פרנסס ברני

סופרת בריטית

פרנסס "פאני" ברניאנגלית: Frances "Fanny" Burney;‏ 13 ביוני 17526 בינואר 1840), ידועה אחרי נישואיה גם כמאדאם ד'ארבלה (Madame d'Arbley), הייתה סופרת ומחזאית אנגלייה. הרומן הראשון שפרסמה, "אוולינה" (1778), הוא רומן מכתבים סאטירי, שזכה להצלחה רבה ולביקורות אוהדות. על אף שהרומן פורסם בעילום שם, זהותה של ברני התגלתה, והיא הייתה לדמות מוכרת ומקובלת בחוגי החברה הגבוהה בלונדון. בהמשך חייה היא פרסמה שלושה רומנים נוספים, "ססיליה", "קמילה" ו"המשוטטת". היא כתבה גם שמונה מחזות - קומדיות סאטיריות וטרגדיות - אך רק אחד מהם, אדווי ואלגיבה, עלה לבמה בימי חייה. בנוסף, היא כתבה ביוגרפיה של אביה, המוזיקאי והמוזיקולוג, דוקטור צ'ארלס ברני. בשנים 1786–1791 היא שימשה כמלבישה של המלכה שארלוט. לאורך רוב חייה ניהלה ברני חליפת מכתבים ענפה וכתבה יומן אישי, שפורסם לאחר מותה. היומן נחשב כיום ליצירה ספרותית בפני עצמה, והוא מהווה מקור היסטורי ללמידה על החיים בחברה הגבוהה בלונדון ועל אירועים הקשורים בחייה, כגון התפרצות מחלת הנפש של המלך ג'ורג' השלישי שרדף אחריה בגני קיו, תיאור החיים בבריסל בזמן קרב ווטרלו ותאור של המסטקטומיה שעברה בהכרה מלאה.

פרנסס ברני ד'ארבלה
Frances Burney d'Arbley
דיוקן של ברני, מאת בן דודה, אדוארד פרנסיסקו ברני, 1784 או 1785
דיוקן של ברני, מאת בן דודה, אדוארד פרנסיסקו ברני, 1784 או 1785
לידה 13 ביוני 1752
קינגס לין, נורפוק אנגליה
פטירה 6 בינואר 1840 (בגיל 87)
באת', אנגליה
שם לידה Frances Burney עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, מחזאית, כותבת יומנים
בן זוג אלכסנדר ד'ארבלה (Alexandre d'Arblay)
צאצאים אלכסנדר ד'ארבלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ממלכת בריטניה הגדולה (עד 1801)
הממלכה המאוחדת (מ-1801)
שפות היצירה אנגלית
סוגה רומן, רומן מכתבים, ספר זכרונות, יומן אישי, מכתבים
יצירות בולטות אוולינה, קמילה, ססיליה, המשוטטת
תקופת הפעילות 1768–6 בינואר 1840 (כ־72 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
השפיעה על ג'יין אוסטן
חתימה Frances Burney signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית חייה ומשפחהעריכה

 
דוקטור צ'ארלס ברני, אביה של פרנסס. דיוקן מאת ג'ושוע ריינולדס, 1781.

ברני נולדה בקינגס לין שבמחוז נורפוק, שם בחר אביה, צ'ארלס ברני, לעבוד כנגן עוגב בכנסייה. אמה הייתה אסתר סליפ, גם כן מוזיקאית. הייתה לה אחות בכורה, אסתר, ואח בכור, ג'יימס. ג'יימס חונך מגיל צעיר לקריירה בצי המלכותי, והוא השתתף במסע השני של ג'יימס קוק לאוקיינוס השקט ואל מעבר לחוג האנטארקטי. בהמשך הוא חיבר חמישה כרכים על מסעות הגילויים באוקיינוס השקט עד לאלה של קוק, והיה לחבר בחברה המלכותית.[1] אחרי פרנסס נולדו מנישואים אלה סוזן, צ'ארלס ושרלוט. סוזן הייתה קרובה במיוחד לפרנסס, וכמוה הצטיינה בכתיבת מכתבים. בעודו לומד בקיימברידג' נתפס צ'ארלס גונב ספרים מספריית האוניברסיטה לצורך מכירתם. הוא סולק מהלימודים והאירוע השפיע על שארית חייו, אך לקראת סופם הוא הצליח לשקם את תדמיתו ולקבל משרת דיאקון.[2][3]

בשנת 1760 חזרה המשפחה ללונדון, שם החל צ'ארלס ברני בקריירה כמורה נחשב ופופולרי למוזיקה. את השכלתה רכשה ברני בבית. כיוון שהייתה קצרת רואי,[4] התפתחו לימודיה הראשוניים באיטיות יחסית לבני המשפחה האחרים, ובגיל שמונה עדיין לא ידעה קרוא וכתוב. אולם, בשנתיים הבאות לימודיה התפתחו במהירות, ובגיל עשר היא כתבה את הרומן הראשון שלה, "ההיסטוריה של קרולין אוולין", שאותו ככל הנראה שרפה בגיל חמש עשרה.[2]

בספטמבר 1762 מתה אמה של ברני, אירוע שהשפיע מאוד עליה ועל משפחתה.[4] אביה שלח את שתי בנותיו האחרות להתחנך בפריז, ופרנסס נשארה בבית, שם למדה לקרוא בצרפתית. ב-1767 נישא האב בשנית לאליזבת אלן, אלמנה של סוחר עשיר. לאליזבת היו שלושה ילדים מנישואיה הקודמים, אחת מהם היא אליזבת מיק (אנ'), סופרת שכתבה כ-30 רומנים בימי חייה. לבושת המשפחה, אליזבת ואחותה מריה ברחו ליבשת (מריה לאיפר ואליזבת לפריז), כל אחת בנפרד, בעודן בגיל העשרה, על מנת להתחתן.[5] היחסים בין פרנסס ואחיה מהנישואים הראשונים של האב לבין אשתו השנייה לא היו טובים. ב-1768 נולד אחיה למחצה ריצ'רד ("דיק"). הוא היה מעורב בשערוריה כלשהי, ובגיל 16 נשלח להודו, שם הוא הקים בית ספר לילדים יתומים ליד כלכותה. הוא מעולם לא שב לאנגליה, ולא קיים קשרים עם משפחתו.[3] ב-1772 נולדה לברני אחות למחצה, שרה הארייט ברני, שהייתה גם כן לסופרת מצליחה.[2][6]

במהלך שנות ה-70 פרסם צ'ארלס ברני מספר חיבורים על מוזיקה אירופית ואת עבודתו הגדולה "היסטוריה של המוזיקה", שזיכו אותו בהערכה רבה מצד בני תקופתו. פרנסס שימשה כמזכירה ספרותית של אביה והייתה מעורבת בתהליך הכתיבה של חיבוריו. בית המשפחה בלונדון היה לסלון תרבותי, בו התארחו רבים מבני החברה הגבוהה. בין החברים של המשפחה היו דייוויד גריק, סמואל ג'ונסון, ג'ושוע ריינולדס, הסטר ת'רייל והמחזאי סמואל קריספ, שעמו היו לברני יחסים קרובים.[2]

אוולינהעריכה

 
איור השער של כרך 3 של אוולינה, מהדורה מנובמבר 1779.

"אוולינה", או בשמו המלא "אוולינה, או ההיסטוריה של הכניסה לעולם של ליידי צעירה" (Evelina, or the History of a Young Lady's Entrance into the World), הוא הרומן הראשון שפרסמה ברני. הוא כתוב כרומן מכתבים ויצא לאור בשלושה כרכים. זהו רומן חניכה ומעין סיפור סינדרלה, שעלילתו מתמקדת באוולינה, בתו של אריסטוקרט אנגלי. אמה מתה זמן קצר לאחר לידתה, ואביה סירב להכיר בה. עד גיל 17 היא גדלה והתחנכה באנגליה הכפרית. דרך שורה של אירועים וצירופי מקרים היא מגיעה ללונדון, שם היא נפגשת לראשונה עם עולם האופנה, התרבות והצרכנות של העידן הג'ורג'ייני (אנ'). אוולינה מנסה לנווט את דרכה בחברה זו. בתוך כך, הרומן מציג באופן סאטירי את מנהגי החברה הגבוהה בלונדון ובבריסטול, את קוד הנימוסים, ההתנשאות החברתית, והסכנות שאורבות לנשים. אוולינה שואפת גם להתחתן, אך בתוך מעגלי החברה הגבוהה אין זו משימה פשוטה.[7] כל המכרים של אוולינה "הם... במעגלים של החיים הגבוהים; לברייה התמימה והצעירה הזו, שלה יותר מידי יופי מכדי לברוח מתשומת לב, יש יותר מידי רגישות מכדי לא להיות מודעת לכך; אך יש לה מעט מידי עושר מכדי להיות מבוקשת באופן הולם על ידי גברים בעולם האופנתי".[8] בסופו של דבר אוולינה מתחתנת עם אריסטוקרט בשם לורד אורוויל, והכל בא על מקומו בשלום.

ברני החלה לכתוב את אוולינה בתחילת שנות ה-70, ומרבית העבודה על הרומן נעשתה בשנים 1776–1777. היא הסתירה את העבודה על הספר מאביה ומשאר העולם, למעט אחיה ובן דודה. כשהחליטה לנסות לפרסם את הספר, היא העתיקה את הכרך הראשון בכתב יד שאינו שלה, על מנת שזהותה לא תתגלה. אחיה צ'ארלס ניגש בתחפושת כדי להגיש את כתב היד בעילום שם למוציא לאור תומאס לונדס, שהסכים לפרסם את הרומן ולתת לה 20 גיני בעבורו.[2][9]

הרומן זכה להצלחה מסחרית וביקורתית מייד לאחר פרסומו, ב-29 בינואר 1778. הוא יצא במהדורה שנייה באותה שנה ובשתי מהדורות נוספות ב-1779, ונמכר ביותר מ-2,000 עותקים. מגזינים פרסמו ביקורות אוהדות, ואישים כגון ג'ונסון שיבחו אותו. ברני שמרה על זהותה כמחברת הרומן בסוד גם לאחר פרסומו. לאביה ואשתו נודע שהיא המחברת במהלך 1778, הרבה אחרי שהביקורות המשבחות הגיעו לאוזניהם. בסוף השנה, למורת הרוח של ברני, נחשפה זהותה בפואמה סאטירית מאת ג'ורג' הדספורד (אנ'), אותה כינתה ברני "פואמה נאלחת".[2]

לאחר שנחשפה זהותה של ברני כמחברת, היא הייתה לדמות מקובלת בחוגי החברה הגבוהה. הסטר ת'רייל זימנה אותה לביתה - את יום המפגש תיארה ברני כ"משמעותי ביותר עבורי מאז לידתי" - ולקחה אותה תחת חסותה. דרך ת'רייל הפכה ברני לחלק מהדור השני של מעגל הבלוסטוקינג.[2]

הוויטלינגסעריכה

לאחר ש"אוולינה" נחל הצלחה, עודדו את ברני אישים כגון ת'רייל, ג'ונסון, ריינולדס וריצ'רד ברינסלי שרידן (אנ') - מחזאי והבעלים של תיאטרון דרורי ליין - לכתוב מחזה קומי ברוח הרומן. ברני ניגשה למשימה, ובמאי 1779 סיימה לכתוב את המחזה "הוויטלינגס: קומדיה מאת אחות מהמסדר" (The Witlings: A Comedy by A Sister of the Order), שהיה סאטירה על חיי החברה הגבוהה בלונדון, ובעיקר על נשים אינטלקטואליות, שלקחו חלק במעגל החברתי של הבלוסטוקינג. לפי ההגדרה במילון השפה האנגלית של ג'ונסון משמעות המילה witling היא אדם שמעמיד פני חכם, אף שיש לו מעט מן החוכמה.[10]

קוראים של המחזה, ביניהם אביה של ברני, הזהירו את ברני שהסאטירה שכתבה עשויה לפגוע באישים הקרובים למעגלים החברתיים שלה ושל משפחתה. במיוחד, הם חשבו שאחת הדמויות הבולטות במחזה, "גברת פטפוט" (Lady Smatter), תזוהה עם אליזבת מונטגיו, שהייתה אשת חברה בולטת והמנהיגה של מעגל הבלוסטוקינג. ברני החליטה לשמוע לעצתם של קרוביה ולגנוז את המחזה. באוגוסט 1779 כתבה ברני לאביה, "פעמוני הכנסייה הגורליים, אם כן, מצלצלים, ו'מטה יחד עם המתים' שוקעות ה'וויטלינגס' המסכנות - לתמיד, ולתמיד, ולתמיד!".[11]

המחזה התגלה שוב ב-1945, כשהספרייה הציבורית בניו יורק רכשה את הכתבים והמסמכים של ברני. ב-1994 הוא פורסם במסגרת אנתולוגיה של מחזות מתקופת הרסטורציה האנגלית ומהמאה ה-18. המחזה הופק לבמה לראשונה ב-1998 ביוסטון. ב-2008 עלתה הפקה של הוויטלינגס בווסט אנד בניו יורק.[12]

ססיליהעריכה

ב-1782 פרסמה ברני את הרומן השני שלה, "ססיליה, או זכרונותיה של יורשת" (Cecilia, or Memoirs of an Heiress). גיבורת הרומן היא ססיליה בוורלי, יתומה צעירה, שירשה מדודה סכום מכובד של 3,000 פאונד בשנה והון אישי צנוע יותר של 10,000 פאונד. הדוד השאיר בצוואתו תנאי, שאם תתחתן היא תוכל להמשיך לקבל את הירושה רק אם יסכים בעלה לקחת את שמה, כלומר להיקרא מר בוורלי. עד שתגיע לבגרות מלאה נמצאת ססיליה תחת השגחתם של שלושה גברים שנבחרו על ידי דודה להיות האפוטרופוסים שלה, מר הארל, מר דלוויל ומר בריגס. כמו אוולינה, מגלה ססיליה את הסכנות שאורבות לנשים עם כניסתן לחברה. כמוה, היא עוזבת את החיים השלווים באנגליה הכפרית ועוברת ללונדון. המפגש של ססיליה עם החברה הלונדונית מספק הזדמנות לביקורת וסאטירה על החברה הגבוהה, אך הטון של "ססיליה" רציני יותר מזה של "אוולינה". חלק מהגברים והנשים בסביבה של ססיליה, כולל חלק מהגברים שמונו לשמור עליה, אינם מעוניינים בטובתה, אלא בהונה ובטובתם האישית. טוב ליבה חושף אותה לניצול וסחיטה. היא מלווה למר הארל כסף מהונה האישי ומהלוואה שלקחה בעצמה. אולם, הקשיים הפיננסים של הארל אינם נפתרים; הוא מתאבד, ההון שהלוותה לו אובד לתמיד, והיא צוברת חובות כבדים. היא מוצאת מפלט בבית של מר דלוויל האריסטוקרט, אך הוא בז לה, כפי שהוא בז לכל מי שאינו בעל מעמד. ססיליה ומורטימר, בנו של מר דלוויל מתאהבים, אך האחרון לא מסכים לוותר על שמו. הם מחליטים להתחתן בכל זאת, והיא מאבדת את הירושה מדודה. שורה של אירועים ואי-הבנות מאיימים על הנישואים של ססיליה ומביאים אותה לפי עוני ואובדן שפיותה. לבסוף, כל אי-ההבנות נפתרות, ססיליה יורשת הון מקרובת משפחה, והכל בא על מקומו בשלום.

"ססיליה" זכה להצלחה מיידית ויצא ביותר מ-50 מהדורות, זאת על אף שזהו רומן ארוך, בחמישה כרכים, כפול מאורכו של "אוולינה". בניגוד ל"אוולינה", "ססיליה" אינו רומן מכתבים, והוא כתוב בגוף שלישי. עבור הזכויות על הרומן קיבלה ברני 250 פאונד. כמו "אוולינה" וכל שאר הרומנים של ברני, גם "ססיליה" יצא לאור בעילום שם, אך זהות המחברת הייתה סוד גלוי. אדמונד ברק היה אחד הראשונים להגיב בהתלהבות על הרומן.

אחת הקוראות של "ססיליה" הייתה ג'יין אוסטן הצעירה, שככל הנראה לקחה מהרומן של ברני את כותרת ספרה "גאווה ודעה קדומה". לקראת סוף הרומן, דוקטור ליסטר נושא נאום בו הוא מכריז ש"העסק המצער הזה היה בכללו תוצאה של גאווה ודעה קדומה". הוא מוסיף: "אך זאת זכרי, אם לגאווה ולדעה קדומה את חייבת את יסורייך, הטוב והרע מאוזנים כך שלגאווה ולדעה קדומה תהי חייבת גם את קיצם".[13]

גם הסטר ת'רייל תמכה בברני במהלך כתיבת "ססיליה" ולאחר יציאתו לאור, אך היחסים בין ברני לת'רייל נותקו כשנתיים לאחר יציאת הרומן, בעקבות הנישואים השניים של האחרונה, שנתפסו על ידי ברני ואחרים כבלתי הולמים.[2]

בחצר המלוכהעריכה

 
שלט שמוצב על בית, לא רחוק מטירת וינדזור, עליו מצוין שבין השנים 1785–1788 התגוררה במקום מרי דלייני, "אמנית וחברה של בית המלוכה", ושפרנסס ברני הייתה אורחת קבועה במקום, בזמן שמילאה את תפקידה בחצר של המלכה שארלוט.

דרך קשריה עם ת'רייל הכירה ברני את האמנית והסופרת מרי דלייני (אנ'), שלה היו קשרים בבית המלוכה הבריטי. דלייני הכירה את ברני למלך ג'ורג' השלישי ולמלכה שארלוט.[14] לאחר שהכירו הציעה לה המלכה משרה כאחת משתי האחראיות על ההלבשה שלה ושל הנסיכה המלכותית (second keeper of the robes). המשרה הקנתה לברני משכורת ותנאים נוחים, אך דרשה הפרדה בינה לבין חוגיה החברתיים. בנוסף, זו הייתה באופן עקרוני משרה לכל החיים, שלא ניתן להשתחרר ממנה ללא אישור המלכה. ברני החליטה לקחת את המשרה, בעידוד אביה, ומשום שהייתה רווקה בשנות השלושים לחייה עם עתיד לא ברור. היא החלה את תפקידה ביולי 1786.

בתקופת שירותה בחצר המלכה חלה המלך ג'ורג' השלישי במחלת נפש. ביומן של ברני קיימים קטעים בהם היא מתארת את התפתחות המחלה של המלך ואת האווירה סביבו,[15] וכן קטע מפורסם שבו היא מספרת כיצד המלך רדף אחריה בגני קיו (המלך הועבר לארמון קיו במהלך אחת ההתפרצויות של מחלתו).[16][17]

כפי שצפתה ברני, העבודה בחצר המלוכה הייתה משעממת עבורה, ודרשה ממנה לעבוד שעות ארוכות בשירות המלכה והנסיכה. היא יצרה קשרים חבריים עם השתיים, אך לא הסתדרה עם המלבישה הראשונה הבכירה ממנה. מצב רוחה היה בשפל, וייתכן שהייתה בדיכאון. מצבה הבריאותי התדרדר, וחברים של אביה מהמועדון הספרותי של ג'ונסון החלו לתכנן כיצד לשחררה מתפקידה. ג'יימס בוזוול פגש את ברני בטירת וינדזור ועדכן אותה לגבי התוכניות, שכללו הפעלת לחץ על אביה, מצד אישים כמו אדמונד ברק וריינולדס. בסופו של דבר, הוחלט שברני תגיש עתירה רשמית למלכה בבקשה לסיים את תפקידה. המלכה הסכימה בחוסר רצון, ושישה חודשים לאחר שהוגשה הבקשה, ב-1791, הייתה ברני חופשייה.

נישואיםעריכה

 
מבט לג'וניפר הול (Juniper Hall) מגבעה סמוכה.

בתחילת המהפכה הצרפתית אימץ אביה של ברני עמדות וויגיות רדיקליות, ותמך במהפכה. אולם, כמו בריטים רבים אחרים, ככל שהמהפכה התפתחה, השתנו עמדותיו והפכו לאנטי-מהפכניות. שינוי זה, בהשפעת הרהורים על המהפכה בצרפת של ברק, ניכר היה אצל רבים ממכריה של ברני וכך גם אצל ברני עצמה.

בינואר 1793 פגשה ברני לראשונה קבוצה של מהגרים אריסטוקרטים צרפתים (émigrés) שברחו מצרפת בעקבות המהפכה והתיישבו בג'וניפר הול, מבנה ליד בוקס היל במחוז סארי, כ-40 ק"מ מלונדון. הקבוצה כללה את מאדאם דה סטאל, שארל-מוריס דה טליראן ואחרים, שביקרו את המהפכה, אך תמכו ברפורמות ליברליות של המשטר הישן. ברני הכירה אותם דרך אחותה סוזן, שהתגוררה בשכנות לג'וניפר הול. כשהיא נפגשה עימם היה זה סמוך להוצאה להורג של לואי השישה עשר, והיא כתבה ביומנה על מצב רוחם הירוד. היא פיתחה קשרי ידידות עם דה סטאל, אך כשנפוצו השמועות על אורח החיים המתירני של הצרפתייה (היא ניהלה רומן עם הרוזן דה נארבון הנשוי), התרחקה ממנה ברני ויחסיהם התקררו.

אחד המהגרים בג'וניפר הול היה אלכסנדר ד'ארבלה (Alexandre d'Arblay), איש צבא ושליש לשעבר של המרקיז דה לה פאייט. ברני וד'ארבלה התאהבו, וב-28 ביולי 1793 הם התחתנו. ההחלטה להינשא לד'ארבלה הייתה אמיצה ולא מובנת מאליה: ברני הייתה בת 41, והונה היחיד היה פנסיה מלכותית של 100 פאונד בשנה, אותה היא הייתה עשויה לאבד בכל עת; ד'ארבלה מצדו איבד את כל רכושו במהפכה. בריטניה הכריזה מלחמה על צרפת בפברואר 1793, כך שד'ארבלה היה כעת מהגר, נתין של מדינת אויב. בנוסף, הוא היה קתולי, כך שסיכוייו למצוא מקור פרנסה באנגליה היו אפסיים. מסיבות אלה התנגד בתחילה אביה של ברני לחתונה. הוא נתן את ברכתו לזוג, לאחר מסע שכנועים מצדה, אך נעדר מהחתונה עצמה.

קמילהעריכה

 
קשת בכניסה לרחוב קמילה דרייב בכפר ווסטהמבל. על השלט הכחול כתוב: "בכפר זה, פאני ברני, מחברת רומנים ויומנים, ובעלה הגנרל ד'ארבלה בנו את הקוטג' שלהם 'קמילה'. הם חיו בווסטהמבל בשנים 1797–1801".

בדצמבר 1794 נולד לזוג בן, אלכסנדר צ'ארלס לואי. מספר חודשים לאחר מכן, במרץ 1795 עלה לבמה מחזה שכתבה ברני בזמן שעבדה בבית המלוכה, "אדווי ואלגיבה" (Edwy and Elgiva). זו הייתה דרמה טרגית שנכתבה בהשראת הקונפליקט בין אדוויג, מלך אנגליה ואשתו אלגיבה (Ælfgifu (אנ')) לבין דאנסטן במאה העשירית. המחזה עלה לבמה רק פעם אחת וזכה לביקורות צוננות מהקהל.

ביוני 1796 יצא לאור הרומן השלישי של ברני, "קמילה: או, תמונת נעורים" (Camilla: Or, A Picture of Youth), בחמישה כרכים, עם הקדשה למלכה. הרומן מספר על התלאות של קמילה בת השבע-עשרה, אחיה, אחיותיה ובת דודתה. כמו בכל הרומנים של ברני, הגיבורה היא אישה צעירה שמחפשת חתן. קמילה מאוהבת באדגר והוא מאוהב בה, אך שורה של אי-הבנות ואירועים, שקשורים במחלה, אלימות, וקשיים כספיים מסבכים את הדרך עד לחתונה המיוחלת בסוף הרומן. קוראים של הרומן מצאו בו הבטים אוטוביוגרפיים, כגון דמויות המזכירות בני משפחה וחברים של ברני. הרומן נחשב למוסרני יותר מהרומנים הקודמים של ברני, ושפתו פומפוזית יותר, כך שלמרות ההצלחה המסחרית הוא זכה לפחות אהדה מצד הקוראים. מבקרים מאוחרים יותר העירו על כך שהרומן משלב התייחסוית נרחבת למצב של נשים בחברה פטריארכלית ולזכויותיהן, תמה שעליה כתבה באותה תקופה מרי וולסטונקראפט.

"קמילה" היה הרומן המצליח ביותר של ברני מבחינה מסחרית. כדי להבטיח שהפעם חלק ניכר יותר מהרווחים יגיע לידיה, פרסמה ברני את הרומן בשיטה של מנויים - קוראים שהתעניינו בפרויקט שילמו סכום מסוים (גיני וחצי) לסופרת לפני שהספר התפרסם, ובתמורה שמם הודפס בדפי ההקדמה לספר. כ-300 מנויים נרשמו, ביניהם אדמונד ברק, אליזבת מונטגיו ונשים אחרות ממעגל הבלוסטוקינג, אן רדקליף, מריה אדג'וורת' (אנ') וג'יין אוסטן. בסך הכל הרוויחה ברני יותר מ-1,000 פאונד דרך המנויים, בנוסף ל-1,000 פאונד ממכירת הזכויות, סכום משמעותי מאוד עבור המשפחה הצעירה שהייתה נתונה בקשיים כלכליים. בכסף שהרוויחה בנו ברני וד'ארבלה את "קמילה קוטג'" בית פרטי בכפר ווסטהמבל במחוז סארי.[2]

חיי משפחה, קומדיות וחיים בצרפתעריכה

 
ברני, 1782.

למרות ההצלחה של "קמילה", התקופה הבאה בחייה של ברני לא הייתה פשוטה עקב בעיות משפחתיות, קשייו של ד'ארבלה להשיג חזרה את רכושו ומעמדו והמחלה שתקפה אותה. אשתו של אביה, אליזבת ברני, נפטרה ב-1796. הנישואים של אחותה, סוזן, למוסוורת' פיליפס הוכיחו את עצמם כמקור לצרות נוספות. הוא התפטר מעבודתו, צבר חובות כבדים, ורדף אחרי נשים אחרות. למרות הבריאות המתדרדרת של סוזן, החליט בעלה לקחת אותה עמו הרחק מהמשפחה לאירלנד. לקראת סוף המאה, האכזריות של פיליפס כלפי סוזן הייתה קשה, והמשפחה החליטה להציל אותה ולהחזיר אותה הביתה. אולם, סוזן לא שרדה את המסע חזרה, והיא נפטרה ב-6 בינואר 1800. סוזן הייתה החברה והאחות הקרובה ביותר לפרנסס, ומותה האכזרי השפיע עליה עד יום מותה.[2][18]

אחותה הצעירה של ברני, שארלוט, התחתנה בשנית עם ראלף ברום, בניגוד לרצון של אביה וללא אישורו. אולם, את הסקנדל הקשה ביותר לבני משפחת ברני הביאו אחיה הבכור ג'יימס ואחותה למחצה שרה הארייט. ג'יימס עזב את אשתו ושני ילדיו והקים בית עם שרה. בני המשפחה הסתירו את הפרשה מחמת הבושה שהיא הייתה עלולה להמיט עליהם. גם פרנסס נמנעה מלהזכיר את הפרשה ביומניה ובמכתביה. ג'יימס חזר לאשתו וילדיו ב-1803, ושרה חזרה לבית המשפחה ב-1807.[2][19]

ד'ארבלה נסע ב-1801 לצרפת על מנת לנסות להשיג חזרה את רכושו. בהיעדרו כתבה ברני מספר מחזות שלא עלו לבמה. תיאטרון קובנט גארדן היה מעוניין בקומדיה שכתבה, "אהבה ואופנה", אך אביה התנגד למחזה והוא נגנז. כך קרה גם לקומדיה "שונא הנשים" (The Woman Hater), המבוסס על מחזה באותו שם משנת 1607. הקומדיה כוללת אלמנטים שנלקחו מתוך הוויטלינגס, כולל הדמות של גברת פטפוט (ליידי סמאטר). מחזה קומי נוסף, "יום עמוס" (A Busy Day) נגנז גם כן. שני המחזות האחרונים נחשבים לעיתים קרובות לטובים ביותר של ברני.[20] "יום עמוס" עלה לבמה בווסט אנד בלונדון בשנת 2000.[21]

ב-27 במרץ 1802 נחתם הסכם שלום בין בריטניה לצרפת (אמנת אמיין), מה שאיפשר לברני לנסוע לצרפת ולפגוש שם את בעלה. אולם, הסכם השלום החזיק מעמד זמן קצר בלבד, והזוג מצא עצמו תקוע בצרפת למשך עשר השנים הבאות. ד'ארבלה השיג לעצמו פנסיה צנועה ועבודה פקידותית בפריז. הזוג חי מחוץ לעיר בפאסי (כיום חלק מהרובע השישה-עשר של פריז). בגלל המלחמה לא הייתה לברני גישה למשאבים כלשהם באנגליה, והם חיו בדוחק.

מסטקטומיהעריכה

באוגוסט 1810 החלה ברני לחוש כאבים בשד. היא אובחנה כחולה בסרטן השד, אף שייתכן שהמקור לכאביה היה זיהום. כשנה לאחר מכן היא עברה ניתוח לכריתת שד, בהשגחת דומיניק ז'אן לארה ושישה רופאים נוספים. הניתוח נעשה בהכרה מלאה, כשרק מעט יין, ייתכן בתוספת לאודנום, ניתן למנותחת כדי לעזור לה לסבול את הכאבים. החוויה של ברני בניתוח תועדה במכתב ששלחה לאחותה אסתר. זהו תיעוד היסטורי נדיר של פרקטיקה רפואית מנקודת המבט של החולה, שכן נשים אחרות במאה ה-18 ובמאה ה-19 נטו לשמור בסוד כל מה שקשור בסרטן השד. ג'ון וילטשייר כתב שמאז פרסומו ב-1975, נכתב על התיאור של פרנסס ברני של הניתוח שעברה יותר מעל כל חלק אחר במכתביה ויומניה, גם משום שתיאור של ניתוח לכריתת איבר מנקודת מבט של חולה ללא הרדמה הוא נדיר, וגם מפני שבמידה מסוימת הקטע מבטא מאבק בין הרצון של פציינטית אישה לבין הרצונות של גברים רופאים, כך שהקטע עניין חוקרות פמיניסטיות.[22]


דוח מפריז על ניתוח נורא - 1812

עליתי אם כן על המיטה מבלי שפקדו עלי לעשות זאת, ואדון דובואה מיקם אותי על המזרן. הוא פרש מטפחת כותנה על פני, אך היא הייתה דקה, ויכולתי לראות דרכה שהאחות שלי ושבעה גברים הקיפו מייד את המיטה. סירבתי שיאחזו בי; אך כשראיתי את ניצוץ הפלדה המושחזת דרך המטפחת, עצמתי את עיני. לא הייתי מפקידה את מראה החתך האיום לעוויתות הפחד.

דממה עמוקה השתררה למספר דקות, שבמהלכן, מדמה אני לעצמי, קיבלו הם את הוראותיהם בסימנים, ועשו את בדיקותיהם - הו איזו השהייה נוראית! - ואדון דובואה ניסה לשווא למצוא את הדופק. לאחר זמן ארוך נקטעה הפוגה זו על ידי דוקטור לארה, שבקול מלנכולי אמר, 'מי יחזיק עבורי את השד הזה?'.

אף אחד לא ענה; לפחות לא במילים; אך זה עורר אותי מהמצב הפאסיבי והכנוע שבו הייתי. פחדתי שהם מדמיינים שהשד כולו זוהם... כי שוב, דרך המטפחת, ראיתי את ידו של דובואה מוחזקת גבוה, בעוד האצבע המורה שלו מתארת קו ישר לכל אורך השד, לאחר מכן צלב, ולבסוף עיגול; מכריז בכך שיש להוריד את כל השד. נרעשת מרעיון זה, קמתי והשלכתי את המעטה מפני, ובתשובה לשאלתו קראתי 'אני, אדוני!' והחזקתי את ידי תחת השד. הסברתי את הטבע של יסוריי, שנבעו כולם מנקודה אחת, אף שמשם הם נורו לכל החלקים.

הקשיבו לי בתשומת לב, אך בשתיקה מוחלטת, ואדון דובואה, לאחר מכן, החזיר אותי לתנוחתי הקודמת, וכמו מקודם, פרש את המעטה על פני. כה מיותרת הייתה התצוגה שלי! מייד לאחר מכן ראיתי שוב את האצבע הקטלנית מתארת צלב ועיגול. מחוסרת תקווה, מיואשת וכנועה, עצמתי את עייני, וויתרתי על כל אפשרות לצפות במתרחש, להתנגד, להפריע...

אסתר היקרה שלי וכל היקרים לי שלהם היא החליטה למסור את הפזמון הקודר הזה ישמחו לשמוע שמרגע שנלקחה החלטה זו צייתתי לה בנחישות, וזאת על אף האימה שעולה על כל תיאור והכאבים המענים ביותר. אבל - כשהוצנחה הפלדה האיומה לתוך השד - בחותכה דרך הוורידים - העורקים - הבשר - העצבים - לא הייתי צריכה כל פקודה שלא לרסן את צעקותיי. פתחתי בצעקה שנמשכה ללא הפסקה לאורך כל זמן החיתוך - ואני כמעט מתפלאת שאין היא עדיין מצלצלת באוזניי! עד כדי כך מייסר היה הסבל.

כשהפצע נפתח והכלי הוסג, הכאב כמעט שלא נחלש, שכן האוויר, שנע פתאום במהירות לעבר אותם חלקים רגישים, הרגיש כמו המוני פגיונות זעירים וחדים שקרעו את קצוות הפצע. אך כששוב חשתי את הכלי מתאר עקומה - חותך כנגד הזרם, אם ניתן לומר זאת, בעוד הבשר התנגד בכוח רב מספיק כדי לעייף את ידו של המנתח, שהוכרח לשנות את כיוון החיתוך מימין לשמאל - אז, אכן, הרגשתי שבוודאי נפטרתי.

לא ניסיתי יותר לפקוח את עיני... כשהכלי הוסג בפעם השנייה, הסקתי שהניתוח בוודאי הסתיים - הו לא! - החיתוך הנורא נמשך כעת - ובאופן נורא מתמיד, על מנת להפריד את התחתית, הבסיס של הבלוטה האיומה הזו, מהחלקים שאליהם היא נצמדה - שוב, היה זה מעל ומעבר לכל תיאור - אך שוב לא הכל הסתיים - דוקטור לארה הניח את ידו שלו - הו אלוהים! - ואז הרגשתי את הלהב מנסר כנגד עצם החזה - מגרד אותה! משנעשה זה, ובעודי שרועה בעינויי ללא יכולת דיבור, שמעתי את אדון לארה... בקול כמעט טראגי, מבקש מכל אחד מהנוכחים להצהיר האם עוד נותר דבר מה לעשות, או שהניתוח הסתיים.

קול הרוב היה שהסתיים הניתוח, אך האצבע של אדון דובואה - שאותה חשתי מורמת ממש מעל הפצע, אף שלא ראיתי דבר, ועל אף שהוא לא נגע בדבר, עד כדי כך רגישה הייתה הנקודה - הצביעה על דבר מה נוסף - ושוב החל הניסור! - ואחרי כן חשב דוקטור מורו שהוא הבחין באטום מושחת נוסף [חלקים של רקמה חולה], ושוב ושוב, אדון דובואה דרש אטום אחר אטום. אסתר היקרה, לא ימים, לא שבועות, במשך חודשים לא יכולה הייתי לדבר על העסק האיום הזה מבלי כמעט לעבור את כולו מחדש! לא יכולה הייתי לחשוב על זה מבלי להיענש... אפילו עכשיו, תשעה חודשים אחרי, יש לי כאב ראש רק מלספר את שנעשה.

[...]

לסיכום, הדבר היה כה נורא, המקרה כה עדין, ואמצעי הזהירות הנדרשים על מנת למנוע חזרה של המחלה כה רבים, שהניתוח, כולל הטיפול והחבישה לקח 20 דקות! זמן של סבל כה נורא שבקושי ניתן לעמוד בו. עם זאת, עמדתי בו עם כל האומץ שיכולה הייתי לגייס, ולא זעתי אף לא פעם אחת, לא עצרתי אותם, לא התנגדתי, לא נזפתי ולא דיברתי - מלבד פעם או פעמיים בזמן החבישה, על מנת לומר "אה אדונים! כמה שאני מרחמת עליכם", כי באמת, מודעת הייתי לרגש הדאגה שדרכו הם חזו במה שעברתי אני...

[...] כשהייתי במיטה, נקרא אלי מר ד'ארבלה המסכן - שחייב לכתוב לך בעצמו את ההיסטוריה של הבוקר הזה כפי שהוא רואה אותה - ולאחר מכן, נקרא אלכס שלנו.

המקור באנגלית
I mounted, therefore, unbidden, the Bedstead - and M. Dubois placed me upon the Mattrass, and spread a cambric handkerchief upon my face. It was transparent, however, and I saw through it that the bed stead was instantly surrounded by the 7 men and my nurse. I refused to be held; but when, Bright through the cambric, I saw the glitter of polished Steel - I closed my Eyes. I would not trust to convulsive fear the sight of the terrible incision.

A silence the most profound ensued, which lasted for some minutes, during which, I imagine, they took their orders by signs, and made their examination - Oh what a horrible suspension! - I did not breathe - and M. Dubois tried vainly to find any pulse. This pause, at length, was broken by Dr Larry, who in a voice of solemn melancholy said 'Qu me tiendra ce sein?' ('Who will hold this breast for me?')

No one answered; at least not verbally; but this aroused me from my passively submissive state, for I feared they imagined the whole breast infected... for, again through the Cambric, I saw the hand of M. Dubois held up, while his fore finger first described a straight line from the top to the bottom of the breast, secondly a Cross, and thirdly a circle; intimating that the Whole was to be taken off. Excited by this idea, I started up, threw off my veil, and, in answer to the demand 'Qui me tiendra ce sein?' cried 'C'est moi, Monsieur!' and I held My hand under it, and explained the nature of my sufferings, which all sprang from one point, though they darted into every part.

I was heard attentively, but in utter silence, and M. Dubois, then, re-placed me as before, and, as before, spread my veil over my face. How vain, alas, my representation! immediately again I saw the fatal finger describe the Cross - and the circle - Hopeless, then, desperate, and self given-up, I closed once more my Eyes, relinquishing all watching, all resistance, all interference...

My dearest Esther, - and all my dears to whom she communicates this doleful ditty, will rejoice to hear that this resolution once taken, was firmly adhered to, in defiance of a terror that surpasses all description, and the most torturing pain. Yet - when the dreadful steel was plunged into the breast - cutting through veins - arteries - flesh - nerves - I needed no injunction not to restrain my cries. I began a scream that lasted unintermittingly during the whole time of the incision - and I almost marvel that it rings not in my Ears still! so excruciating was the agony.

When the wound was made, and the instrument was withdrawn, the pain seemed undiminished, for the air that suddenly rushed into these delicate parts felt like a mass of minute but sharp and forked poniards, that were tearing the edges of the wound - but when again I felt the instrument - describing a curve - cutting against the grain, if I may so say, while the flesh resisted in a manner so forcible as to oppose and tire the hand of the operator, who was forced to change from the right to the left - then, indeed, I thought I must have expired.

I attempted no more to open my Eyes, - they felt as if hermetically shut, and so firmly closed, that the Eyelids seemed indented into the Cheeks. The instrument this second time withdrawn, I concluded the operation over, - Oh no! - presently the terrible cutting was renewed - and worse than ever, to separate the bottom, the foundation of this dreadful gland from the parts to which it adhered - Again all description would be baffled - yet again all was not over, - Dr Larry rested but his own hand, and - Oh Heaven! - I then felt the Knife rackling against the breast bone - scraping it! - This performed, while I yet remained in utterly speechless torture, I heard the Voice of M. Larray, - (all others guarded a dead silence) in a tone nearly tragic, desire every one present to pronounce if anything more remained to be done; or if he thought the operation complete.

The general voice was Yes, - but the finger of Mr Dubois - which I literally felt elevated over the wound, though I saw nothing, and though he touched nothing, so indescribably sensitive was the spot - pointed to some further requisition - and again began the scraping! - and, after this, Dr Morewau thought he discerned a peccant attom... and still, and still, M. Dubois demanded attom after attom - My dearest Esther, not for days, not for Weeks, but for Months I could not speak of this terrible business without nearly again going through it! I could not think of it with impunity! ... even now 9 months after it is over, I have a head ache from going on with the account!

[...]

To conclude, the evil was so profound, the case so delicate, and the precautions necessary for preventing a return so numerous, that the operation, including the treatment and the dressing lasted 20 minutes! a time, for sufferings so acute, that was hardly supportable - However, I bore it with all the courage I could exert, and never moved, not stopt them, nor resisted, nor remonstrated, nor spoke - except once or twice, during the dressing, to say 'Ah Messieurs! que je vous plains!' (Ah Sirs! How I pity you!) - for indeed, I was sensible to the feeling concern with which they all saw what I endured, ...

[...]

When I was in bed - my poor M. D'arblay - who ought to write you himself his own history of this Morning - was called to me - and afterwards our Alex.

המשוטטתעריכה

שנה לאחר הניתוח הורשתה ברני לחזור לאנגליה יחד עם בנה, שהיה כעת בן 17 ויועד ללמוד בקיימברידג'. ד'ארבלה נותר בצרפת. כשחזרה השלימה ופרסמה ברני את הרומן האחרון שכתבה, "המשוטטת: או, קשיים נשיים" ( The Wanderer, or, Female Difficulties), עליו היא עבדה במשך יותר מעשור. הרומן עוסק בקשיים של נשים בחברה המודרנית, ביחסי הכוחות בין נשים לגברים, הסכנות שאורבות לנשים, היעדר הזדמנויות לעבודה הוגנת עבור נשים, הממשקים בין מין למעמד, והמעצורים החברתיים שפועלים נגד שיח פתוח וכן.[23] זהו רומן היסטורי, שעלילתו מתרחשת בזמן שלטון הטרור במהלך המהפכה הצרפתית. כמו בכל הרומנים של ברני, במרכז העלילה נמצאת דמות נשית, ג'ולייט גראנוויל. הרקע של ג'ולייט מוסבר בשליש האחרון של הספר: היא נולדה מנישואים סודיים בין אריסטוקרט לבין אישה ענייה ממעמד נמוך, שמתה זמן קצר אחרי הלידה. כשאביה התחתן בשנית הוא שלח אותה עם סבתה לצרפת, עם הבטחה כתובה שנכסיו יחולקו לאחר מותו בצורה שווה בין כל ילדיו. אולם, לאחר שהאב מת בתאונה, סירבו קרוביו להכיר בה. בתוך אירועי המהפכה אבדו המסמכים של ג'ולייט. היא נופלת קורבן לגבר שמוצא אותם, ומאלץ אותה להתחתן עימו, תוך איום שבישוף שקרוב לליבה יישלח לגיליוטינה אם לא תעשה כן. עלילת הרומן נפתחת כשג'ולייט בורחת לאנגליה בתקווה להינצל מבעלה ולמצוא לה סיוע. היא מסתירה את זהותה על מנת למנוע מבעלה לאתר אותה, אך מסתבר שהיעדר רקע חברתי ומעמד הוא מכשול שחושף את ג'ולייט לסכנות רבות. היא הופכת קורבן לגחמות של אחרים ולאלימות מינית מצד גברים בסביבתה, כולל ניסיון אונס ממנו היא ניצלת ברגע האחרון. למרות הכל, ג'ולייט נותרת איתנה, ולבסוף היא מוצאת ביטחון בנישואים לגבר היחיד שהתייחס אליה ברגישות ובאנושיות.[24]

"המשוטטת" הוא ספר ארוך מאוד, עלילתו סבוכה, והוא דורש לא מעט מהקוראים. המהדורה הראשונה של הספר אזלה במהירות, אך במהרה הופיעו מספר ביקורות עוינות, והמכירות של המהדורה השנייה לא ענו על הציפיות. ג'ון וילסון קרוקר כתב מאמר ביקורת ארוך שבו הוא דימה את התפתחות היצירה של ברני לאורך חייה לתהליך ההזדקנות של גופה, וטען שהרומן חסר כל מקוריות. ב-1815 פרסם ויליאם הזליט ביקורת באדינבורג רוויו, שהוכיחה עצמה קטלנית להמשך הפופולריות של הרומן. הוא התלונן על כך שברני כותבת תמיד מנקודת מבט נשית, ובהתייחס לכותרת המשנה של הרומן כתב ש"הקשיים שבהם היא [ברני] מערבת את הגיבורות שלה הם 'קשיים נשיים' מידי; - הם קשיים שנוצרים מכלום".[25] לא כל הביקורות היו אכזריות כמו אלה של קרוקר והזליט, וחלקן אף הביעו הערכה לספר, אך באופן כללי הרומן לא נחל הצלחה, לאכזבתה של ברני.

ווטרלו וביוגרפיה של דוקטור ברניעריכה

באפריל 1814 נפטר אביה של ברני, והיא החלה לאסוף חומרים לחיבור על חייו. באותו החודש הובס נפוליאון בונפרטה והוגלה לאי אלבה. בעקבות התפתחות זו חזרה ברני, בנובמבר אותה שנה לפריז, על מנת לפגוש את בעלה, שכעת היה גנרל במשמר האישי של לואי השמונה עשר, מלך צרפת. בפברואר ומרץ 1815 נמלט נפוליאון מגלותו וצעד לפריז עם צבא גדול. לואי ה-18 ברח לבלגיה (אז חלק מהממלכה המאוחדת של ארצות השפלה) וד'ארבלה נקרא להמשיך איתו לשם. ברני עצמה נדדה גם כן לבלגיה, והזוג נפגש מחדש בבריסל, עד שנקרא ד'ארבלה לצאת ללוקסמבורג על מנת לנסות לגייס חיילים לצבא המלכותי.[26] ביומנה מתארת ברני את החרדה שאחזה בה כתוצאה מההבנה שמהלך האירועים צפוי להסתיים במלחמה: "במהלך התקופה המלנכולית הזו, שעות הפנאי, שעד עתה היו לי לעונג, הפכו למטרד עבורי. לא הייתי יכולה להשתמש בכישורי השכליים לאף מין של שירות אינטלקטואלי; הכל היה ירוד, הושמד תחת השליטה המכריעה של החרדה מהאירועים הבאים".[27]

היומן של ברני כולל תיאור מפורסם של אווירת הפחד והבלבול של החיים בבריסל בזמן קרב ווטרלו.[28] הפרק על ווטרלו ביריד ההבלים של ויליאם מייקפיס תאקרי מבוסס על קטע זה ביומן של ברני.[29] תיאור הדברים על פי ברני כולל גם שבוע ארוך לאחר הקרב שבמהלכו חיילים פצועים, גוססים ומתים עברו תחת חלונה בדרכם חזרה מהקרב.[30]

בימים שלאחר הקרב הגיעה לברני הידיעה שבעלה נפצע. הוא נפצע ברגלו מבעיטה של סוס, ופציעתו החמירה בעקבות ניתוח לא מוצלח. ברני מתארת ביומנה כיצד היא הצליחה בסופו של דבר להגיע אליו מבריסל, למרות התנאים הקשים והחשש מאלימות בדרכים. לבסוף הם נפגשו בטריר. ד'ארבלה מעולם לא החלים לחלוטין מפציעתו. בשבועות הבאים טיפלה בו ברני, בעוד הוא משיג את שחרורו מהצבא. לאחר שהתארגנו, הם עזבו חזרה לאנגליה והתגוררו בבאת'. ד'ארבלה נפטר ב-1818, ככל הנראה מסרטן המעי הגס.

לאחר מות בעלה עברה ברני ללונדון, שם החלה לאסוף חומרים לביוגרפיה של אביה. התוצאה הייתה שלושה כרכים של "הזכרונות של דוקטור ברני: מאורגנים מהטיוטות שלו עצמו, ממסמכי המשפחה, ומזכורונת אישיים" (Memoirs of Doctor Burney: Arranged from His Own Manuscripts, from Family Papers, and from Personal Recollections) שיצאו לאור ב-1832. מלבד הזכרונות של אביה, מכיל הספר גם פרטים אוטוביוגרפיים על המחברת[31] (שמתוארת בזכרונות כ"מחברת של אוולינה", כפי שהכירו אותה בני זמנה),[32] ובמקומות מסוימים עיבתה וערכה ברני את העובדות כפי שהן תועדו ביומניה, ולעיתים הוסיפה להן בידיון.[33]

שנים אחרונות ומותהעריכה

השנים האחרונות לחייה של ברני היו קשות, שכן כמעט כל בני משפחתה הקרובה וחבריה, למעט אחותה למחצה שרה, נפטרו לפניה. בנה אלכס מת בינואר 1837, אחרי תקופה של בעיות בריאות ופרקי דיכאון, ממחלה שהוגדרה כמחלת חום. ברני הלכה לעולמה בביתה בלונדון ב-6 בינואר 1840 בגיל 87. היא נקברה לצד בנה בכנסיית סנט סווית'ין בבאת'.

הערכה ומורשתעריכה

 
וירג'יניה וולף, כינתה את ברני "האמא של הסיפורת האנגלית".

לפי לורנה קלארק, "ניתן לתאר את עלילת התפתחות המוניטין [של ברני] מאז מותה ב-1840 כנתיב עולה של תהפוכות מוקדמות עתורות ניצחון בסופו של דבר".[34] היא השאירה אחריה מאות מכתבים וקטעי יומנים, אותם היא הורישה לאחייניתה. רבים מהטקסטים האלו פורסמו זמן קצר לאחר מותה.

ב-1842 פרסם ג'ון קרוקר ביקורת קשה על ברני, על הרומנים שכתבה, הביוגרפיה של אביה ועל יומניה ומכתביה. קרוקר כתב שברני הייתה חסרת כל כישרון והגחיך את דמותה כפי שהיא עולה מהמכתבים והיומנים. לפי קלארק "המוניטין של ברני בקושי השתקם במשך מאה".[35] מי שיצא באופן חלקי להגנתה היה תומאס בבינגטון מקולי. הוא הסכים עם קרוקר שסגנון הכתיבה של ברני הידרדר עם השנים וביקר חלק ניכר מיצירתה, אך שיבח את יכולת בניית הדמויות שהפגינה ואת ההומור בכתיבתה. קוראים אחרים הדגישו לחיוב את היומנים, שהתאימו לרוח הריאליזם של המאה ה-19. ב-1889 פורסמה מהדורה מחודשת של היומנים המוקדמים של ברני, כולל פריטים מתוך היומנים שטרם פורסמו לפני כן, מה שסייע מעט לשיקום מעמדה.[36]

קיימת כיום הכרה בכך שלברני הייתה השפעה ניכרת על הספרות האנגלית בתחילת המאה ה-18, במיוחד על ג'יין אוסטן. בקטע מתוך מנזר נורת'אנגר, שמה אוסטן תשבחות לספריה של ברני בפי אחת מהדמויות: "'ומה את קוראת גברת--?' 'הו! זה רק רומן!' עונה העלמה הצעירה, בעוד היא מניחה את ספרה במפגן אדישות, או מתוך בושה רגעית. 'זה רק ססיליה, או קמילה או בלינדה'; או, בקיצור, רק איזו יצירה שבה הכוחות הטובים ביותר של השכל מופגנים, שבה הידע היסודי ביותר של הטבע האנושי, השרטוט המשמח ביותר של גווניו, הפעפוע מלא החיים ביותר של שנינות והומור, מובא לעולם בשפה הטובה ביותר שבה ניתן לבחור".[37] עם זאת, ההשוואה לאוסטן לא תמיד סייעה למוניטין של ברני, ובמהלך המאה ה-19 היא נתפסה לעיתים קרובות כמעין גרסה פחותה של הסופרת המאוחרת יותר.[38]

בתחילת המאה ה-20 החל עניין מחודש בכתיבה של ברני, במיוחד בהקשר של העניין בכתיבה של נשים באופן כללי כנושא לדיון ומחקר ספרותי. וירג'יניה וולף, במאמר ביקורת על ספר מאת ר. ברימלי ג'ונסון, הכתירה את ברני בתור "האמא של הסיפורת האנגלית". במאמר כתבה וולף שהעבודה של ברני לא קיבלה את השראתה מהניסיון להביע מחאה על עוול יחיד, אלא מהסצנה האנושית שעמה נפגשה ברני בבית של אביה. לפי וולף, ברני נאלצה להתמודד עם ההתנגדות של החברה לכתיבה של נשים.[39] ב-1929 פרסמה וולף את המאמר "מסיבת הערב של דוקטור ברני", שבו היא מתייחסת לכתיבה של ברני בהקשר של משפחתה וההוויה החברתית סביבה.[40]

בחצי השני של המאה העשרים, עם הפרסום של מחקרים חדשים על ברני, אוספים חדשים של כתביה, ומהדורות מודרניות של הרומנים באנגלית, חלה תפנית חיובית בהתייחסות לברני. בשנות ה-70, כותבות פמיניסטיות החלו להתעניין מחדש באופן בו כתיבתה מתייחסת ומגיבה למצבן של הנשים במאה ה-18. החוקרת הקנדית מרגרט דודי פרסמה ב-1988 ביוגרפיה חדשה של ברני, שבין השאר כללה הערכה מחדש של הכתבים המאוחרים של ברני. עד העשורים האחרונים של המאה ה-20 הדעה המקובלת הייתה שהסגנון ואיכות הכתיבה של ברני הלכו והידרדרו עם הזמן, ושהרומן האחרון שכתבה, "המשוטטת", משקף את עומק ההידרדרות הזו. דודי ואחרים החלו לחשוב מחדש על תפיסה זו, ולהראות שהכתיבה של ברני עברה תהליך של רדיקליזציה עם הזמן.[41]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

כתביה
עליה
  • Margaret Anne Doody, Frances Burney: The Life in the Works (Cambridge University Press: 1989)
  • Kate Chisholm, Fanny Burney: Her Life (Chatto and Windus: 1998)
  • Claire Harman, Fanny Burney: A Biography (HarperCollins: 2000)
  • Peter Sabor (editor), The Cambridge Companion to Frances Burney (Cambridge University Press: 2007)

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פרנסס ברני בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Lars Troide, "Burney, James" in The Oxford Dictionary of National Biography, October 6 2016
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Pat Rogers, "Burney [married name D'Arblay], Frances [Fanny]", in The Oxford Dictionary of National Biography, 6 October 2016
  3. ^ 1 2 Kate Chisholm, "The Burney Family", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 16-17
  4. ^ 1 2 Kate Chisholm, "The Burney Family", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 11
  5. ^ Kate Chisholm, "The Burney Family", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 18
  6. ^ Kate Chisholm, "The Burney Family", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 12, 20
  7. ^ Jane Spencer, "Evelina and Cecilia", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 26-30
  8. ^ Evelina, Vol. I., Letter IV, pp. 10
  9. ^ Thaddeus, Frances Burney: A Literary Life, pp. 23ff
  10. ^ Selections from Johnson's Dictionary of the English Language, edited by Jack Lynch
  11. ^ Diary and Letters of Madame D'Arblay, Volume 1, pp. 169
  12. ^ Neil Genzlinger, "An 18th-Century Satire Gets a 21st-Century Spin", New York Times, May 29 2008
  13. ^ Cecilia: Or Memoirs of an Heiress. By the Author of Evelina, Volume 5, pp. 303
  14. ^ Constance Hill, Fanny Burney at the court of Queen Charlotte, (John Lane: 1912), Ch. 1
  15. ^ קטעים מתוך יומנה של ברני על המחלה של המלך ג'ורג' (באנגלית)
  16. ^ The Diary and Letters of Madame D'Arblay (Frances Burney): 1787-1792, pp. 287ff
  17. ^ Antonio Gallo, "A mad King George III chases Frances Burney in Kew Garden on February 2, 1789", Medium, February 1 2019
  18. ^ Kate Chisholm, "The Burney Family", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 19-20
  19. ^ Kate Chisholm, "The Burney Family", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 20-21
  20. ^ Peter Sabor, "The Rediscovery of Frances Burney's Plays", Lumen 13 (1994): pp. 145-156
  21. ^ Peter Sabor, "Introduction", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 1
  22. ^ John Wiltshire, Frances Burney and the Doctors (Cambridge University Press: 2019), pp. 110
  23. ^ Thaddeus, Frances Burney: A Literary Life, pp. 158
  24. ^ Thaddeus, Frances Burney: A Literary Life, pp. 158-160
  25. ^ Thaddeus, Frances Burney: A Literary Life, pp. 173-174
  26. ^ Victoria Hinshaw, "Fanny Burney's Memoirs of Waterloo, Part One", June 23 2018
  27. ^ The Diary and Letters of Madame D'Arblay (Frances Burney): 1792-1840, pp. 346
  28. ^ The Diary and Letters of Madame D'Arblay (Frances Burney): 1792-1840, pp. 346ff
  29. ^ Kate Chisholm, "The Burney Family", in The Cambridge Companion to Frances Burney, Edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 8
  30. ^ Thaddeus, Frances Burney: A Literary Life, pp. 177
  31. ^ Lorna Clark, "The afterlife and Further Reading", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 167
  32. ^ George Justice, "Burney and the literary marketplace", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 161
  33. ^ John Wiltshire, "Journals and Letters", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 90-91
  34. ^ Lorna Clark, "The afterlife and Further Reading", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 163
  35. ^ Lorna Clark, "The afterlife and Further Reading", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 164
  36. ^ Lorna Clark, "The afterlife and Further Reading", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 166
  37. ^ Jane Austen: Northanger Abbey, Chapter 5 (continued)
  38. ^ Lorna Clark, "The afterlife and Further Reading", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 165
  39. ^ Virginia Woolf, A review of R. Brimley Johnson's The Women Novelists, The Times Literary Supplement, 17 October 1918, pp. 7
  40. ^ Virginia Woolf, "Doctor Burney's Evening Party", befrois.com, May 12 2017, first published 1929
  41. ^ Lorna Clark, "The afterlife and Further Reading", in The Cambridge Companion to Frances Burney, edited by Peter Sabor (Cambridge University Press: 2007), pp. 168-172