פתיחת התפריט הראשי

פעולת תגמול

פעולת תגמול היא פעולה צבאית מוגבלת בהיקפה, שבאה להעניש ישות מדינית (מדינה ריבונית או ישות מדינית אחרת) על פעולה צבאית קודמת של אותה ישות מדינית. דוגמה: ירי ממדינה א' למדינה ב' עלול לגרום לפעולת תגמול (בדמות ירי או בדרך אחרת) של מדינה ב' נגד מדינה א'. מחד, פעולת תגמול עשויה להרתיע את המדינה כלפיה היא מופעלת מביצוע פעולות נוספות נגד המדינה שמבצעת את פעולת התגמול. מאידך, פעולת התגמול עלולה להיתקל בפעולת תגמול נגדית, ולדרדר את שתי המדינות להתכתשות ממושכת יותר. פעולות תגמול הן מאפיין של לחימה בעצימות נמוכה.

ככל פעולה צבאית של מדינה נגד מדינה אחרת, פעולת התגמול כפופה לדיני המלחמה, שחריגה מהם עלולה להוות הפרה של החוק הבינלאומי.

היחס לפעולות תגמול לאורך ההיסטוריהעריכה

במקרא עם ישראל מצווה מספר פעמים על ידי האלוהים לבצע פעולות תגמול בעמים אחרים, כדוגמת ציוויו של ה' את משה לגבי המדיינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"" (במדבר כ"ה, יז)"כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם" (שם, יח).

אבות הכנסייה, בהם טרטוליאנוס ואוריגנס דגלו בפציפיזם והתנגדו לכל סוג של פעולת תגמול. מנגד אוגוסטינוס שפעל בסוף המאה השלישית הצדיק פעולת תגמול וכתב: "ככלל, מלחמות צודקות הן מלחמות הנוקמות על פגיעות – במידה שאומה או מדינה שנגדה מתנהלת מלחמה נמנעת מלהעניש עבירה שבוצעה על ידי אזרחיה..."[1].

תומאס אקווינס פיתח את הגותו של אוגוסטינוס, ובחיבורו מכלול התאולוגיה הגדיר שלושה תנאים בסיסיים הנדרשים לשם יציאה למלחמה: סמכות ריבונית, עילה מוצדקת - כגון ענישה על תוקפנות, וכוונה ראויה. אחריו תומאס דה-ויו, קג'טאן (1468–1524) הצדיק פעולת תגמול כמחלק ממשפט הטבע: "שהרי אם מישהו יעשוק אזרחי ממלכה אחרת על ידי שדידתם או פגיעה בהם, והממלכה התמימה לא תוכל לנקום את נקמתה ואת נקמת אזרחיה על ידי לחימה בעושק – אזי מעשי רשע היו נותרים ללא מענה והתבונה הטבעית… הייתה לוקה בכך שהיא לא העניקה לממלכה את היכולת לנקום.". קג'טאן סבר שפעולת תגמול מהווה "עשיית צדק" וסבר שהיכולת לבצע זאת היא שמגדירה ריבונות מדינתית: ".. ממלכה שחסרה לה היכולת להוציא לפעול צדק ענישתי – בין נגד פורעים פנימיים, בין נגד פורעים חיצוניים – לא תיחשב ממלכה ריבונית..."[1].

אך בועידת הוותיקן השנייה נקבע במפורש כי "יציאה למלחמה כדי להעניש על עבירה או על מנת להשיג מטרה כלשהי אינה מוצדקת; יציאה למלחמה מוצדקת רק כשהיא נעשית על מנת להדוף פגיעה או תוקפנות".

בגישה הפילוסופית, ז'אן-ז'אק רוסו התנגד לגישה שמשפט הטבע מצדיק פעולת תגמול וסבר כי: ""במצב הטבע, אם כן, אין מלחמה כללית של כל אדם נגד כל אדם; הגזע האנושי לא נוצר על מנת להשמיד את עצמו"" והספר "התוכנית לשלום הנצחי" שערך רוסו, קורא "לכינון קונפדרציה עולמית של מדינות שנועדה להוציא אותן מהמצב האנרכי ולהפוך את המלחמה לבלתי-אפשרית". עמנואל קאנט פיתח את גישתו של רוסו וטען שאין לגיטימיות למדינה ריבונית לתפקד כשופטת כלפי מדינה אחרת, וכפועל יוצא אין הצדקה למדינה להעניש מדינה אחרת בפעולת תגמול: "לא יעלה על הדעת לפתוח במלחמת ענישה בין מדינות, שכן לא קיים ביניהן יחס של שליט אל הכפוף לו"[1].

מנגד, הוגו גרוטיוס סבר שאכיפת הסדר הבינלאומי צריכה להתבסס על ביזור סמכות האכיפה בין המדינות, וכפועל יוצא פעולת תגמול היא זכות חוקית ואף חובה מוסרית גם כלפי מדינה שאינה נפגעת ישירה: "למדינות ריבוניות יש זכות להטיל עונשים לא רק על פגיעות בהן או באזרחיהן אלא אף על פגיעות שאינן נוגעות אליהן ישירות אך הן בכל אופן – יהיו הנפגעים אשר יהיו – הפרה בוטה של חוק הטבע או חוק העמים." גם ג'ון לוק סבר כי ביחס לממשלות ממשיך להתקיים משפט הטבע: "כל הנסיכים והשליטים העומדים בראש ממשלות עצמאיות על פני כדור הארץ כולו, שרויים במצב טבעי…" לוק אף מרחיב שמסביר שההצדקה לפי משפט הטבע במצב הקדם-מדיני (לפני האמנה החברתית) להעניש את מי שפגע בו, היא ההצדקה המאפשרת למדינה ריבונית לבצע פעולת ענישה כנגד עם אחר: "אם נניח שאין החוק הטבעי מקנה לכל אדם את הסמכות לענוש עבירות על חוק זה כפי שיקול דעתו המיושב, איני רואה כיצד אפשר לקצינים בעדה מן העדות לענוש בן ארץ אחרת; כי ביחס להלה אין להם יתר כוח סמכות מכפי שיש לכל אדם בדרך הטבע ביחס לחברו."

למעשה עד אמצע המאה העשרים, פעולות ענישה צבאיות בתגובה לתוקפנות נחשבו לזכות של מדינה ריבונית ואף לחלק מהמשפט המנהגי. אך לפי הפרשנות המקובלת סעיפים (4)2 ו-51 למגילת האומות המאוחדות אוסרים על ביצוע פעולות תגמול. עם זאת, אין הסכמה גורפת לגבי המצב המשפטי שנוצר כתוצאה ההגילת האומות המאוחדות. לפי גישתו של ג'ון לוק, משפט הטבע אינו מאבד מתוקפו כתוצאה מאמנה בין מדינות בלא שיש גוף ריבוני שמסוגל לאכוף את האמנה: "...לא כל אמנה שמה קץ למצב הטבע בין בני אדם, אלא אך ורק אמנה ממין כזה שעל פיה מסכימים הם הסכמה הדדית להתחבר יחד כעדה אחת ולכונן גוף מדיני אחד." יש הרואים באו"ם גוף שאינו מסוגל לאכוף באופן מוחלט את עקרונותיו, בין היתר בגלל זכות הוטו של חמשת המעצמות, ולכן לדעתם מגילת האומות המאוחדות לא שמה קץ למשפט הטבע הקיים ביחסים בין מדינות[1].

הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה אסר במפורש פעולות תגמול כנגד אזרחים, אך אין לו תוקף מחייב כלפי המדינות שלא אשררו אותו.

מייקל וולצר, בספרו "מלחמות צודקות ובלתי צודקות" (1977) גרס כי מאז ומתמיד כללה "דוקטרינת המלחמה הצודקת" את מרכיב הענישה, וסבר שגם גם בעידן שלאחר כינון האו"ם מכיוון שתוקפנות היא פגיעה בחברה כולה, מדינה המגינה על עצמה מפני תוקפנות עושה זאת גם בשם כלל האנושות; ולפיכך הענשת המדינה התוקפנית - היא תפקיד המוטל על המדינות כולן. לפי גישתו של וולצר כאשר בוצעה הפרה בוטה ואכזרית של "כללי המלחמה הצודקת" ראוי להפר אותם בחזרה, כדי לחזק את ההרתעה ולהבטיח את המשך קיומם בעתיד. וולצר מנמק זאת בהצדקה תועלתנית לפיה רק כך ניתן למנוע את הידרדרות המלחמה לכדי אכזריות פרועה עוד יותר[1].

בישראלעריכה

  ערך מורחב – פעולות התגמול

פעולות התגמול היוו מרכיב בסיסי של פעילות צה"ל ב בשנות החמישים והשישים, שבמהלכן נערכו עשרות פעולות תגמול. המובילים של מדיניות פעולות התגמול היו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, והרמטכ"ל דאז, משה דיין. ביסוד מדיניות זו הייתה גישה של "יד חזקה" כלפי הערבים, תוך הבהרה שכל פעולת חבלה או לחימה תזכה לעונש הולם, משום שדם יהודי אינו הפקר. מאחורי פעולות אלו עמדה אסטרטגיה של פגיעה באויב, כדי לגרום לו להפסיק את פעולות האיבה שלו. פעולות התגמול התבצעו כתגובה על פעולות הטרור של המסתננים.

מדיניות של פעולות תגמול מתקיימת (בלי להשתמש במושג זה) גם בפעילות צה"ל מול שלטון החמאס ברצועת עזה במאה ה-21 - פעמים רבות ירי רקטות או ירי בנשק קל מרצועת עזה לעבר ישראל נענה בתקיפה ישראלית כעבור שעות אחדות.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 רפאל בן לוי, ‏להשיב את הצדק למלחמה, השילוח 13, פברואר 2019