צחות בדיחותא דקידושין

"צחות בדיחותא דקידושין" הוא מחזה שנכתב על ידי יהודה סומו במאה השש-עשרה ונחשב למחזה העברי הראשון.

קטע מכתב היד מהמאה ה-17

יהודה סומו - האיש וכתביועריכה

יהודה סומו, או בשמו האיטלקי Leone De Sommi נולד כנראה ב-1527 וחי בעיר מנטובה שבאיטליה.[1] בצעירותו למד אצל הרב דוד פרובינצאלי והיה מלמד ילדים. הוא הצטרף לתיאטרון בעיר, במסגרת ה'אקדמיה של חולי אהבה' (IT), שהוקמה על ידי דון צ'יזארי. מאחר שהיה יהודי, סומו לא יכול היה להיות חבר באקדמיה והומצא עבורו התואר 'סופר' באקדמיה.

סומו כתב שירים בעברית ובאיטלקית וידועים לנו שלושה עשר מחזות איטלקיים שכתב. המחזה 'צחות בדיחותא דקידושין' הוא כנראה המחזה היחיד של סומו שנכתב בעברית. כתבי היד של המחזות האיטלקיים נשמרו במשך מאות שנים בספריה הלאומית בטורינו, אך רובם אבדו בשריפה בשנת 1904.[2]

יהודה סומו כתב גם חיבור תאורטי בתחום התיאטרון, 'ארבעה דיאלוגים על אמנות התיאטרון'.[3] חיבור זה הפך חשוב בקרב אנשי התיאטרון בדורו של סומו ולאחריו, והוא למעשה החיבור המודרני התאורטי הראשון על אודות התיאטרון.

רשימת הדמויותעריכה

  • ידידיה וברוריה - זוג אוהבים
  • אמון ודבורה - הורי ברוריה
  • שלום - אבי ידידיה
  • שובל - עבד שלום
  • פשחור - עבד ידידיה
  • יקרה - שפחת ברוריה
  • עפרון - עשיר מהקהילה
  • עשהאל בן עפרון - אוהב את שפרה, מארסים אותו לברוריה
  • שפרה - אחות ידידיה, אוהבת את עשהאל
  • רב חמדן
  • רבי אמיתי

תקציר העלילהעריכה

חלק ראשוןעריכה

המחזה נפתח בדיאלוג של אמוֹן ודבורה, זוג מהקהילה היהודית בצידון, שמדברים על חתונתם העתידית של בתם ברוריה עם החתן הנהדר ידידיה בן שלום. אלא שבאמצע הדיאלוג אמון מקבל מכתב שבו מסופר ששלום מת בעת נסיעתו לחוץ לארץ, והוא הוריש את כל נכסיו לעבדו. דבורה משוכנעת שזוהי הוכחה לכך שיש פסול בידידיה והיא מתעקשת לבטל את האירוסין. אמון לא רוצה לבטל את הבטחתו למרות שינוי המצב, אך הוא מקבל את דבריה של אשתו.

במקביל, מתוארים ידידיה ופשחור שהולכים לבקר את ברוריה, מבלי שהם מודעים לכך ששלום מת ולהשלכות של שינוי המצב. כאשר הם מגיעים לביתה של ברוריה ידידיה נכנס פנימה, ואילו פשחור העבד נשאר בכניסה עם יקרה, שפחתה של ברוריה, והשניים פוצחים בחילופי דברים משעשעים וגסים.[4]

בסוף החלק הראשון מוצג רב חמדן, כאשר הוא שולח את יאיר תלמידו לבדוק אם אחד האנשים שביקשו בעצתו נמצא בבית, מאחר שהרב רוצה את התשלום בעד העצה. מתוך דברים אלה, וכן מהמונולוג של יאיר שחותם את החלק הראשון מתבררת דמותו האמיתית של רב חמדן: כשמו כן הוא: נוכל תאב בצע החרד לממונו הרבה יותר משהוא חרד לדבר ה'.

חלק שניעריכה

ידידיה ופשחור יוצאים מביתה של ברוריה ואינם מבינים מדוע קיבלו ארשת פנים כועסת מההורים אמון ודבורה.

במקביל, בבית, דבורה לוחצת על אמון לבטל את האירוסין, להתייעץ עם רב חמדן בדבר הביטול ולארס במהירות את ברוריה לצעיר אחר - עשהאל בן עפרון. אמון יוצא על מנת לדבר עם עפרון והמחזה עובר אל הרחוב, שם נמצא עפרון עם בנו עשהאל. השניים משוחחים על התרמית שערכו לרב חמדן לאחרונה: מאחר שרב חמדן לקח לעצמו כסף שהיה מיועד לעניים, עפרון החליט לשטות בו בכך שעשהאל קידש את שתי בנותיו של רב חמדן בלי לומר בפירוש לאיזו מהן הוא מתכוון. עשהאל הופתע לגלות שהרב בעצמו לא הבין שמדובר בקידושי סרק, ושבמקרה כזה, על פי ההלכה, שתי הבנות אינן נשואות לעשהאל, אך שתיהן צריכות לקבל 'גט לחומרא'.

עשהאל נפרד מאביו ופוגש את יקרה השפחה, והוא מבקש ממנה למסור את אהבתו לשפרה, אחות ידידיה, ששוהה אצל ברוריה בבית.

בהמשך מוצגים יאיר ויקטן, שני התלמידים של רב חמדן. דמויות אלה משמשות הפוגה קומית במחזה.

אמון פוגש את עפרון והם מדברים על אירוסי ברוריה לעשהאל. רב חמדן, שבטוח שעשהאל נשוי לאחת מבנותיו שומע את חילופי הדברים ונבהל. בהמשך, ידידיה שומע על ביטול האירוסין והוא מבולבל ותמהּ. רב חמדן מתערב ומציע את עזרתו, לאחר שמובטח לו תשלום הוגן.

חלק שלישיעריכה

החלק השלישי של המחזה נפתח בבירוריה הבוכיה - ראשית בחדר לשפחתה ובהמשך גם לידידיה - על כך שהיא אוהבת את ידידיה ואיננה רוצה להתחתן עם עשהאל. ברוריה מספרת כיצד בלי שהיא הבינה מה קורה, עשהאל ענד מחרוזת לצווארה והיא נחשבת מאורסת אליו.

בשלב זה מתוודעים הקוראים או הצופים לשובל - עבדו של שלום המנוח, שמגיע לצידון עם כל רכוש אדונו המת. שובל פוגש את רב חמדן ואת בנותיו ומתכנן אירוסין עם אחת מהן.

בהמשך החלק השלישי ידידיה ופשחור מגיעים לביתו של רב חמדן. הרב מסביר לידידיה את המצב, והוא מציע לידידיה דרך לפתרון: על ידידיה לארוב לברוריה בשדה ולשכב איתה, ובכך לממש את נישואיהם ולהפוך אותם לעובדה גמורה בפני החוק. הצעה זו מבוססת על עיוות של החוק המקראי שמופיע בספר דברים פרק כב.

חלק רביעיעריכה

עשהאל פוגש את יקרה ומספר על כך שידידיה תקף אותו. יקרה מסבירה את המניע של ידידיה - ביטול האירוסין הלא-מוסבר גרם לידידיה לחשוב שעשהאל 'גנב' לו את ברוריה.

לאחר מכן, כהפוגה קומית נוספת במחזה, מופיעים שוב יאיר ויקטן התלמידים, שמספרים בדיחות בסגנון פורים, בדיחות המבוססות על פרודיות איטלקיות קדומות יותר, של קלונימוס בן קלונימוס ושל רלב"ג.[5]

יקטן: [...] אך זחלתי ואירא, פן יושת עלינו מאת הרב לסדר הליכותינו על השלחן או למצוא קושיות ותירוצין, שאלות ותשובות. ואתה ידעת, כי זה חדש ימים פנינו לבנו לבטלה ושכחנו את כל אשר למדנו.

יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תופסי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגלת פורים "ויתלו את המן" (אס' ז, י) ובפרשת בלק נכתב בפירוש "ויאכלו בני ישראל את המן" (שמ' טז, לה) ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא ואל הכלב לא ישליכו אותה?

יקטן: גם זו ראיתי אני וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה "ויאכלו את המן" היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן "וטעמו כצפיחית בדבש" (שמ' טז לא).

יאיר: יפה פירש בן ביבי זכור לטוב!

בהמשך המערכה הרביעית נפגשים רב חמדן ושובל ודנים בפרטי החתונה של שובל עם בת הרב. הם מוצגים כנלעגים. שובל, שזה עתה התעשר, לא מבין את הקודים החברתיים ואילו רב חמדן לא מבין שמדובר כאן למעשה בעבד שמתכוון לשאת את בתו לאישה.

ידידיה המאוהב, לאחר המפגש עם ברוריה בשדה, חושש מאחר שהוא יודע שהשפחה יקרה ראתה אותו עם ברוריה. בינתיים, פשחור מזהה את שובל כעבדו של שלום, ושובל נלקח אל הכלא. כך מגלה פשחור, והוא מספר לידידיה, ששלום מת והוריש את נכסיו לעבד. אלא שאז שומעים הוריה של ברוריה על מה שנעשה בשדה והם שולחים להביא את ידידיה אל השופט.

חלק חמישיעריכה

בחלק האחרון של המחזה מופיעה הדמות המושיעה - רבי אמיתי. אמון הולך להתייעץ עם רבי אמיתי, שכועס עליו על כך שביטל את האירוסין עם ידידיה. הרב הזקן מבקש לראות את הצוואה של שלום האב, שבה הוא הוריש כביכול את נכסיו לעבדו. אמון מבין וחוזר שוב ושוב על כך שלא היה צריך להקשיב לעצת אשתו "אשר נתנה לי מפרי רוע מעלליה".[6]

רבי אמיתי פותר את התסבוכת: שלום האב התחכם והוריש לשלום את כל רכושו מלבד חפץ אחד שאותו יוכל הבן ידידיה לבחור. כך, ידידיה יכול לבחור לו את העבד ועל פי הכלל ההלכתי שקובע "מה שקנה העבד קנה רבו", להחזיר לעצמו את ירושת אביו. הסיפור מסתיים בסוף טוב, כאשר ברוריה וידידיה מתחתנים, עשהאל יכול לשאת את שפרה אהובתו, ורבי אמיתי מציע לידידיה אף לתת נדוניה לבתו של רב חמדן שתתחתן עם שובל.

מבנה רנסאנסי טיפוסיעריכה

המחזה, לצד היותו כתוב בעברית ועוסק בקהילה יהודית, מתאים למבנה הטיפוסי של מחזה בן הרנסאנס האיטלקי.

  • המחזה כולל חמש מערכות ולפניהן פרולוג, כפי שאפשר לראות ברוב המחזות של 'הקומדיה החדשה' שהיו נפוצים בתקופת הרנסאנס.
  • העלילה של המחזה מחולקת, לפי המקובל בתקופה, לשלושה חלקים: פריסה (protasis), סיבוך (epitasis) והתרה (catastrophe).
  • 'שלוש האחדויות' - הכותבים בני הרנסאנס שמרו על התפיסה האריסטוטלית של אחדות המחזה: מחזה יפה, לפי אריסטו, עשוי במסגרת זמן של יום אחד, מורכב מעלילה אחת, והוא מתרחש במקום יחיד. גם צחות בדיחותא דקידושין שומר על האחדויות האלה.
  • ברנסאנס האיטלקי, ששאב את המבנה שלו מהקומדיה החדשה בתקופה הקלאסית, היה מאגר קבוע של דמויות. מאגר זה קיים באופן ברור גם במחזה העברי הראשון, גם אם הדמויות הן יהודיות דתיות. כך למשל, מופיעים במחזה זוג החושקים הצעירים המאוהבים והאומללים (ידידיה וברוריה), דמות חוסמת שמונעת מהצעירים להיות יחד (אמון / דבורה), משרת נאמן שלוקח חלק בהרפתקאות האדון ומדבר תמיד על יין ועל נשים (פשחור) וכן דמות הקפדן (pedant), שמדבר על ידע רב אך הוא למעשה שוטה.
  • ה'טריק' במחזה הוא מאפיין בולט של מחזות בני הרנסאנס. תעלולים כאלה נמצאים במחזה העברי בשפע, והם מניעים את העלילה, דוגמה לכך אפשר לראות בתחבולה שמפעיל עפרון על רב חמדן: עשהאל בן עפרון מקדש את אחת מבנות הרב בלי לציין בפירוש איזו אחת, מה שגורם לקידושי סרק. שתי הבנות צריכות גט, אך אף אחת מהן לא נחשבת נשואה לעשהאל.

עיבודים למחזהעריכה

לא ידוע האם המחזה הוצג בחייו של סומו או לאחריו. כתבי היד של המחזה, שמתוכם פרסם שירמן את המהדורה המדעית של המחזה בשנת 1945, נכתבו אחרי מותו של המחבר, כך שהמחזה המשיך לעבור במסורת של היהודים בצפון איטליה, אך אין עדויות על כך שהוא הוצג על במה ממש. לאחר פרסום המחזה על ידי שירמן, הוא הועלה בשלושה עיבודים:

לקריאה נוספתעריכה

  • יהודה סומו, המחזה העברי הראשון: צחות בדיחותא דקידושין. קומדיה בחמש מערכות מאת יהודה סומו איש מאנטובה. (1527 - 1592), בצירוף מבוא, הערות ונספחים על ידי חיים שירמן, הוצאת דביר, תשכ"ה
  • איריס שני, ראו חדש אשר מילאתי ישן - פנים ומגמות ב"צחות בדיחותא דקידושין" ליהודה סומו: בחינת המחזה העברי הראשון ביחס למקורות השפעתו העבריים והאיטלקיים בצירוף תרגום ראשון לעברית של המסה על אמנות התיאטרון, ספרי רחל ודוד, 2009
  • יאיר ליפשיץ, לשון הקודש, גרסת הקומדיה - דרמות אינטרטקסטואליות על במת "צחות בדיחותא דקידושין", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010
  • יוסף מילוא, תעלולי נישואין: מהתלה בשני חלקים ובכללם פרולוג ופזמונים על פי מחזהו של יהודה סומו איש מאנטובה "צחות בדיחותא דקידושין", תל אביב, התיאטרון הלאומי הבימה, תשמ"א.
  • לאה גולדברג, להקת הסטודנטים מציגה: המחזה העברי הראשון, בתוך: א' מארק (עורך), פרגוד - במה לענייני ספרות ותיאטרון, ירושלים תשכ"ג.
  • שלמה סימונסון, היהודים בדוכסות מנטובה, כרך שני, תל אביב תשכ"ה. סקירת תולדות חייו של יהודה סומו מופיעה בעמ' 545.
  • סקירת קורות חייו וכן ביבליוגרפיה מקיפה על כתביו של סומו נמצאות אצל: יונה דוד, 'יהודה סומו וראשיתו של התיאטרון העברי באיטליה', איטליה, כתב עת לחקר תולדותיהם, תרבותם וספרותם של יהודי איטליה, עורך: ראובן בונפיל, כרך טז, ירושלים תשס"ה, עמ' מט - נח.
  • על קומדיות בתקופת הרנסאנס: ע' סמית, הקומדיה הלמדנית - שלוש קומדיות מהרנסאנס האיטלקי, ירושלים תשע"ו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהודה סומו, צחות בדיחותא דקידושין, תשכ"ה, עמ' 10 - 11
  2. ^ שם, עמ' 13.
  3. ^ איריס שני, ראו חדש אשר מילאתי ישן - פנים ומגמות ב"צחות בדיחותא דקידושין" ליהודה סומו: בחינת המחזה העברי הראשון ביחס למקורות השפעתו העבריים והאיטלקיים בצירוף תרגום ראשון לעברית של המסה על אמנות התיאטרון, תל אביב: ספרי רחל ודוד, 2009
  4. ^ להרחבה בנושא הסמלים המיניים שבדברי פשחור, ראו: י' ליפשיץ, לשון הקודש, גרסת הקומדיה - דרמות אינטרטקסטואליות על במת "צחות בדיחותא דקידושין", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010, עמ' 76 - 79.
  5. ^ רוני כהן, "יפה פירש בן ביבי זכור לטוב" - ספרות פרודית ו'חכמי פורים', הבלוג - יד יצחק בן צבי
  6. ^ חלק חמישי דיבור ז'
  7. ^ ראה חתן אשר מצאת, מעריב, 27 במרץ 1964