פרנקפורטר צייטונג
פרנקפורטר צייטונג (בגרמנית: Frankfurter Zeitung, FZ; מילולית: עיתונה של פרנקפורט) היה עיתון יומי ליברלי בגרמנית שראה אור בפרנקפורט מ-1856 ועד שנסגר על ידי השלטון הנאצי ב-1943. ”ביטאונה החשוב ביותר של הבורגנות הדמוקרטית-ליברלית ברפובליקת ויימאר”[1].
 | |
| תאריכי הופעה | 1856 – 31 באוגוסט 1943 (כ־87 שנים) |
|---|---|
| שפה |
גרמנית  |
| מערכת |
פרנקפורט |
| מדינה |
גרמניה |
  | |
היסטוריה
עריכהמייסד העיתון, לאופולד זונמן (Sonnemann), רכש ב-1856 את העיתון הכלכלי ה-Frankfurter Handelszeitung ("עיתון המסחר של פרנקפורט") ושינה את שמו ל-Neue Frankfurter Zeitung ("עיתון פרנקפורט החדש"), תוך שינוי אופיו לעיתון מדיני כללי ולא רק כלכלי. עד מהרה התקבע השם על Frankfurter Zeitung ("עיתון פרנקפורט"). עם איחוד גרמניה ב-1871 הפך העיתון לביטאונה העיקרי של הבורגנות הליברלית, שהיוותה באותה תקופה אופוזיציה לשלטון הקיסרות הגרמנית. ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה נקט העיתון בקו פציפיסטי. לאחר המלחמה צידד העיתון בהשלמה גרמנית עם תנאי חוזה ורסאי, ובכך היה לשנוא-נפשם של הלאומנים. בתקופת רפובליקת ויימאר צידד העיתון במדיניות הפיוס של גוסטב שטרזמן. עקב הקו המערכתי שהתנגד באופן תקיף לאנטישמיות, כתבו בעיתון כותבים ועיתונאים יהודים רבים יחסית. בשנותיה האחרונות של הרפובליקה התמודד העיתון כמעט יחידי מול אימפריית התעמולה הלאומנית-פשיסטית של אלפרד הוגנברג מחד ומול עיתוני התעמולה הקומוניסטים מאידך.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 בחרו היטלר וגבלס לשמר את עצמאותו של העיתון ואת חופש העיתונות שלו, כטקטיקה שנועדה להציג בפני העולם את השלטון הנאצי החדש כדמוקרטי ופתוח לביקורת. עם זאת, כותבים יהודים בעיתון, כוולטר בנימין וזיגפריד קרקאואר, אולצו להתפטר. בשנת 1934 הועברה הבעלות על העיתון לתאגיד הכימיה אי גה פארבן בראשות קארל בוש. לאחר ועידת מינכן (ספטמבר 1938) לא נזקק עוד השלטון הנאצי להעמדת פנים של עיתונות חופשית, תאגיד אי גה פארבן פנה לתגבור הייצור המלחמתי ומכר את העיתון לבית ההוצאה של המפלגה הנאצית, Eher-Verlag. כך הוכפף העיתון, ככל עיתוני הרייך למשרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם ונסגר כליל באוגוסט 1943.
ב-1949 ייסדו עיתונאים-לשעבר בעיתון את ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג".
מדיניות עורכי העיתון
עריכהלמעט שנות קיומו הראשונות והאחרונות, לעיתון לא היה עורך ראשי. העורכים הוותיקים היוו את ה-Engere Konferenz ("הוועדה הפנימית"), והם אלו אשר היו אחראיים על קביעת מדיניות העיתון ומינוי העורכים. בהשוואה לעמיתיהם בעיתונים חשובים אחרים, משכורתם של עורכי העיתון, גם הוותיקים שביניהם, הייתה נמוכה יחסית. שכרם הנמוך נבע בעיקר מכיוון שהעיתון הניב רווחים מועטים. הפרסומות שנכללו בעיתון נקבעו על ידי העורכים, ולכן הייתה להם האפשרות להטיל וטו על פרסומות שלדעתם לא תאמו את העיתון. ייתכן כי סינון הפרסומות הקפדני תרם לרווחיות הנמוכה של העיתון, ובסופו של דבר לאובדן עצמאותו[2].
תפוצה
עריכההעיתון הופיע חמישה ימים בשבוע, בשלוש מהדורות מדי יום (בוקר, צהריים ("מהדורה שנייה"), וערב). המהדורה הרגילה כללה ארבעה עמדים באותיות גותיות בפורמט גדול (39X57 ס"מ). במהלך הזמן הונהגו בו מוספים כגון סקירת ספרות, מגזין לנוער, מגזין לאשה, מגזין לעניינים טכניים ומוסף לחינוך, חברה ואופנה[1].
בשנת 1919 הופצו 84,000 עותקים מכל מהדורה (לשם השוואה, הברלינר טאגבלאט הופץ ב-300,000 עותקים). ב-1932 הופצו 55,000 עותקים (הברלינר טאגבלאט: 60,000), מתוכם 37,000 (68%) נשלחו למנויים[1].
עיתונאים וכותבים מפורסמים
עריכה
|
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- סקירה בפרויקט התיעוד של רפובליקת ויימאר (בגרמנית)
- פרופיל קצר וקטעי עיתון בארכיון היינריך שנקר
- פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג והפרנקפורטר צייטונג(הקישור אינו פעיל)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 סקירה בפרויקט התיעוד של רפובליקת ויימאר (בגרמנית)
- ^ Ernst Kahn, "The Frankfurter Zeitung", The Leo Baeck Institute Year Book, Volume 2, Issue 1, 1957, Pages 228–235.