צריכותא

צריכותא היא מושג תלמודי שבא ליישב את הצורך בכפל מקורות ללימוד מסוים. המהלך הלוגי נועד למצוא נקודת תורפה בכל אחד מהמקורות, שמסבירה את הצורך במקור הנוסף. לעיתים מדובר על חידוש אמיתי שנלמד דווקא מכפילות המקורות, ולעיתים כפל המקורות נועד למנוע טעויות. המונחים "אצטריך" ו"צריכא" משמשים בתלמוד במשמעות הלוגית הזו, והם מופיעים בתלמוד פעמים רבות מאד.

בעלי התוספות כתבו שישנן צריכותות שניתן להפריך, ובכל אופן "בקל עושה צריכותא". הדברים מתייחסים לצריכותא מהסוג שנועד למנוע טעויות.

דוגמאות לצריכותות

צריכותא בין פסוקים שונים

• בלימוד על הדין שעוסק במצווה פטור מן המצווה יש כפל מקורות:

א. מהפסוק "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ", העוסק באופני חובת מצוות קריאת שמע. בלשון הכתוב דייקו חז"ל שחובת קריאת שמע חלה דווקא כאשר האדם נמצא "בשבתך ובלכתך", כלומר דווקא בשֶבת ובלֶכת שלך, שהן רשות, ואילו כאשר האדם עוסק במצווה, שאינה רשות אלא חובה, הוא פטור מקריאת שמע. מפטור זה נלמד פטור כללי ממצוות לעוסק במצווה.

ב. מהפסוק "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא...", העוסק בטמאי מת שמפני טומאתם נאסר עליהם להקריב את קרבן הפסח, ולכן ניתנה להם האפשרות להקריב פסח שני. בגמרא לומדים שסיבת טומאתם הייתה מפני שעסקו בקבורת מת מצווה, ומכאן שמותר להיטמא למת מצווה אף על פי שבעקבות כך לא יתאפשר לאדם לקיים את מצוות קרבן פסח, והיינו שהעיסוק במצווה אחת (טיפול במת מצווה) פטר ממצוות אחרות. וגם מכאן נלמד פטור כללי ממצוות לעוסק במצווה.

בגמרא בסוכה נאמר שיש צריכותא בין שני הלימודים, כי הלימוד מקריאת שמע אינו מלמד על פטור ממצוות שיש בביטולן חיוב כרת, ואילו הלימוד ממת מצווה אינו מלמד על פטור ממצווה לאחר שהחל זמן חיובה.

• בלימוד על קידושי כסף יש כפל מקורות:

א. מגזירה שווה של "קיחה" "קיחה", מהפסוק ”כי יקח איש אישה” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ה'.) והפסוק ”נתתי כסף השדה קח ממני” (ספר בראשית, פרק כ"ג, פסוק י"ג).

ב. הפסוק שנאמר באמה עבריה, ”וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף”, המילים "אין כסף" מלמדות ש"אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר". התלמוד מסביר מדוע שני פסוקים אלו נצרכים על מנת ללמד שאישה נקנית בכסף: אילו היה כתוב רק "כי ייקח" היינו טועים לחשוב שהכסף שייך לבת גם בהיותה קטנה, ולכן נצרך המקור "אין כסף", ללמד שבקטנותה הכסף לאביה, ואילו היה רק המקור של "אין כסף" לא היינו יודעים שצריך שדווקא הבעל ייתן את הקידושין לאשה, ולא להפך.

צריכותא בין מקורות תנאיים

• סוכה ומבוי שגבוהים למעלה מעשרים אמה - במשנה נחלקו רבי יהודה וחכמים האם סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה או פסולה. חכמים פסלו סוכה זו ורבי יהודה הכשירה אותה. בדומה לזה נחלקו גם בעניין מבוי שהוכשר על ידי קורה שגבוהה למעלה מעשרים אמה. חכמים חייבו להקטין את גובה הקורה ואילו רבי יהודה הכשיר אותה. יסוד שתי המחלוקות הוא בשאלה האם האדם רואה מה שלמעלה מגובה עשרים אמה. התלמוד מסביר את הצורך בביאור הדעות בשתי המחלוקות: אילו הייתה מובאת המחלוקת רק לגבי סוכה, היינו חושבים שרבי יהודה מכשיר רק בסוכה שבה אדם יושב, ועל ידי כך רואה את הסכך, אך במבוי בו דרכו של אדם להלך גם רבי יהודה יודה שאין להכשיר קורה שמונחת בגובה כזה, ואילו היו מביאים את המחלוקת רק לגבי מבוי היינו חושבים שחכמים פסלו רק במבוי, אך בסוכה יכשירו משום שיושבים בה ורואים את הסכך.

צריכותא במקורות אמוראיים

• כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל - נחלקו רב ושמואל האם בעילה שלאחר קידושין פסולים יוצרת קידושין כשרים או שאינה מעלה את תוקפם של הקידושין הפסולים. מחלוקת זו מובאת בשני מקרים: המקרה האחד הוא קידושין שנעשו על תנאי, ולאחריהם נערכו נישואין ללא תנאי. לדעת רב נחשב הדבר כביטול התנאי והאישה מקודשת גם ללא קיום התנאי, ואילו לדעת שמואל הקידושין תלויים בקיומו של התנאי. כך נחלקו גם במי שהתקדשה בקטנותה על ידי אמה או אחיה ומועיל בה מיאון, ונישואיה נמשכו ללא מחאה גם לאחר שבגרה. לדעת רב בעילתה משבגרה נחשבת כקידושין ואילו לדעת שמואל לא השתנה מעמדה על ידי כך.

בגמרא נאמר שיש צורך בהבאת שתי המחלוקות, שאילו הייתה מובאת רק אחת מהן לא היינו יודעים על המחלוקת השנייה: אילו הייתה מובאת רק המחלוקת לגבי מקדש על תנאי, היינו חושבים שבמקרה של הממאנת יודה רב, כי דווקא בנידון של תנאי שאפשרי בו הביטול משתנה המעמד על ידי הבעילה שלאחריו, אך בממאנת שיש צורך בקידושין חדשים יודה רב שאינה מקודשת. ואילו הייתה מובאת המחלוקת רק לגבי הממאנת היינו חושבים שבמקדש על תנאי יודה שמואל לרב שהנישואין נחשבים כביטול התנאי

צריכותא חלקית

לעיתים הצריכותא בגמרא אינה דו כיוונית. כדוגמה לכך:

• הסקה ב"נולד" ביום טוב - שלושה מאמרים אמר רב לגבי הסקה ביום טוב, ובהם שלושה מקרים שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון, רבי יהודה אוסר ורבי שמעון מתיר:

1. הסקה בשברי כלים
2. הסקה בגרעינים של תמרים שנאכלו באותו היום
3. הסקה בקליפות אגוזים שנאכלו באותו היום

הגמרא מסבירה את הצורך בשלושת המקרים: שברי הכלים הם הגרועים ביותר, שחל בהם שינוי גדול והם נחשבים כנולד, לעומתם גרעיני התמרים לא השתנו כל כך ממצבם בכניסת החג. החידוש הגדול ביותר הוא בקליפות האגוזים, שהיו גלויות לעין בכניסת החג, ובכל זאת גם הם נחשבים כ"נולד".

במקרה זה הגמרא הסבירה את הצריכותא רק בכיוון אחד - לפי ההיגיון המובא בה היה ניתן להביא רק את הדין של קליפות האגוזים. הפרשנים נזקקו להסבר ההיגיון המצריך את שני המקרים הנוספים.

ראו גם

• בניין אב משני כתובים