קהילת יהודי בריסק דליטא

קהילת יהודי בריסק דליטא (נקראת גם Brest-Litovsk; בפי היהודים: בריסק דליטא) הייתה קהילה גדולה בעיר ברסט שבבלארוס אשר מנתה כ-440,000 יהודים והייתה כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה[1]. העיר ברסט (בעבר נקראה בְּרֶסְט לִיטוֹבְסְק; בלארוסית: Брэст, לעיתים גם Бе́расьце או Бярэ́сьце; רוסית: Брест; יידיש: בְּרִיסְק ובעבר בריסק דליטא; פולנית: Brześć ובעבר Brześć Litewski; ליטאית: Brestas) היא עיר מחוז בדרום-מערב בלארוס ושוכנת על גבול פולין. קהילת יהודי בריסק החלה להתפתח החל מהמאה ה-13 והייתה מרכז יהודי רוחני-תורני עבור כלל יהודי ליטא עד המאה ה-17. לאחר מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים גורשו מהעיר ובמלחמת העולם השנייה רוב הקהילה נספתה בשואה[2].

בית הכנסת הגדול בבריסק דליטא בראשית המאה ה-20

תולדות הקהילהעריכה

העיר ברסט היוותה מרכז עבור יהדות ליטא החל מהמאה ה-13. בשנת 1495 הוצאה גזירה על יהודי ליטא לפיה עליהם לבחור בין גירוש לבין שמד, היהודים בחרו בגירוש מלבד איש אחד ממשפחת יופוביץ' אשר בחר בשמד. לאחר שמונה שנים ביטלו את הגזירה והיהודים חזרו לעיר וביססו מחדש את הקהילה עד למחצית הראשונה של המאה ה-17. ביסוס הקהילה היהודית בברסט התחזק במיוחד בשנת 1569, לאחר איחוד פולין-ליטא.

התפרעויות כלפי יהודים החלו כבר בתחילת המאה ה-17 והם הגיעו לשיאן בפרעות ת"ח ות"ט בימיו של חמלניצקי, בין בשנים: 1649-1648, עם רציחתם של אלפי יהודים מן הקהילה בברסט וברחבי ליטא. כמו כן, הקהילה היהודית נפגעה גם מלחמות מול רוסיה, שוודיה וטורקיה. אמנם במקרים אלו אפשרה הממשלה ליהודים להשתחרר למשך ארבע שנים מחובת שירות בצבא ומתשלום מיסים.

בשנת 1669 מנתה הקהילה היהודית בעיר 525 יהודים מגיל 11 ומעלה, ובאותם בימים אישר מחדש המלך מיכל וישניובייצקי לנהוג באופן שוויוני בגביית המיסים בין יהודים ללא יהודים. בנוסף לכך, הוטלה המשימה לסייע בתהליך דיכוי ההסתה נגד היהודים על שלטונות העיר ואזרחיה.

תוך מאה שנה הקהילה התעצמה ומנתה 3,353 יהודים והם עסקו בעבודות מגוונות כגון סחר בבדים, סחר בפרוות, עבודות מלאכה שונות (סנדלרים, חייטים), חכירת אחוזות, גביית מיסים מטעם הממשלה ועוד. כמו כן, חברי הקהילה בבריסק לקחו חלק ב"ועד ארבע הארצות" שפעל בין השנים 1580 ל-1764 והם היו גם ממקימי "ועד יהודי ליטא" בשנת 1623. לאורך השנים ובמיוחד במאה ה-17 נערכו עלילות דם רבות כנגד היהודים והן עוררו פגיעה ביהודים שמבין המשמעותיות ביותר הייתה שרפה גדולה בבריסק בשנת 1637 בה נפגעו יהודים רבים על ידי הנוצרים.

מבחינת צביון דתי, קהילת בריסק השתייכה לזרם "המתנגדים", היא פעלה רבות כנגד התנועה החסידית החל מראשיתה ואף ניהלה ויכוחים סוערים רבים אל מול החסידים.

בשנת 1793, לאחר חלוקת פולין, סופח האזור לשלטונה של האימפריה הרוסית ובעקבות כך נפגע המסחר וחלקים רבים ברובע היהודי, ביניהם בית הכנסת העתיק ובית העלמין, הוחרבו לצורך הקמת המצודה. זו הייתה פגיעה ישירה בקהילה היהודית הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דתית, אך לאחר פתיחת תעלת החיבור בין נהרות דנייפר-בוג, המצב השתפר והיהודים חזרו לשלוט בתעשייה ובמסחר בעיר. בשנת 1845 המשיכה העיר להוסיף ולהתפתח והקימו בה שלושה בתי חרושת, בית כנסת חדש (שנחנך בשנת 1861), בית חולים ומעון לאלמנות.

בשנות ה-90 של המאה ה-19 מנתה העיר בריסק כ-46,560 תושבים ומתוכם כ-30,600 היו יהודים. במועצת העירייה כיהנו רק שלושה נציגים לעומת 20 נציגים לא יהודיים, זאת על אף שהיו הרוב המוחלט מכלל אוכלוסיית העיר. ב-1905 השתתפו יהודים בניסיון ההפיכה של הסוציאליסטים והליברלים ופעלו על מנת להפיל את הצאר הרוסי, ניקולאי השני. הניסיון לא צלח ולאחר המהפכה היו מי שנפצעו ומי שנהרגו בפוגרומים[2].

הקהילה בתקופת מלחמת העולם הראשונהעריכה

בראשון באוגוסט 1915, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודים רבים משטחה של בריסק על פי הוראה של השלטון הרוסי. כשלושה שבועות לאחר מכן רבים מהם חזרו לעיר, עם כניסתם של חיילי הצבא האוסטרי-גרמני, וגורשו בשנית על ידם[2]. מתוך 30,600 יהודים שחיו בעיר באותה העת נותרו 21,440 יהודים. בחודש מרץ 1918 נחתם הסכם שלום בין ברית המועצות לגרמניה והעיר ברסט הייתה בתחום שלטונה של פולין[1]. כמות התושבים בעיר לאחר המלחמה הייתה כמעט מחצית מסך תושביה טרם המלחמה, אך הקהילה שבה והשתקמה עם הזמן. עיקר תושביה התפרנסו מעבודות מלאכה, סנדלרים וחייטים, חלקם עסקו במסחר זעיר ומקצתם במסחר סיטונאי, תעשייה, שירותי תחבורה, משרות ציבוריות ומקצועות חופשיים. הם נעזרו באיגודים מקצועיים שהפעילו אפילו קופות חולים לחבריהם[3]. בשנת 1931 מספר היהודים בקהילת בריסק עמד על כ-21,440.[2]

מוסדות ותנועות בקהילהעריכה

בקהילה פעלו בנקים, קופת גמ"ח, מוסדות סעד, בית יתומים ובית זקנים. הוקמו מוסדות חינוך יהודיים בהם תלמוד תורה, ישיבה, גן ילדים, סמינר "בית יעקב", "דרכי נעם", "יבנה" וגמנסיה עברית[1], בנוסף פעלו שני בתי ספר מקצועיים.

בקהילה הייתה פעילות תרבותית רבה ובה ספריות, חוג דרמה ומועדוני ספורט. בתקופה זו גם הוצאו לאור שבועונים ויומנים בשפה היידיש. כמו כן הייתה פעילות פוליטית ענפה בקהילה אשר התפתחה על ידי מפלגות ותנועות נוער ציוניות בניהן: הבונד, מפלגת אחדות, אגודת ישראל, תנועת בית"ר ומפלגות חברתיות כלכליות. בנוסף פעלו גם ארגוני נשים כדוגמת: ויצו ו"אל על".[3]

הקהילה בתקופת השואהעריכה

 
כריכת תעודה רשמית של משה קצף, יליד קהילת בריסק דליטא, בתקופת מלחמת העולם השנייה
 
תעודה רשמית של משה קצף ז"ל, יליד קהילת בריסק דליטא, בתקופת מלחמת העולם השנייה

ב-15 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את בריסק, עקב הפצצות נהרגו יהודים רבים. הגרמנים אסרו מספר יהודים והתעללו בהם, וב-22 באותו החודש היא נמסרה לשלטון הסובייטי, רכושם של היהודים הולאם ומנהיגים בולטים מציבור הקהילה הוגלו לסיביר יחד עם משפחותיהם.[1] הסובייטים סגרו את מוסדות הקהילה היהודית, עסקים ואסרו את קיומם של פעולות מפלגתיות עצמאיות[2]. ב-23 ביוני 1941 הגרמנים כבשו בשנית את בריסק לאחר פלישתם לברית המועצות, הקהילה מנתה אז כ-30,000 יהודים[2]. בין 28-29 ביוני הוטל מצור על העיר, והוציאו הגרמנים 5,000 גברים לכאורה לצורכי עבודה אך בפועל הם נרצחו מחוץ לעיר[1]. בסתיו 1941 מונה היודנראט שכלל 20 חברים, ובראשם עמדו צבי הירש רוזנברג וסגנו נחמן לאנדוי, והם פעלו רבות למען היהודים והשתדלו להעסיקם בעבודות מלאכה יצרניות על מנת למנוע את הגירוש שלהם למחנות השמדה[2]. הוקמה משטרה יהודית והוטל תשלום כופר של חמישה מיליון רובל, היהודים אולצו לענוד סרט לבן עליו מגן דוד אשר הוחלף בספטמבר לשני טלאים צהובים. לאחר מספר חודשים הוקמו שני הגטאות בעיר, קטן וגדול ובהם נאסר להכניס מזון, לכן הרעב היה קשה וזה הוביל לכך שעשרות יהודים מתו מרעב, וזאת על אף הקמת מוסדות סיוע לנזקקים ובתי מלאכה[1].

בתחילת 1942 החלו להתארגן מחתרות בגטו, קבוצה קטנה של תלמידים מהגמנסיה העברית "תרבות" ומהגמנסיה הפולנית[3]. וקבוצה נוספת, גדולה יותר, מנתה 90 חברים ובראשה עמד אריה שיינמן, החברים בה גנבו נשק ותחמושת[1], היה ברשותם מקלט רדיו ודפוס והם תכננו למרוד בגרמנים בבואם לרצוח את היהודים. אנשי המחתרת הוציאו להורג שוטר יהודי אשר הסגיר את איש הקשר הנוצרי שלהם לידי הגרמנים. בעקבות כך, נאלצו אנשי היודנראט לשחד את הגרמנים על מנת שלא יוציאו אל הפועל פעולת תגמול[3].

בסוף חודש יוני באותה השנה, נשלחו 900 בעלי מלאכה מזרחה לעבודה אך כולם נרצחו מלבד 12 שחזרו לגטו. ב-15 באוקטובר הוטל מצור כבד על הגטו והחלה השמדתו, ובאותו הלילה נשלחו היהודים ברכבות לתחנת ברונה גורה, ורק חלק קטן מהיהודים הצליח לברוח ולהצטרף ליחידות פרטיזניות שונות ביערות[1]. ביניהם הייתה חנה גינצברג, ילידת בריסק שהייתה בין הנשים הלוחמות ביחידה. המחתרת שפעלה בגטו הופתעה לחלוטין מהתקפת הגרמנים ומעט מאוד מחברי המחתרת הצליחו להגיע את מחסנים הנשק המוסתרים, להתחמש ולברוח ליערות. מבין הבורחים היו רבים שנרצחו על ידי שודדים ומעטים שהצליחו לחבור אל הפרטיזנים הסובייטים. מקום המסתור שהיה מיועד לדפוס ולמקלט הרדיו הושמד על ידי הגרמנים ובו הסתתרו יהודים מן המחתרת. המצור על הגטו נמשך כחודש ימים בו נערכו חיפושים רבים ומי מבין היהודים אשר נתפס, נלקח אל בור ירי אשר נמצא במרכזו של הגטו ושם נרצח[3].

ביולי, 1944, כבש הצבא הרוסי את העיר בריסק ונמצאו בה יהודים בודדים[2].

קהילת בריסק לאחר השואהעריכה

לאחר סיום המלחמה והבסת צבא גרמניה הנאצית בכל החזיתות, החלו בעיר בריסק בתהליך שיקום ויהודים שבו לחיות בה. בשנת 1959 הפכו את מבנה בית הכנסת האחרון בעיר לבית קולנוע, בשנת 1970 הקהילה היהודית שימשה כ-1.1% מכלל האוכלוסייה בעיר ומנתה יותר מ-5,000 יהודים ומתוכם כרבע דוברי השפה היידיש[2]. ב-2019 נמצאו שרידים רבים בקבר אחים בעת חפירות בעיר ברסט[4].

קורות הקהילה לאחר השואהעריכה

ב-28 ביולי 1944 שוחררה העיר ונמצאו בה עשרה יהודים אשר הסתתרו, לאחר מכן התקבצו בעיר עוד כ-200 יהודים מערים נוספות[1]

14 ניצולים שבו לבריסק לאחר השחרור.[3]

רבנים מקהילת בריסקעריכה

אנשי ציבור מקהילת בריסקעריכה

  • יעקב נחום אפשטיין - בלשן וחוקר תלמוד.
  • מיכאל פוחאצ'בסקי - מחלוצי היישוב בארץ.
  • אברהם גולדברג - עיתונאי.
  • נח פינקלשטיין - עיתונאי.
  • בנימין שרשבסקי - רופא.
  • מנחם בגין - יליד העיר ברסט ופעיל תנועת "ביתר", מנהיג ציוני, וראש ממשלת ישראל בשנים 1977 - 1983.

הערות שולייםעריכה