פתיחת התפריט הראשי

צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים

צבא מצרים פתח את מלחמת יום הכיפורים חדור מוטיבציה לנקום את התבוסות הקודמות מידי צה"ל ובמיוחד למחוק את חרפת ההפסד במלחמת ששת הימים.[1] לצורך כך עבר הצבא המצרי התעצמות באמצעי לחימה, אימונים ופיתח טקטיקה במטרה להתמודד עם נקודות החוזק של הצבא הישראלי.

תוכן עניינים

סדר כוחו של הצבא המצרי במלחמת יום הכיפוריםעריכה

במלחמת יום הכיפורים פרש הצבא המצרי שתי ארמיות מול כוחות צה"ל לאורך תעלת סואץ.

הארמייה המצרית השנייה כללה 5 דיוויזיות, מהן שלוש דיוויזיות חיל רגלים (הדיוויזיה המצרית השנייה, הדיוויזיה המצרית ה-16, הדיוויזיה המצרית ה-18) שכל אחת מהן כללה שתי חטיבות חיל רגלים וחטיבה ממוכנת. כמו כן כללה הארמייה השנייה דיוויזיה ממוכנת (הדיוויזיה המצרית ה-23) שכללה 2 חטיבות ממוכנות וחטיבה משוריינת אחת ודיוויזיה משוריינת (הדיוויזיה המצרית ה-21) שכללה 2 חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת אחת.

מלבד כוחות אלה כללה הארמייה חטיבת שריון עצמאית אחת, חטיבת חיל רגלים עצמאית ואגד קומנדו עצמאי.

הארמייה המצרית השלישית כללה 4 דיוויזיות, מהן שתי דיוויזיות חיל רגלים (הדיוויזיה המצרית השביעית והדיוויזיה המצרית ה-19) שגם כל אחת מהן כללה שתי חטיבות חיל רגלים וחטיבה ממוכנת), דיוויזיה ממוכנת (הדיוויזיה המצרית השישית) שכללה חטיבה ממוכנת אחת בלבד וחטיבת שריון אחת וכן דיוויזיית שריון אחת (הדיוויזיה המצרית הרביעית) שכללה שלוש חטיבות שריון.

כמו כן כללה הארמייה השלישית כוחות שהוקצו לזירת ים סוף וכוחות עצמאיים, סך הכל שתי חטיבות ממוכנות, אגד ארטילרי עצמאי, חטיבה פלסטינית, חטיבת חי"ר, גדוד קומנדו וכן חטיבת טנקים אחת.

בעתודה ניצבה דיוויזיית שריון (הדיוויזיה המצרית השלישית) שכללה שתי חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת אחת וכן שתי חטיבות שריון עצמאיות (אחת מהן בתקן מוקטן והיה בה גדוד שריון אחד בלבד)[2]

סך הכל, כולל עתודה כלל הצבא המצרי את הכוחות הבאים: 2,200 טנקים, 2,900 נגמ"שים, 2,400 קני ארטילריה, 800 מערכות לשיגור טילי נ"ט, 12 משגרי טילי קרקע קרקע מסוג פרוג ו-9 משגרי טילי קרקע קרקע מסוג סקאד, שלא היו מבצעיים.[3]

אמצעי לחימהעריכה

ספקית הנשק העיקרית של הצבא המצרי מאז אמצע שנות החמישים הייתה ברית המועצות, שאף פרסה כוחות קרביים ומדריכים רבים בתקופה שקדמה למלחמה.

חיל הרגלים המצרי במלחמה היה חמוש ברובה סער AK-47 ומקלעים. מלבד הנשק הקל סופק לחיל הרגלים המצרי נשק נגד טנקים בכמות גדולה משני סוגים: מטול רקטות RPG-7 - נשק פשוט, אך יעיל בטווחים של מספר מאות מטרים. נשק מתוחכם יותר היה טיל הסאגר. מדובר בטיל מונחה בכבלים חשמליים והוא יעיל בטווח של 500 עד 3,000 מטר. אמצעי נ"ט אלה היו יעילים מאוד בלחימה נגד השריון הישראלי במלחמה.

חיל השריון המצרי התבסס על טנקי T-54, שהוא טנק פשוט אך יעיל שסופק בכמויות גדולות הן למצרים והן לבעלת בריתה סוריה. חטיבות שריון מובחרות אחדות צוידו בטנק החדיש יותר מדגם T-62. השריון המצרי היה מרוכז בעוצבות משוריינות או בדיוויזיות החי"ר. בנוסף הצטייד צבא מצרים בטנקים אמפיביים מדגם PT-76, אך אלה לא הוכיחו את עצמם במלחמה ובנגמ"שים.

חיל האוויר המצרי היה נחות באיכות מטוסיו מחיל האוויר הישראלי. מטוסי היירוט המצריים המתקדמים ביותר היו מדגם מיג-21. מטוסי תקיפה העיקריים היו מסוג מיג 17 וסוחוי 7. חיל האוויר המצרי יצא למטס הפצצה גדול על מטרות איכות בסיני, אך לאחר מכן הסתפק בעיקר בגיחות הגנתיות והמעיט לחדור לשטח האווירי של ישראל. כמו כן, כלל חיל האוויר המצרי מסוקי סער רבים שסיפקו ניידות לכוחות הקומנדו המצריים. מרבית יחידות הקומנדו שהוטסו במסוקים לשטח ישראל הופלו באוויר או הושמדו על הקרקע[דרוש מקור].

הגנת הנ"מ המצרית הסתמכה בעיקר על מערך צפוף ומגוון של סוללות טילי קרקע אוויר מדגם SA-2, SA-3 וSA-6. וכן גדודי נ"מ קני בקטרים שונים שהנפוץ בהם היה ZSU-23-4 להגנה מפני תקיפות ביעף נמוך וכן טילי כתף מדגם 9K32 סטרלה-2 שסופק לחיל הרגלים המצרי. מערכת הנ"מ המצרית הייתה יעילה עד כדי כך שמטוסי חיל האוויר הישראלי התקשו לפעול באזור שהוגן על ידה. רק לאחר פריצת הקו המצרי במבצע אבירי לב והשמדת חלק מסוללות הטילים על ידי כוחות קרקעיים יכול היה חיל האוויר הישראלי להעניק סיוע אפקטיבי לכוחות היבשה.

חיל התותחנים המצרי הכלל קני ארטילריה רבים בקטרים שונים. מרבית הנפגעים של צה"ל היו מאש הארטילריה המצרית שהייתה יעילה מאוד הן בהגנה והן בהתקפה. במיוחד השתמשו המצרים בארטלריה בשלבים הראשונים של המלחמה והן בעת חציית התעלה על ידי צה"ל.

לקריאה נוספתעריכה

  • סעד א-שאזלי, חציית התעלה, תל אביב: הוצאת מערכות, 1987

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עניין רגשות האשם והבושה שחשו הערבים ובמיוחד המצרים מתואר בהרחבה במקורות רבים. אחד מהם הוא המאמר הזה: Donna Robinson Divine, Why This War..., International Journal of Middle East Studies, Vol. 7, No. 4 (Oct., 1976), p 524 - 525
  2. ^ פירוט הסד"כ המצרי לפי אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, המחלקה להיסטוריה, דצמבר 2004, עמ' 362
  3. ^ דני אשר, לשבור את הקונספציה, הוצאת מערכות, 2003, עמ' 22 - 23