מחנות העקורים

(הופנה מהדף מחנות עקורים)
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

מחנות העקורים היו מחנות שהקימו בעלות הברית המערביות באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. במחנות אלו התגוררו באופן זמני כ-11 מיליון עקורים. היו אלה בעיקר רוסים, פולנים, צ'כים, צרפתים ובני אומות אחרות שלקחו הגרמנים הנאצים בשבי ושאותם הכריחו להגיע לגרמניה לשם ביצוע עבודות כפייה. בין עקורים אלה היו כרבע מיליון (כ-3%) יהודים ניצולי השואה. רובם הגיעו ממזרח אירופה במסגרת הבריחה.

היסטוריהעריכה

הדיירים הראשונים במחנות העקורים היו ניצולי מחנות ריכוז ומחנות עבודה ששחררו בעלות הברית בגרמניה. חלק מהמחנות, כגון ברגן-בלזן, הוקמו ליד אתר של מחנה ריכוז בשם זהה. חלק מהמחנות, כגון לנדסברג, הוקמו במחנות הריכוז עצמם, במבני מחנות הריכוז לשעבר, מבנים שהוסבו לשימוש אזרחי. בתחילת קיומם של מחנות העקורים, היו המחנות מוקפים גדרות תיל ושמורים על ידי יחידות צבא אמריקאיות ובריטיות. במחנות העקורים הראשונים לא הייתה הפרדה בין יהודים ולא יהודים. היהודים שהגיעו למחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה היו ניצולי שואה וכן פליטים יהודים שחזרו מברית המועצות לפולין ובמסגרת תנועת "הבריחה" הגיעו למערב הכבוש על ידי בעלות הברית המערביות. ב-1947 הגיעו למחנות העקורים יהודים מצ'כיה, סלובקיה, הונגריה ורומניה, ומספר היהודים במחנות העקורים הגיע לרבע מיליון.

מפאת האנטישמיות ששררה בקרב העקורים האחרים - בעיקר הפולנים והרוסים - פרצו מהומות במחנות בין יהודים ולא יהודים. היהודים היו, כאמור, כ-3% מכלל שוהי מחנות העקורים, ומפאת מספרם הנמוך היו פגיעים במיוחד במחנות העקורים. על כן בשלב מוקדם, בתוך חודשים ספורים בלבד מעת שחרור מחנות הריכוז, החליטו בעלות הברית המערביות ליצור מחנות עקורים נפרדים ליהודים שבין העקורים.

בין מחנות העקורים היו אלה: מחנה העקורים ברגן-בלזן, בבסיס הצבא הגרמני לשעבר אשר שכן כקילומטר מאתר מחנה הריכוז ברגן-בלזן שהועלה באש אחרי שחרורו, מנזר סנט אוטיליין, לא רחוק ממינכן, שהפך לבית חולים לניצולים בראשות ד"ר זלמן גרינברג; הקסרקטין בלנדסברג, שהפך למחנה עקורים למשוחררי דכאו; מחנה העקורים פלדאפינג, מחנה שבתקופת המשטר הנאצי שימש את ההיטלריוגנד ולאחר המלחמה הפך למחנה שקלט ניצולי צעדת מוות שהשתחררו בסמוך; ציילסהיים ליד פרנקפורט; וכן מחנות פרנוואלד, אשווגה (אנ'), לייפהיים ואולם (ליד העיר אולם).[1]

דו"ח האריסוןעריכה

רוב החיילים האמריקאים ששמרו על מחנות העקורים לחמו לפני כן במשך כשנה - החל מהפלישה לנורמנדי ביוני 1944 - בקרבות קשים, ולא היו כשירים להבין את מצוקותיה של אוכלוסיה אזרחית פגיעה וחלשה, שורדת מחנות ריכוז. הם לא הבינו שמאחורי גדרות תיל עמדו ניצולי הנאצים ולא פושעים, ועל כן מילאו את משימות השמירה בקשיחות. בנוסף, חלקם היו אנטישמים. בקיץ 1945 כתב ארל הריסון, שליחו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן, דו"ח על מצבם הקשה היהודים במחנות העקורים. בין הדברים שכתב היה המשפט הבא:

"אנחנו [האמריקאים שומרי מחנות העקורים] מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחס אליהם, פרט לכך שאינו משמידים אותם." (זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 73)

לאחר דו"ח האריסוןעריכה

בעקבות הדו"ח הועברו העקורים היהודים למחנות נפרדים, החלו לנהל באופן עצמאי היבטים רבים בחייהם ותנאי חייהם שופרו. ארגוני סעד יהודיים ופעילים מארץ ישראל החלו לפעול במחנות.

רוב העקורים ביקשו לעזוב מהר ככל האפשר, אך עקב האיסור הבריטי על הגירה לארץ ישראל (הספר הלבן), נאלצו להישאר במחנות העקורים. מחוסר ברירה החלו היהודים להפוך את מחנות העקורים למרכזי פעילות תרבותית וחינוכית, והקימו מרכזי שיקום, הכשרה מקצועית והכשרה חלוצית ציונית. הם "הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה."[2]

במחנות התקיימה פעילות מפלגתית יהודית ערה. בין הפעילים היו מפלגות ציוניות, מפלגות דתיות-ציוניות, מפלגת הבונד, מפלגת אגודת ישראל ועוד. שליחים מארץ ישראל עודדו את הציונות והחינוך הציוני, והקימו מרכזי הכשרה חלוצית. הטראומה של השואה הביאה יהודים רבים מקרב שוכני מחנות העקורים לנהות אחר חינוך ציוני ועברי.

לאחר הקמת מדינת ישראלעריכה

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 וחקיקת חוקים שהקלו על ההגירה לארצות הברית, היגרו רבים משוכני מחנות העקורים לישראל ולארצות הברית. רוב מחנות העקורים נסגרו עד 1950. רוב העקורים היגרו לישראל. חלקם היגר לארצות הברית. עשרות אלפים נשארו באירופה ושם הקימו מחדש קהילות שחרבו בשואה.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מחנות העקורים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 32.
  2. ^ החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 - מידע באתר יד ושם