צריף הנשיא

צריף הנשיא (מכונה גם "הצריף הגדול") הוא מבנה עץ במתחם יד יצחק בן-צבי בשכונת רחביה בירושלים. זהו הצריף שבו היה אולם קבלות הפנים של בית הנשיא בשנים 1953–1972.^[1]

רקע עריכה

בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן-צבי, מראשוני שכונת רחביה, התגוררו במתחם "משק הפועלות" (בית החלוצות) יחד עם הוריהם בצריף פשוט, אותו קיבל בן צבי כחייל משוחרר מן הצבא הבריטי. לאחר מות בנם הצעיר, עלי, שנפל במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ בית קשת, הועבר הצריף המקורי לקיבוץ בית קשת לשם הקמת בית נוער על שמו.^[2]

עם היבחרו של בן צבי לנשיא, סירבו בני הזוג בן צבי לעבור לבית זלמן שוקן שנועד לנשיאי ישראל. רחל ינאית אמרה ליוסף כרמל, שלישו הצבאי של הנשיא כי:

"אנחנו אנשים עממיים. תמיד חיינו עם העם, בשמחתו שמחנו בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו. בצריף הקטן היה מרכז ההגנה בירושלים, שם נפגשנו לראשונה עם אנשי העלייה השלישית, ובו גדלו בנינו עמרם ועלי. נודע לי, שהממשלה חפצה, כי נתגורר בארמון בית שוקן, אך אנו לא נעזוב את פינתנו זו, שבה עמד צריפנו. עז רצוננו להמשיך בחיי פשטות

— י' כרמל, יצחק בן-צבי: מתוך יומן בית הנשיא, רמת גן, 1967

בעקבות סירוב זה החליטה ממשלת ישראל על רכישת ביתו של הסוחר העשיר ניסים ולירו (בנו של חיים ולירו ואביו של פרופסור אהרון ולירו) הסמוך ברחוב אלחריזי 17 (הוא בית הנשיא יצחק בן-צבי), בתור לשכות בית הנשיא ומשרד הנשיא, וכן נבנו בסמוך שני "צריפים שוודיים" (גדול וקטן) על מנת לשמש אולמות קבלות פנים.

לאחר פטירתו של יצחק בן-צבי באפריל 1963, נתגלעה מחלוקת בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון לאלמנה רחל ינאית בן-צבי לגבי גורלו של הצריף. בן-גוריון ניסה לשכנע אותה להניח לצריף "להישאר בית הנשיא", אולם רחל-ינאית התעקשה להמשיך להתגורר בו ולהנציח בו את מפעלו של בעלה.^[3]

תיאור המבנה עריכה

הצריף הגדול שימש את נשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית לאירוח מבקרים מרחבי ישראל, לאספות ולכינוסים בשנים 1953–1972.

אל הצריף כונסו עתיקות מסותתות באבן ומטבעות קדומים שהובאו מחפירות ארכאולוגיות, חפצי אמנות ואומנות ייצוגיים שהוזמנו בסדנאות אומנים וב"משכית", בהם השטיח המרכזי שתוכנן על ידי האמן והסופר עודד בורלא יחד עם רחל ינאית, ונארג על ידי פועלות "משכית" מאום אל-פחם. כמו כן הוזמנה מנורת עץ שהוכנה על ידי הפסלת בתיה לישנסקי, וכן חפצים שהוכנו בבתי יוצר פרטיים כתשורה, כגון ציורים וקמיעות שנמסרו לנשיא מכל מגזרי העם ובהם בפרט השומרונים ובני הכפר פקיעין, שהיו בני טיפוחיו. כן הוצגו במקום לוחות החומר מקבר הנביא יחזקאל, שהובאו מעיראק.

הצריף הגדול שימש משנות ה-60 כאולם הרצאות של יד יצחק בן-צבי, והצריף הקטן ככיתת לימוד.

ממשלת ישראל כללה את צריף הנשיא כאחד מאתרי המורשת הראויים להעצמה, והחליטה בישיבתה במאי 2010 על שימורו הדקדקני. ההחלטה בוצעה במימון משרד ראש הממשלה עד דצמבר 2010.

במאי 2020 במהלך שיפוץ של הצריף, נתגלה במקרה עיטור שציירו מ. (משה) ברומברג, מורה לאמנות אשר עלה ארצה מפולין בשנות ה-50 ושימש כמורה בחוות הנוער הציוני ותלמידיו בשנות ה-50 על קורת עץ ששימשה כמשקוף של מבואת הכניסה של הצריף. העיטור היה חבוי במשך 50 שנה לאחר שכנראה הקיר נצבע בלבן בשנות ה-70.^[4]

בפינה הדרום מערבית של הצריף: מנורת עץ מגולפת מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי, דיוקנו המציור של יצחק בן-צבי ודגל ישראל
פנים הצריף מבט מדרום לצפון (2012)
פנים הצריף מבט מצפון לדרום (2012)
זכוכית מצוירת בידי נערות ונערים עולים חדשים בכפר הנוער בעין כרם, אחת מטריפטיך, הכולל את דימויי שבעת המינים
עתיקות מאוסף בית הנשיא באדיבות רשות העתיקות
דימויי נשים, כדים, דקל, רימון ושיבולים בסגנון קדום בשטיח המרכזי
דימוי דקל וכדים בשטיח המרכזי
שטיח צמר
צריף הנשיא בסמוך לבית בן צבי