש ירושלים הופכת במערכון זה ל"בית השימוש בידינו" (על משקל "הר הבית בידינו").
• אבל המלכות היא שלֵמה (סולנית: תיקי דיין) - שיר המדבר על כך שבמלחמה המטרה מקדשת את האמצעים, ושעל כל החללים, האבלים והפצועים להתנחם בכך ש"המלכות היא שלמה".
• לקקו, אחים, לקקו - השיר המסיים את היצירה. שיר פֶּסימי השולל כל תקווה לחיים טובים.

ביקורת ציבורית על המחזה

קטעים של ההצגה הופיעו לראשונה במוסף עיתון "הארץ" ב-23 בינואר 1970, בין היתר הפזמון "עשרת הדברות", בו מתואר כיצד בני עם ישראל עולים להר סיני, מחזירים את עשרת הדברות ואומרים: "נושמים אוויר מלוא הריאות / החרא איננו — אפשר לחיות". בעקבות הפרסום, עוד בטרם החלו ההצגות, ביקשה סיעת המפד"ל בעיריית תל אביב, בראשות חיים בסוק, לצנזר את השיר "עשרת הדיברות" (שממנו הוצאה לבסוף השורה הלפני אחרונה "החרא איננו"). אך ראש העירייה יהושע רבינוביץ הודיע כי עיריית תל אביב לא תתערב בתוכן ההצגה. אחר כך המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את המערכון "העקידה" וכן את "האלמנה וזחטי" (שהוצא בסופו של דבר מההצגה, אך מופיע בספר "מה אכפת לציפור").

למרות הלחצים שעמדו בפני התיאטרון, הנהלת הקאמרי החליטה לבסוף להציג את המחזה כדי להוכיח שהתיאטרון שומר על עצמאותו על אף התמיכה הכספית שהוא מקבל. ההצגה, שהועלתה על בימת תיאטרון ממוסד בעיצומה של מלחמת ההתשה, עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פצצות סירחון הושלכו פעמיים פונה האולם לאחר התרעה טלפונית על הטמנת פצצה, נשלחו מכתבי איום ועלתה דרישה מצד חיים בסוק סגן ראש עיריית תל אביב מטעם המפד"ל להפסיק את התמיכה בתיאטרון. אולם, יגאל אלון ששימש אז כשר החינוך, סירב לפגוע בתמיכה בקאמרי. בתגובה לבקשה כתב: "פורנוגרפיה ופסולת גרידא אינן חדלות להיות מה שהן גם כאשר מעטפים אותן באצטלה של אמנות ותרבות. השאלה היא: מי יקבע מהי פסולת? הממשלה? העיריות? הסוכנות היהודית? [...] אני מתנגד לשימוש בשוט התקציבי להכתבה צנזוריאלית החורגת מזו שאושרה בחוק והמופעלת, הלכה למעשה, על ידי משרד הפנים".

גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו)^{[דרוש מקור]}, "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח [...] זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי, עורך "מעריב לנוער")^{[דרוש מקור]}. שר הביטחון, משה דיין, שצפה בהצגה, אמר: "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל".

בעקבות המהומות החליטה הנהלת התיאטרון חרף מחאותיו של לוין, להוריד את ההצגה לאחר 19 הצגות בלבד. בעקבות הפסקת ההצגה פרסם לוין גילוי דעת ציני בו כתב שהוא חוזר בו מכל מילה שכתב במחזה וחיפש אולם שיסכים לארח את המחזה. עוד קודם הסכימה מועצת פועלי ירושלים שהמחזה יעלה באולם "מיטשל", בבניין ההסתדרות ברחוב שטראוס, אך חזרה בה, ובמקום זאת ההצגה הועלתה בפעם האחרונה באולם "וייז", בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם ב-27 במאי 1970, אך גם הופרעה על ידי קבוצה של סטודנטים.

ב-14 ביוני 1970, שודרו קטעים מההצגה בתוכנית הטלוויזיה "כניסה חופשית", והתקיים דיון על סובלנות וחופש הביטוי.

השפעות

בעקבות הורדת ההצגה כתב מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ: "הייתי רוצה לומר שחנוך לוין הוא סאטיריקן רע, והסאטירה שלו משקרת, מסלפת ואינה אקטואלית - לצערי, נראה לי שהתגובה הסוערת והמעוותת שנתעוררה כנגד ההצגה רק מחזקת את צדקת טענותיה".

בעקבות הורדת ההצגה חיבר לוין שני קטעים: האחד שמו "כך הכרתי את בעלי", בו מספר לוין בציניות האופיינית לו על זוג המתאהב זה בזה על רקע ההתפרעויות במהלך ההצגה "מלכת אמבטיה", ומכתב "גילוי דעת", בו ביקש לוין סליחה מהקהל הנעלב, אך גם התריס נגד הזעם הציבורי.

רבים רואים בהצגה אבן דרך בתולדות התיאטרון והסאטירה הישראלית, במחאה התרבותית הראשונה שכוונה נגד אושיות החברה והשלטון בארץ.

ב-1989, אמר מוטי קירשנבאום, כי הסאטירה החריפה של לוין, במיוחד מלכת אמבטיה, אמנם ספגה ביקורת ועגבניות, אבל גם שברה טאבוים רבים ובכך פרצה את הדרך, ואפשרה סאטירה רחבה ופופולרית יותר, גם אם רכה יותר, כגון בתוכניתו ניקוי ראש ותוכניות סאטירה שהיו בהמשך.

הפקות נוספות

במאי 1971, העלה חוג דרמטי בקיבוץ מגל, גרסה של המחזה כאופרטה, עם שינויים שנערכו בהסכמת לוין.

תקליט ובו 11 משירי ההצגה יצא לאור (ללא שם החברה שהוציאה אותו) לאחר הורדת ההצגה והפך לפריט אספנים ולאחד התקליטים הנדירים ביותר בארץ. באוקטובר 2006 הפיקה אירסיי רקורדס הוצאה מחודשת של התקליט על גבי תקליטור, עם עטיפת האלבום המקורי בעיצובו של הגרפיקאי דוד טרטקובר המציג תצלום מאמר ביקורת ציורי במיוחד על "מלכת אמבטיה" שהופיע בעיתון "מעריב". לצורך הפקת האלבום מחדש אותרו שניים מהתקליטים המקוריים שעברו דיגיטציה, מפני שהסלילים המקוריים אבדו.

ביוני 2010, 40 שנה בדיוק אחרי הורדת ההפקה המקורית, הועלתה בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ההצגה "מלכת אמבטיה 1970.2010", התמודדות מחודשת עם הקברט הסאטירי המקורי, בבימויו של מרט פרחומובסקי.

ביוני 2011, הועלה בתיאטרון "תמונע" המופע "שירה על במה: מלכת אמבטיה", שכלל את שירי ההצגה.

באפריל 2015, הוציאה האוזן השלישית בהוצאה מחודשת ומוגבלת (כ-400 עותקים) את התקליט- פזמוני "מלכת אמבטיה" תחת הלייבל "זהב שחור".

ביוני 2022, העלה תיאטרון גשר הפקה של המחזה בבימוי נעם פרנק, במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי יפו.

באפריל 2023 עלה המחזה בתיאטרון יפו בהפקה של במאי ושחקנים ערבים.

משתתפי ההצגה המקורית

• שחקנים: תיקי דיין, יוסי גרבר, ז'רמן אוניקובסקי, ישראל גוריון, נחום שליט.
• במאי: דוד לוין.
• מלחין: זהר לוי.
• תפאורן: בוקי שוורץ.
• נגנים: יוסי מנחם, זהר לוי, אברהם פנגס, רוברט צ'יק.
• הצגת הבכורה: אפריל 1970, התיאטרון הקאמרי, תל אביב.

לשמיעה נוספת

• פזמוני "מלכת אמבטיה", שירים מתוך המחזה, CD, הוצאה מחודשת ב-500 עותקים, האוזן השלישית, 2006.

לקריאה נוספת

• חנוך לוין, מה אכפת לציפור, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כולל את כל קטעי "מלכת אמבטיה".
• מיכאל הנדלזלץ, "סערה באמבטיה", בספרו חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.

קישורים חיצוניים

• עמוד ההצגה, כולל תכנייה, באתר תיאטרון הקאמרי
• מלכת אמבטיה, הטקסט המלא, באתר חנוך לוין
• שלום רוזנפלד, אמבטיית קצף, מעריב, 24 באפריל 1970
• יורם קניוק, 'חכמים באמבטיה', דבר, 22 במאי 1970
• רם עברון, "שום תיאטרון לא יוכל להתעלם מנסיון ה'אמבטיה'", למרחב, 22 במאי 1970 ראיון עם ישעיהו וינברג מנכ"ל הקאמרי על החלטתו לתמוך בהעלת המחזה
• משה דור, השירות היחיד, מעריב, 25 במאי 1970
• מיכאל הנדלזלץ, שעתנו היפה כבר כמעט מאחורינו, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2006
• אריאנה מלמד, מלכה בלי ממלכה, באתר ynet, 12 ביולי 2008
• "תשחט, אבא, תשחט", קטע מתוך "העקידה", באתר ynet, 8 במרץ 2009
• יאיר אשכנזי, "אני מבטיח לכם דם ודמעות": ביצוע מחודש לשיר של חנוך לוין מ"מלכת אמבטיה", באתר הארץ, 3 באפריל 2017
• רות אשור, 1970 - ההצגה חייבת להימשך? על הדיון הציבורי-משפטי סביב המחזה 'מלכת אמבטיה' מאת חנוך לוין, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 25 במרץ 2019
• רונן טל, "חנוך לוין ידע שהגזענות הזאת תהיה רלוונטית תמיד, גם שנים קדימה", באתר הארץ, 27 באפריל 2023