פסח שני
פסח שני (נקרא גם פסח קטן[1]) חל בי"ד באייר, חודש בדיוק אחרי ערב פסח, ובו ניתנת שוב ההזדמנות להקריב קורבן פסח עבור אנשים שנמנע מהם להקריבו במועדו (י"ד בניסן) משום שהיו טמאים או רחוקים ממקום המקדש. קורבן פסח הוא אחד משתי מצוות עשה בכל התורה שעבירה עליהן דינה כרת, ולכן חשיבותו הגדולה של יום זה.
 | |
| שמות נוספים | פסח קטן |
|---|---|
| סוג |
חגי ישראל ומועדיו  |
| סיבה | הקרבת קורבן פסח, לאנשים שלא הקריבו בפסח ראשון |
| מתקשר עם | חג הפסח |
| מועד | |
| תאריך |
י"ד באייר
ה'תשפ"ד |
  | |
בתמונה: הרב שכטר בתפילה ביום הראשון של חג השבועות במחנה בוכנוואלד
זמני פסח שני מקבילים לזמני חג הפסח המקורי באיחור של חודש. כלומר יש לחדול מאכילת חמץ בבוקר י"ד באייר, להקריב את הפסח בצהרי י"ד באייר, לאכול את הפסח על מצות ומרורים בליל ט"ו באייר וכו'.
מקור המצווה עריכה
בספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנייה ליציאת מצרים, באה קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם להקריב את קורבן הפסח גם הם.
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?
משה, שלא ידע מה לענות להם, פנה לה'[2], אשר ענה לו בציווי חדש – אנשים שהיו טמאים או בדרך רחוקה בזמן הפסח הראשון, יכולים להקריב בחודש הבא – בי"ד באייר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ, כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
באותו מעמד נוספה גם אזהרה, שאנשים שלא היו טמאים או רחוקים באותו זמן ולא עשו את הפסח, ייענשו בידי שמים בכרת.
דיני המצווה עריכה
מלבד מצוות הקרבת הקורבן, קיימת גם מצוות אכילת הקורבן על מצות ומרורים, כבפסח ראשון. אמנם לעניין שאר דיניו אמרו בתלמוד שאין כל מצוות הפסח חלות עליו – למשל, מותר שישהה חמץ בבית יחד עם קרבן הפסח הזה, דבר האסור ב"פסח ראשון". וכך כותב הרמב"ם בהתבססו על המשנה[3]:
"מה בין פסח ראשון לפסח שני? הראשון אסור בחמץ ב'בל יראה' וב'בל ימצא', ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת, כמו שביארנו.
אבל פסח שני – חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהן דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשיָתן, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם.
ולמה לא ישווה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר: "ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו"[4]? לפי שפירש בו מקצת חוקות הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצוות שבגופו, והן חוקות הפסח שכלל.
אכילת חמץ עם בשר הקרבן עריכה
רש"י בפירושו לתורה כותב שיש איסור של אכילת חמץ עם בשר הקרבן[5]. במנחת חינוך[6] כתב על דברי רש"י ”ולא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה, דנראה דאין איסור כלל.” במשך חכמה[7] פירש שזהו לאו הבא מכלל עשה ”על מצות ומרֹרים יאכלֻהו”[8] ולא על חמץ. בספר אפרקסתא דעניא[9] כתב שרש"י דייק ממה שנאמר (במשנה, וכמו שהעתיק הרמב"ם) "עמו בבית", מכאן שרק בבית הותרה אכילת החמץ ולא עם הקרבן ממש[10]. במדרש תנאים[11] נאמר: ”דבר אחר: 'לא תאכל עליו חמץ'[12], עליו אי אתה אוכל חמץ, על פסח שני אתה אוכל חמץ.”[13]
זמן הקרבת פסח שני עריכה
פסח שני קרב ביום י"ד באייר בין הערביים. וכפי שנאמר בתורה: ”בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ” (במדבר ט, י"א.). אפילו כשחל י"ד באייר בשבת - מקריבים בו פסח שני[3], ככל קורבן שזמנו קבוע.
לדעת בעלי התוספות, זמן הקרבתו אחר הקרבת תמיד של בין הערביים, כדין פסח ראשון[14]. אך בדעת הרמב"ם פירשו האחרונים שפסח שני קרב לפני תמיד של בין הערביים[15].
מנהגי פסח שני עריכה
יש נוהגים לאכול מצות ביום זה. בהיות שבליל ט"ו היה נאכל קרבן הפסח השני, יש שכתבו שעדיף לאכול בלילה את המצות ולא ביום י"ד שבו רק הוקרב הקרבן[16]. כמו כן נהגו שלא לאכול גדי מקולס (צלוי כולו בשלמותו, ללא חלוקה לאברים) בליל ט"ו באייר, כדי שלא ייראה הדבר כהקרבת קורבן פסח מחוץ לבית המקדש.
בחסידויות מסוימות (כגון חסידות קרעטשניף) נהוג שהאדמו"ר עורך טיש מיוחד לכבוד פסח שני, במהלכו הוא מקיים את סימני ליל הסדר (כולל ארבע כוסות, כרפס, מצה ומרור) והחסידים שרים שירי פסח. אירוע זה מתקיים מדי שנה, במוצאי פסח שני (ליל ט"ו באייר, כלומר בלילה שבו נגמר יום י"ד)[17].
בשנת 2009 החלו מספר ארגונים דתיים העוסקים בקידום סובלנות ופלורליזם חברתי לציין את פסח שני כיום הסובלנות הדתית, על פי המסר הטמון ביום זה לשיטתם[18].
בתפילה עריכה
יום זה מופיע במגילת תענית כ"יום טוב" גם לכל עם ישראל שאסור להתענות ולהספיד בו. בעקבות זאת נהגו הספרדים וכן החסידים שלא לומר בו תחנון בתפילה[16][19], אבל באשכנז המנהג הקדום היה לומר תחנון כי בטלה מגילת תענית[20].
חוסר הבהירות ביחס ליום זה ניכר גם ברשימות החגים שבמגילות מדבר יהודה, שחלקן מזכירות את פסח שני בין החגים[21] וחלקן לא[22].
יש שכתבו לומר תחנון בערב פסח שני, בתפילת מנחה על אף שבדרך כלל אין אומרים תחנון כבר בתפילת מנחה בערב יום טוב או בערב שלפני יום אשר אין אומרים בו תחנון. לפי המסבירים שהיום החגיגי של פסח שני הוא יום י"ד, הוסבר שבהלכה זו שעל פיה יש לומר תחנון בערב שלפני פסח שני, הכוונה ליום י"ג שבו יש לומר תחנון, מכיוון שבמקור עיקר עניינו של פסח שני הוא הקרבת הקרבן, וזה, בדומה לקרבן הפסח הרגיל, היה קרב רק אחרי חצות היום של יום י"ד עצמו (אף שנאכל בהמשך הלילה הנחשב כבר ט"ו באייר). לכן אין משמעות מיוחדת לבוקר י"ד, בוקר זה אינו חג, ובוודאי שאין להימנע מאמירת תחנון ביום שלפניו, יום י"ג[16]. יש נוהגים שלא לומר תחנון גם ביום ט"ו שהוא יום אכילת הקורבן[16].
בשנים שחל פסח ביום ראשון[23], חלה תענית שני בתרא ביום זה. לפי המנהג הקדום שאומרים תחנון, בוודאי נהגו תענית בה"ב כרגיל. לאחר שהפסיקו לומר תחנון בהרבה קהילות, נוצרו חילוקי מנהגים אם לנהוג בה"ב ביום זה או לדחותו (או לגמרי או לשבוע אחר).
קברי צדיקים עריכה
במקורות שונים נזכר פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. כך עולה מן החיבור "אלה המסעות" שמן המאה השלוש עשרה, לפיו היו מתקבצים יהודים ומוסלמים במערת הלל ושמאי בפסח שני. ט"ו באייר נזכר כמועד עלייה לרגל למירון בתעודה מגניזת קהיר, "לוח קברות צדיקי ארץ ישראל", שנכתבה במאה הארבע עשרה[24]. ר' משה באסולה מספר על השתתפותו בשיירה של יותר מאלף איש שעלו לקברי הצדיקים במירון בפסח שני בשנת רפ"ב (1522). זהו האזכור האחרון של פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. מאותה תקופה, בהשפעת מקובלי צפת, השתנה מועד העלייה לרגל למירון לל"ג בעומר.
לפי מסורת מאוחרת, יום זה הוא יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס, ויהודים רבים נוהגים לעלות לקברו או לערוך לכבודו הילולא הכוללת לימוד תורה, הדלקת נרות ותרומת כספים ללומדי תורה ולבתי כנסת. מנהג זה החל לראשונה בשנת תרכ"ז (1867), אז הוקם בניין על קברו. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים את קטע התפילה המופיע בסיפור התלמודי על הנס של רבי מאיר: "אלהא דמאיר ענני".
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "פסח שני", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- שוב פעם פסח? על פסח שני בקבלה וחסידות – בבלוג 'דעת' (הקישור אינו פעיל)
- פסח שני, באתר "ישיבה"
- פסח שני, באתר בית חב"ד
- פסח שני, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מידע על פסח שני בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
- אתר פסח שני – יום הסובלנות הדתית
- הרב ברוך שלום הלוי אשלג, מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, אתר קבלה לעם.
- מאמרים בנושא פסח שני, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים עריכה
- ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג'
- ^ ”וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.” (במדבר, ט', ח')
- ^ 1 2 משנה, מסכת פסחים, פרק ט', משנה ג'.
- ^ במדבר, ט', י"ב
- ^ רש"י לספר במדבר, פרק ט', פסוק י'
- ^ מצווה שפ"א
- ^ לבמדבר ט', י"א
- ^ במדבר, ט', י"א
- ^ חלק ד', סימן שפ"ג
- ^ וראה שם טעם נוסף, שהתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף צ"ה, עמוד א' חילק בין מצוות שעל גופו, שבהן שווה פסח שני לראשון לבין מצוות שחוץ לגופו, שבהן אינו שווה. ואכילת החמץ עם הקרבן היא מצווה שבגופו, ואילו אכילת החמץ בנפרד היא מצווה שחוץ לגופו.
- ^ לדברים פרק ט"ז
- ^ דברים, ט"ז, ג'
- ^ אמנם על פי המשך חכמה הכוונה תהיה לאכילה בנפרד מאכילת הקורבן.
- ^ תוספות, מסכת מנחות, דף מ"ט, עמוד ב', ד"ה תלמוד לומר. לפי תוספות, מסכת יומא, דף כ"ט, עמוד ב', ד"ה אלא - אפשר להקריב גם לפני התמיד.
- ^ ימי שלמה על משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק א', הלכה ג'.
- ^ 1 2 3 4 דיון על מנהגי פסח שני בימינו ומקורותיהם, פורום אוצר החכמה
- ^ תיעוד: פסח שני בחצרות קרעטשניף
- ^ פסח שני – יום הסובלנות הדתית בפייסבוק
- ^ הערה בסידורו של בעל התניא, סיום סדר תפילת שחרית לפני "למנצח", על המילה "יענך". ראו הערות שוליים "פסח שני" בחב"דפדיה
- ^ מנהג זה לא מוזכר בשולחן ערוך, ולפי מנהג אשכנז הישן אכן אומרים תחנון, עיין מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 25 ברשימת הימים שאין אומרים בהם תחנון.
- ^ מגילה 4Q319, מגילה 4Q320, מגילה 4Q321.
- ^ מגילה 4Q325 ומגילת המקדש
- ^ כ־11.5% מכלל השנים.
- ^ בספריית אוניברסיטת קיימברידג', T-S K21.69.