קרב הקסטל
קרב הקסטל במלחמת העצמאות נערך בתאריכים 3 באפריל 1948 – 9 באפריל 1948 במסגרת מבצע נחשון, בין כוחות ההגנה שכללו יחידות מחטיבת עציוני ומהפלמ"ח לבין כוחות ערבים לא סדירים. לאחר אבדות כבדות לשני הצדדים, הסתיים הקרב בנסיגת הערבים מהאזור ובפתיחה זמנית של הדרך לירושלים.
 | ||||||||||||||||||
| אתר הנצחה לנופלים בקסטל וסביבתו (דצמבר 1947-אפריל 1948) | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 3 באפריל 1948 – 9 באפריל 1948 (7 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הקסטל (הר מעוז) בהרי ירושלים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°47′44″N 35°08′39″E / 31.795481°N 35.144178°E | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון לכוחות "ההגנה", פתיחת הדרך לירושלים עבד אל-קאדר אל-חוסייני נהרג | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת ירושלים רגילה)   קרב הקסטל  | ||||||||||||||||||
1-קו ההגנה ב-3/5/1948
2-קו ההגנה ב-5/4/1948
3-קו ההגנה ב-8/4/1948
בקרב נהרג עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג הכוחות הערבים באזור ירושלים במלחמת העצמאות.
רקע היסטורי
עריכהמיד עם פתיחת המלחמה החלו באזור הקסטל לפתוח באש על מכוניות בכביש לירושלים. רבים מן הנוסעים בדרך נהרגו או נפצעו.
לאחר הכישלון הקשה בשיירת חולדה ב-31 במרץ 1948 הוחלט להפסיק את שיטת השיירות ולהתחיל במבצע גדול לתפיסת שטחים לאורך הדרך לירושלים. על המבצע שנקרא מבצע נחשון הופקד שמעון אבידן. המבצע חולק לחלק מערבי (מחולדה עד שער הגיא) ומזרחי (משער הגיא עד ירושלים). בחלק המזרחי בלט הכפר הערבי הקטן (104 תושבים) אל-קסטל שישב על פסגת הר בגובה 790 מטר וחלש על הכביש.
ב-25 בינואר 1948 התפתח קרב גדול בין יחידת פלמ"ח ולוחמים ערבים מקומיים שהסתיים לאחר התערבות הצבא הבריטי. בקרב נהרגו 10 לוחמי פלמ"ח.
בליל 18 במרץ 1948 פשטו שתי מחלקות פלמ"ח מהגדוד השישי בפיקודו של גדעון פלאי (ג'וני)[1] על הקסטל והרסו בחומר נפץ אגף בבית המוכתר. בהתקפה נהרג פלאי ונפגעו ערבים רבים. לאחר אותה התקפה החלה נטישת התושבים את הקסטל.
מדרום לקסטל הייתה מחצבה שהייתה מטרה להתקפות עוד משנת 1936. בראשית המלחמה הוקמו שלושה משלטים להגן על המחצבה: משלט נחשון-מדרום למחצבה, המשלט המזרחי ומשלט "בועז" מצפון למחצבה. במערכה על הקסטל כאשר ההתקפות הגיעו מסיבות טופוגרפיות מצד דרום, היוו משלטים אלה חיץ בין הקסטל ובסיסי הערבים בצובא, סטף ועין כרם.
תחילת המערכה, 8-3 באפריל
עריכהבסוף מרץ 1948 נודע למטה מחוז ירושלים על תוכניתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני להשתלט על רכס הקסטל ולנתק את ירושלים ואז לתקוף אותה ממערב. דוד שאלתיאל ביקש מעוזי נרקיס שהיה מפקד הפלמ"ח באזור באותו הזמן, לכבוש את הקסטל על אף שידע שיש חשש שיסתבך עם הצבא הבריטי. נרקיס הסכים ובלבד שהפלמ"ח יכבוש את הכפר אבל יוחלף מיד על ידי כוח חי"ש מחטיבת עציוני שיתבסס במקום ויגן עליו.[2]
בליל 3 באפריל 1948 התקיף כוח פלמ"ח בפיקודו של אליהו סלע (רעננה) את הקסטל. הכוח יצא מקריית ענבים. בשעה 03:15 הגיעו לוחמי הפלמ"ח לקסטל ולאחר הפגזת מרגמות פרצו לכפר ולא נתקלו בהתנגדות. למחרת הם הוחלפו על ידי פלוגה א' מגדוד מוריה של חטיבת עציוני בפיקודו של מרדכי גזית.
באותו יום הגיע למקום קמאל עריקאת, סגנו של עבד אל-קאדר, עם 100 לוחמים וסביבם התקבצו מאות לוחמים מכפרי הסביבה. בשעה 14:00 החלה ההתקפה על המשלטים. המגינים במשלט נחשון נאלצו לנטוש את המשלט ולסגת.
באותו זמן שהה עבד אל-קאדר בדמשק, שם ניסה לרכוש נשק למתקפה המתוכננת שלו. תוך כדי דיון נודע לו שהיהודים כבשו את הר הקסטל והוא דרש תותחים.[3] כאשר הוועדה הצבאית של הליגה הערבית העדיפה לתת תותחים לצבא ההצלה הוא זרק את מפת ארץ ישראל בפניו של איסמעיל ספואת, ראש הוועדה, וקרא לעברו: "בוגד, ההיסטוריה תוקיע אותך. אני חוזר לכבוש את הקסטל עם נשק כבד או בלעדיו. אכבוש או אפול בקרב". עבד אל-קאדר הגיע למפקדתו בביר זית ומיד החל לארגן את המשך המתקפה בקסטל.
4 באפריל 1948 עבר בשקט יחסית. שני הצדדים התכוננו להמשך הקרבות. ב-5 באפריל 1948 חודשה ההתקפה כשמאות לוחמים ערבים התקיפו את המחצבה והמשלטים. הם כבשו את המשלטים, וב-6 באפריל כבשו את המחצבה. קו ההגנה התקצר, ונקבע בשיפולי הכפר. לוחמים מקאלוניה תקפו את משק ילדים מוצא ולאחר קרב קשה הם נהדפו.
ב-7 באפריל 1948 המשיכו הערבים להתקיף את הכפר. אנשי החי"ש שלא הוחלפו מאז 2 באפריל 1948 היו תשושים. גזית פנה מספר פעמים וביקש תגבורת מהפלמ"ח אך לא נענה. בלילה הצליחו חבלנים ערביים לחדור לכפר ולהניח חומר נפץ במשקל 20 ק"ג ליד בית המטה. המטען שלא התפוצץ התגלה ופורק על ידי המגינים. בשעה 21:00 עבר הפיקוד בגזרה זו ליוסף טבנקין.
מותו של עבד אל קאדר אל חוסייני
עריכהלפני עלות השחר של 8 באפריל 1948 עלה לקסטל עבד אל קאדר אל חוסייני. לפי דני רובינשטיין הוא היה מלווה בשני לוחמים צעירים מכפר בית פג'ר.[4] לפי אחת ההשערות הוא עלה לבדוק מדוע חומר הנפץ שהונח ליד בניין המטה לא התפוצץ.
לגבי זהותו של מי שהרג אותו קיימות לפחות שתי גרסאות. המקובלת יותר טוענת שבשעה 04:00 הבחין בהם הרס"פ הפלוגתי מאיר קרמיול. הוא סבר בתחילה שהשלושה הם גששי התגבורת מקריית ענבים שהובטחה להם וצעק לעברם בערבית שהייתה אז חלק מהסלנג: "תעלו יא ג'מעה". קרמיול לבש מדים בריטיים וחבש כובע פלדה. עבד אל קאדר חשב שהוא עריק בריטי וקרא לעברו "הלו בויס" (Hello Boys).[5] יעקב סלמן הסמ"פ צעק לעברו שהם ערבים. קרמיול ירה צרור מתת המקלע שבידו. עבד אל קאדר נפגע ונפל ועוזריו ברחו. הוא ביקש מים והחובש הפלוגתי החל לטפל בו אך הוא מת תוך זמן קצר. בכיסו נמצא רישיון נהיגה מצרי על שם עבד אל קאדר סולים.
לפי עדויות אחרות היה זה לוחם הפלמ"ח משה כצנלסון (אחיינו של ברל כצנלסון) שהרג את עבד אל קאדר אל חוסייני. עדות זאת נתמכת על ידי הסופר יורם קניוק שהשתתף באותו קרב[6] ועדויות נוספות.[7]
משעות הבוקר של 8 באפריל 1948 החלה רשת ההאזנה של הש"י לקלוט תשדורות שבהן נרמז כי לערבים אירע אסון מדכא. בכל שיחותיהם נמנעו הערבים מלנקוב בשמו של עבד אל קאדר ודברו על דיכאון משום "שהציפור נפלה לכלוב ומי יודע מה העורבים מעוללים לה". היה ברור כי משהו אירע לאחד ממפקדי הערבים הבכירים אבל היהודים לא עמדו על זהותו עד לנפילת הקסטל. השמועות על היעלמותו של עבד אל קאדר הגיעו לש"י הירושלמי בשעות לפני הצהרים ורק כשהתקשרו לגזית ושאלו אותו מה ידוע לו על כך, הבין מיהו ההרוג. דוד שאלתיאל שהבין כנראה את ההשלכות שיש לכך על המשך הקרב נתן פקודה לשלוח את הגופה במשוריין לירושלים אך פקודי גזית סירבו להעמיס את הגופה וגם הפצועים שפונו במשוריין סירבו לנסוע עם גופה.
בשעה 07:00 הגיע למקום עוזי נרקיס עם שני משוריינים שסיפקו תחמושת ואספקה. הוא לקח מהגופה קוראן מיניאטורי.[8]
קרב 8 באפריל
עריכההעובדה שעבד אל קאדר הושאר על הקסטל פצוע, שבוי או הרוג, התפשטה במהירות בקרב הערבים. מיד הוכרזה פזעה ותוך מספר שעות גויסו 1,200 לוחמים תושבי האזור שמטרתם העיקרית הייתה למצוא את עבד אל קאדר חי או מת. כל זה נעלם מידיעת הפיקוד ומהלוחמים על ההר.
עקב הפזעה חלה הפוגה בקרב על הקסטל. בזמן הזה הגיע כאמור עוזי נרקיס להר עם שני משורייני אספקה ותחמושת ובשובו למפקדה דיווח לטבנקין כי מצב הרוח של לוחמי החי"ש השתפר לאחר הדיפת ההתקפה בלילה והגעת האספקה. טבנקין השתכנע שהמצב אינו דחוף וכי החי"ש יוכל בינתיים להחזיק מעמד.
ההתקפה הגדולה החלה בשעה 10:00 מכיוון דרום, מהמשלטים "בועז" "המשלט המזרחי" ו"נחשון" שנכבשו עוד מקודם על ידי הערבים. הם פתחו באש ממכונות ירייה והחלו מיד להתקדם. האש הייתה כבדה ומנעה תנועה חפשית בשטח. מיד ניתן אות אזעקה והלוחמים הוכנסו לעמדות שם התנהגו באדישות וחלקם נרדמו לאחר שלא ישנו מספר לילות.
מרדכי גזית, מפקד כוח החי"ש בקסטל שלח כל הזמן הודעות בהולות למטה הפלמ"ח בקריית ענבים עם בקשה דחופה לתגבורת אחרת יצטרך לסגת. בתחילה השיבו לו כי לדעתם יש על ההר כוח מספיק שיוכל לעמוד בהתקפה. לאחר מכן הודיעו לו מדי פעם שמתארגנת תגבורת אך היא מתעכבת. לבסוף הודיעו כי ב-13:30 יצאה התגבורת מקריית ענבים.
בשעה 13:30 יצא מקריית ענבים כוח התגבורת שכלל שלוש כיתות בפיקודו של נחום אריאלי. כיתה אחת נשארה לאבטחה ליד הכביש הראשי ושתי כיתות החלו לטפס על ההר. אריאלי הגיע למטהו של גזית בשעה 14:00 בערך. באותה שעה התקבלה הודעה שעמדת בית השיח' נכבשה ומגיניהּ נסוגים. גזית העיד כי הוא ואריאלי הגיעו להחלטה משותפת לסגת מיד. שמעון אלפסי, סגנו של אריאלי, הורה לאנשיו כי "הטוראים ייסוגו והמפקדים יישארו לחפות", אמרה שהפכה מאוחר יותר לסמל צה"ל. חלק מהנסוגים נסוגו לכיוון קריית ענבים ורבים מהם נפגעו. חלק נסוגו לארזה ונחסמו על ידי משוריין ערבי שקטל את רוב הנסוגים. רק ארבעה לוחמים ובניהם מרדכי גזית שהיה פצוע בראשו, הצליחו להגיע לארזה. כל אנשי הפלמ"ח שנותרו לחפות על הנסיגה, נהרגו. כל הפצועים שנשארו על ההר, נרצחו. לא נלקחו שבויים בקרב זה. גווייתו של אריאלי נמצאה רק כעבור שבועיים.
רוב חללי קרב הקסטל הועברו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל ב-19 בנובמבר 1953.
כיבוש הקסטל מחדש
עריכהלאחר כיבוש הכפר מצאו הערבים את גופת מנהיגם. הכוח הערבי הגדול שרוכז תחת עבד אל קאדר והיה מסוגל לכבוש את מוצא וארזה ולהסתער על פרבריה המערביים של ירושלים, התפוגג במהירות. אחד הבולטים בוועד הערבי העליון, אמיל אל-ע'ורי אמר: "יש אצלנו משהו בדם המייחס חשיבות כה גדולה לאיש. יש פולחן גיבורים כזה מסביב למנהיג עד שבמותו מתמוטט הכל".
ב-9 באפריל 1948 יצא כוח פלמ"ח בפקודו של אליהו סלע לעבר הקסטל. לאחר הרעשת הכפר דיווח מטוס כי הערבים בורחים לצובא. בשעה 6:20 פרצה יחידת החוד לפסגת הכפר ואחריה כל הכוח. הכפר היה ריק מלוחמים ערבים. לאחר התבססות במקום הוחל בפיצוץ בתי הכפר. כל הבתים פוצצו פרט לבית המוכתר בפסגה.
באותו יום הגיעה לאזור יחידה גדולה של צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י ובה תותחי שדה שהוצבו בגזרת בידו-בית סוריק. מיד החלה הרעשת תותחים על מוצא והקסטל. הפצצת מטוסים, מרגמות "3 וכיבוש הכפר קאלוניה ב-11 באפריל 1948 שכנעו את קאוקג'י לסגת מהאזור לכיוון רמאללה.
ב-9 באפריל 1948 התקיימה הלווייתו של עבד אל קאדר בירושלים. מלבד אלפי לוחמים השתתפו בה תושבי העיר ומשלחות גדולות שהגיעו מהערים והכפרים בסביבה. כ-30,000 איש השתתפו בהלוויה. הוא נקבר בהר הבית. במקביל התנהל הקרב לכיבוש הכפר דיר יאסין על ידי האצ"ל והלח"י (עם סיוע מהפלמ"ח), ומשום שכל הלוחמים הערביים השתתפו בהלוויה, איש לא בא לעזרת דיר יאסין.
תוצאות הקרב
עריכהלקרב הקסטל היו שתי תוצאות חיוביות מבחינת היהודים:
- פתיחה (זמנית) של הכביש לירושלים והעברת מספר שיירות.
- פגיעה קשה בלוחמים המקומיים, לא רק בגלל האבדות שנגרמו להם אלא במוטיבציה שלהם ללחום לאחר נפילת מנהיגם הנערץ עבד אל קאדר אל חוסייני.
מבחינת ניהול הקרב-נתגלו פגמים רבים בפיקוד. היו הוראות סותרות ולא היה פיקוד אחיד. אנשי החי"ש העלו האשמות כבדות נגד הפלמ"ח בכלל ויוסף טבנקין בפרט על כי לא קרא נכון את זירת הקרב, לא שלח תיגבורות לאנשי החי"ש על ההר ולבסוף שלח באיחור יחידה קטנה למשימה שרובם לא חזרו ממנה.[9]
אתר הקסטל (גן לאומי) הוא כיום גן לאומי.
לקריאה נוספת
עריכה- ספר הפלמ"ח, כרך שני, עמ' 190–200, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955.
- תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, עמ' 115–117, 1959.
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין - ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, עמ' 144–159, הוצאת מערכות, 1986.
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי, עמ' 201–250, הוצאת "שרידות", 1999.
- מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, עמ' 71–88, 2002.
- דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם" - הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017.
קישורים חיצוניים
עריכה- עבד אל-קאדר נהרג בקרב הקסטל, דבר, 9/4/1948
- ההגנה מחזיקה בקסטל וקוצרת בתוקפים, דבר, 12/4/1948
- גן לאומי קסטל(הקישור אינו פעיל)
- הקרבות לכיבוש הקסטל-באתר מוזיאון הפלמ"ח
- נפל בקסטל, סרטו של מוטי קירשנבאום המשחזר את קרב הקסטל באמצעות עדויות לוחמים שהשתתפו בו וכיצד נהרג בן דודו דב הברברג, באתר נענע 10
הגנת שיירות בקסטל, בארכיון הסרטונים של Associated Press, אפריל 1948
ד"ר ענת שטרן מהאוניברסיטה הפתוחה - נפטר לוחם הפלמ"ח משה כצנלסון | עצם העניין (כאן 11), 08/11/2021, סרטון בערוץ "The Open University of Israel", באתר יוטיוב (אורך: 06:54)
הערות שוליים
עריכה- ^
רות בקי קולודני, ג'וני - שיר של חיים גורי על גדעון פלאי, באתר הארץ, 30 ביוני 2020
- ^ אנשי הפלמ"ח ראו את עצמם ככוח מחץ, כשמם וכי תפקידם הוא לתקוף, להסתער ולכבוש ואילו ההחזקה בשטח שנכבש היה בעיניהם תפקיד קל יותר שלא נדרשת לו היכולת שלהם.
- ^ הקסטל היה הכפר הערבי הראשון שנכבש על ידי היהודים במלחמת העצמאות, עובדה שזעזעה ערבים רבים
- ^ יצחק לאור, "זה אנחנו או הם": לקרוא את תולדותיו של פרק בסכסוך בעיניים מפוכחות, באתר הארץ, 17 בינואר 2018
- ^ אביחי ברג, נחום אבניאל (ע), 13, ודרך אין אחרת, תל אביב: סלע מאיר, 2021, עמ' 172. (בעברית)
- ^ יורם קניוק, תש"ח, עמ' 56: "אני מבחין בכאפייה מהודרת מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב, ומשה צועק, תראו את זה, יעני רודולף ולנטינו! והבוק ג'ונס עם הכאפייה צועק באנגלית: Hello Boys...ומשה פוגע בוולנטינו ממש כשההוא מבין ששגה ושולף אקדח כדי לירות לעברנו".
- ^ מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני?, גרסת משה כצנלסון ויורם קניוק, באתר ההנצחה של קריית טבעון
- ^ לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ניסה נרקיס להעביר לאלמנתו של עבד אל קאדר אל חוסייני דרך עיתונאי מצרי את הקוראן המיניאטורי של בעלה המנוח, אולם היא טרקה את הטלפון כששמעה זאת.
- ^ הערך בוויקיפדיה לא נוקט עמדה לצד זה או אחר. הקוראים יעיינו בספרים המוצעים ויחליטו בעצמם.
