פתיחת התפריט הראשי

פרנץ בהםגרמנית: Franz Böhm;‏ 16 בפברואר 1895 - 26 בספטמבר 1977) הוא פוליטיקאי, עורך דין וכלכלן גרמני. פרופוסור ורקטור באוניברסיטת פרנקפורט, שהיה ראש המשלחת של גרמניה המערבית לשיחות על הסכם השילומים עם ישראל.

פרנץ בהם
Franz Böhm
אין תמונה חופשית
לידה 16 בפברואר 1895
קונסטנץ, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 בספטמבר 1977 (בגיל 82)
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כלכלן, פוליטיקאי, משפטן, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית, מפלגת העם הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
  • לוחית גתה של עיריית פרנקפורט (1960) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

בהם נולד בקונסטנץ ובגיל 3 עבר עם משפחתו לקרלסרוהה בה מונה אביו לשר התרבות של פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן. לאחר שסיים לימודים תיכוניים, גויס לצבא הגרמני בתחילת מלחמת העולם הראשונה, והיה החייל הראשון מקרלסוהה שעוטר בצלב הברזל. בהיותו צוער סופח לצבא הטורקי וביקר בארץ ישראל בשנת 1917 או 1918[1][2]. לאחר המלחמה החל למוד משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת פרייבורג ובשנת 1924 הוסמך כעורך דין והחל לעבוד כתובע. בשנים 1925–1931 עבד בהם במשרד הכלכלה של רפובליקת ויימאר, במחלקת הקרטלים. בשנת 1928 פרסם עבודה על בעיית המונופולים, שהביאה לו הערכה בקרב קהילת הכלכלנים. בשנת 1931 שב לאוניברסיטת פרייברג, קיבל דוקטורט בשנת 1932 וכתב עבודת פוסט דוקטורט על משנתו של אדם סמית, שהתפרסמה כספר בשם "Wettbewerb und Monopolkampf", בשנת 1933. בשנים 1933–1936 לימד כדוצנט באוניברסיטת פרייבורג ובשנת 1936 מונה לפרופוסור באוניברסיטת פרידריך שילר בינה[3]. הנאצים הסכימו למינויו לתפקיד למרות סירובו להצטרף למפלגה הנאצית[4].

לאחר שבהם סירב למתן את ביקורתו כלפי המדיניות הגזענית של הנאצים הוא פוטר ממשרתו בשנת 1938. הוא הצטרף לחוג בראשות קרל פרידריך גרדלר ולאחר קשר העשרים ביולי הוא לא נעצר, אך בגלל טעות בזיהוי שהביאה למעצר אדם אחר במקומו[4].

לאחר המלחמה הורשה בהם לשוב ללמד באוניברסיטת פרייברג והצטרף להמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית. ב-1 בנובמבר 1945 מונה לשר החינוך של הסן. בתפקידו זה הוא תמך בהסללת תלמידים לפי יכולותיהם בטענה שיש לאפשר למוכשרים ביותר לפרוח בלי עיכובים ולאפשר ללפחות מוכשרים להצליח בלי איום מצד המוכשרים. הוא מינה אנשיפ מבלי להתייעץ בשלטונות הכיבוש האמריקאי ובהיעדר גיבוי פוליטי משמעותי[5] הוא התפטר בפברואר 1946. לאחר כהונתו קצרת הימים הוא קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת פרייבורג. בשנת 1948 החל לעמוד בראש ועד למען התקרבות גרמנית יהודית בגרמניה[6].

בינואר 1952 הועמד בראש המשלחת של גרמניה המערבית לשיחות על הסכם השילומים עם ישראל. הוא נאלץ להתמודד עם ההתנגדות בגרמניה לתשלום לישראל[7] ובמאי 1952 הוא התפטר לאחר שהרגיש שגרמניה אינה מוכנה להציע סכום ראוי לשילומים[8]. לאחר מספר ימים, בתחילת יוני 1952, חזר בו מהתפטרותו[9].

בשנים 1953–1965 הוא כיהן בחבר הבונדסטאג.

במרץ 1954 ביקר בישראל כאורח חברת השילומים, במה שהיה ביקור ראשון של פוליטיקאי גרמני בישראל. בגלל הרגישות הציבורית, הגיע בהם תחת שם בדוי[10] והביקור כונה פרטי, אך במהלכו הוא נפגש עם ראש ממשלת ישראל[11], שר המשפטים ושר החקלאות[2][12]. ביקורו נתקל בהתנגדות משמאל[13] ומימין ובהפגנות. בהם שב וביקר בישראל בשנת 1958[14] ובשנת 1965 עם תום כהונתו בבונדסטאג[15].

בהם נפטר בספטמבר 1977[16]. בהם היו נשוי לבת של המשוררת ריקרדה הוך.

יחסו לישראל וליהודיםעריכה

בהם נודע כידיד ישראל[17] והיהודים ובעקבות זאת נחשב לאישיות בלתי רצויה בממלכת ירדן[18]. הוא היה מהדוחפים לכינון קשרים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה[19], אבל גילה הבנה להתנגדות בישראל ליחסים אלו. במברק בכרכה ליום הולדתו ה-80 כינתה אותו גולדה מאיר "סמל גרמניה החדשה"[20].

בתחילת 1955 הוא הקים ועמד בראש ועד סיוע לקרבנות הנאצים[21]. הוא ביקר את הסחבת בטיפול בתביעות פיצויים של נפגעי הנאצים[22] ופעל בפרלמנט להאיץ ולהרחיב את הטיפול בתביעות[23][24]. בשנת 1960 הוא התפטר מאיגוד לוחמי המחתרת למען איחוד אירופה במחאה על היחס הסלחני כלפי שר הפליטים תיאודור אוברלנדר שהיה בעל עבר נאצי[25]. בשנת 1961 הוא כתב ספר על תולדות היהודים והתנועה הציונית שיועד למורים ולתלמידים בגרמניה[26].

בשנת 1963, בעקבות הפרסומים על פעילות המדענים הגרמנים במצרים הוא העלה בבונדסטאג הצעת חוק האוסרת פעילות מדענים גרמנים בפיתוח נשק במדינות אחרות. החוק נתקל בהתנגדות מחשש שימנע מהשתעשייה האטומית הגרמנית לפרוץ לשווקים ברחבי העולם[27] ולא נתקבל. בהמשך העלה את חוק הדרכונים שביקש לאפשר לממשלת גרמניה המערבית להחזיר לגרמניה אזרחים גרמנים השוהים במדינות אחרות. גם חוק זה לא עבר בגלל התנגדות רבה לפגיעה בזכויות הפרט[28].

בהם היה יו"ר החברה לשיתוף פעולה נוצרי יהודי וצוטט כאומר שהגרמנים ידעו על השואה יותר ממה שהם רוצים לזכור[29].

משנתו הכלכליתעריכה

בשנת 1937 פרסם בהם ספר, על מה שהוא כינה "חוקה כלכלית". בהם ראה בחופש של הצרכנים לקנות מפתח לכלכלה תחרותית וביכולת של היצרנים להענות לדרישת הצרכנים כמפתח להצלחתם. הוא טען שכלכלה תחרותית אינה יכולה להתקיים כשחלק מהשחקנים מחזיקים בעוצמה כלכלית ועל כן קבע שאין ברירה אלא שהמדינה תתערב כדי להגן על המשק מפני בעלי הכח הכלכלי או לפקח על פעילותם[30]. בכך, הוא הדגיש את תפקידה של המדינה לקבוע את הכללים על פיהם היד הנעלמה תוכל לעשות את פעולתה. היו על כן שהדגישו את תמכיכתו בהגבלת החופש של הצרכנים למען היעילות, וראו בו תומך בכלכלת השוק הנאציונל-סוציאליסטית[31]. אחרים הדגישו את החופש הכלכלי במשנתו של בהם ותארו את עבודתו הכלכלית כנוגדת את המשנה הנאצית.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פרופ' ביהם על ביקורו בישראל, הצופה, 18 במאי 1954
  2. ^ 2.0 2.1 זה לא ביקורי הראשון בארץ ישראל (תמונה), מעריב, 2 באפריל 1954
  3. ^ The Constitution of Markets: Essays in Political Economy, page 38
  4. ^ 4.0 4.1 פרופ' פ. ביהם בא לישראל, דבר, 14 במרץ 1954
  5. ^ James F. Tent, Mission on the Rhine, University of Chicago Press, 1982, pages 169-170
  6. ^ גרמניה החלה בהכנות למו"מ השילומים, מעריב, 25 בינואר 1952
  7. ^ העם הגרמני מתנגד לשילומים, מעריב, 4 במרץ 1952
  8. ^ בון לא גילתה נכונות כנה להסדר על ישראל, הצופה, 21 במאי 1952
    ש. ורהפטיג, בהם דרש 210 עד 280 מליון דרלאר, מעריב, 22 במאי 1952
  9. ^ ביהם חזר בו מהתפטרותו, הצופה, 4 ביוני 1952
  10. ^ פרופ' ביהם הגיע בשם שטרנברג, חרות, 14 במרץ 1954
  11. ^ פרופ' ביהם אצל ראש הממשלה, הבוקר, 16 במרץ 1954
  12. ^ פרופ' ביהם יצא מישראל, דבר, 2 באפריל 1954
  13. ^ בקורו של ביהם בועדת הכנסת, דבר, 17 במרץ 1954
  14. ^ פרופ' ביהם מגיע היום, על המשמר, 16 באוקטובר 1958
  15. ^ פרופ' ביהם מבקר בארץ, למרחב, 21 באוקטובר 1965
  16. ^ מת פרופ' פרנץ ביהם שניהל שיחות השילומים, דבר, 2 באוקטובר 1977
  17. ^ שנער ממשיך במגעיו בבון, מעריב, 9 בנובמבר 1964
  18. ^ ירדן הכניסה את פראנץ ביהם לרשימה השחורה, הבוקר, 30 ביולי 1963
  19. ^ פרופסור ביהם על יחסים דיפלומטיים בין גרמניה וישראל, למרחב, 23 בדצמבר 1959
    הדיפולומאטיים עם גרמניה, הצופה, 12 במרץ 1965
  20. ^ גולדה שיגרה מברק ברכה לפרופ' פרנץ ביהם בן ה־80, מעריב, 16 בפברואר 1975
  21. ^ וועד סיוע לקרבנות הנאצים בבון, הצופה, 9 בפברואר 1955
  22. ^ פרופ' ביהם תוקף את ה"םחבת" של בון בענין פיצויים ליחידים, הבוקר, 13 בדצמבר 1954
  23. ^ חבונדםטאג אישר חוק החדש על פיצויים אישיים לקרבנות הנאצים , הצופה, 8 ביוני 1956
  24. ^ לא יעוכב תשלום פיצויים אישיים, מעריב, 4 ביוני 1957
  25. ^ ביהם התפטר כמחאה על הנסיון לטהר את אברלנדר, מעריב, 9 בפברואר 1960
  26. ^ משה ורדי, נציג גרמניה בשיחות השילומים - מספר, הבוקר, 11 באוגוסט 1961
  27. ^ יוסף כנען, מאחורי הקלעים של חוק המדענים, דבר, 5 ביולי 1963
  28. ^ פרופ' ביהם: אינני מבין את ממשלתי, מעריב, 26 באפריל 1964
  29. ^ הגרמנים ידעו על ההשמדה יותר ממה שנוח לזכור, קול העם, 24 בנובמבר 1963
  30. ^ Franz Bohm, Democracy and Economic Power in Cartel and Monopoly in Modern Law, in The Making of Competition Policy: Legal and Economic Sources
  31. ^ Niklas Olsen, The Sovereign Consumer: A New Intellectual History of Neoliberalism, pages 79-80