תש"ח (ספר)

תש"ח הוא ספר מאת הסופר יורם קניוק אשר יצא לאור ב-2010. הספר העניק לקניוק את הזכייה בפרס ספיר לשנת 2010. הספר עובד למחזה ולהצגה במסגרת תיאטרון חיפה בבימוי נויה לנצט.

תש"ח

עטיפת הספר
מידע כללי
מאת	יורם קניוק
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	אנגלית, ערבית, צרפתית, איטלקית, אזרית ועוד
הוצאה
הוצאה	ידיעות ספרים
תאריך הוצאה	2010
מספר עמודים	190
עורך	רנה ורבין
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002718946

זיכרון

הספר מגולל את זיכרונותיו של יורם קניוק מתקופת מלחמת העצמאות. המשפט הראשון בספר עוסק בעניין הזיכרון: "היה או לא היה, כך או אחרת... אני יכול לזכור או להמציא זיכרון". בהמשך הספר הוא נדרש לבעיה: "בדברים האלה שאני כותב שוב ושוב, קיימת הלוא...בעיית הזיכרון. את מה שסיפרתי עד כאן אפשר להכניס לתוך פרק זמן של שבועיים... שבועיים ברצף. אבל הלוא אני כותב על חמישה חודשים". בהמשך הוא מוסיף: "אני זוכר למשל שני דברים שונים. שניהם נמצאים בירכתי המוח בבהירות. אחד מהם כנראה שגוי אבל אין לי מושג מה הוא היה באמת". הוא מתייחס גם לזמן הרב שעבר בין האירועים לכתיבת הספר: "שעה שאני כותב את הדברים האלה אני זקן מאד ומוחי ריק...אינני זוכר יותר ממה שאני כותב פה, ואולי חלק מהזיכרונות המצאתי עם השנים... אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות...אבל את עצמי איני רואה בהם ואין לי מושג מי הייתי זה שהיה שם. האם מה שראיתי אכן ראיתי?...ואולי חלמתי את הכול". לפני תיאור חוויותיו מקרב נבי סמואל, קניוק מזהיר: "כל מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין. את הקרב שכחתי. יותר משלושים שנה הוא כבה בי". כעבור 30 שנה "צף זיכרון, כמו חדש, שהיה סמוי בי ועד אז סירב לצאת החוצה. הבטתי בו כמו שצופים בסרט...כתבתי את מה שזכרתי. אבל מה שכתבתי אינו בהכרח מה שהיה".

תוכן הספר

נעוריו

יורם קניוק נזכר בתקופת ילדותו בשכונת קריית מאיר. הם היו קונים חמאה ושמנת בשרונה, שכמה מתושביה "נהיו נאצים". ערביי סומייל היו באים לאזור קריית מאיר "מחופשים לגרמנים" ו"היו עורכים מצעדים נאציים עם אדוניהם הגרמנים". קניוק מספר על האיש המסתורי, ניצול השואה הזועם, שבא לבקר את אביו בדירתם ברחוב בן-יהודה בתל אביב כשהיה בן 16. הוא מספר על ירי מכיוון חסן בק על כיכר הרברט סמואל באוקטובר 1947 וערבי שרץ לשם מכיוון מנשייה. הוא מספר שניסה להגן עליו מלינץ', אך לראשונה בחייו ראה "איך מישהו מת". בעקבות האירוע ובהשפעת בת כתתו, עזב את מחנות העולים והצטרף לשומר הצעיר, "בגלל רעיון המדינה הדו-לאומית שדגלו בו". קניוק פרש מלימודיו ב"תיכון חדש", ובנובמבר 1947, בגיל 17 וחצי, מעט לפני הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, התגייס לפלי"ם במטרה להביא ניצולי שואה אל ישראל.

הגיוס לפלי"ם

קניוק מספר על התהליך הסודי של גיוסו להגנה (אחד ממגייסיו היה חיים חפר) ועל אימוניו בפלי"ם בקיבוץ שדות ים. בפלי"ם הכיר את ידידו הטוב "ארי־שם־בדוי". הוא מספר על אירוע מסתורי שהוא וחברו היו עדים לו: ערב אחד ראו בחולות בחור שפניו חרוכים, ככל הנראה חירש ואילם, ובידו סלסילה שבתוכה מונח ראש של בן אדם. האיש, שנראה מבועת, ניסה לדבר ואז נפל ומפיו זלג דם. ארי־שם־בדוי הזעיק עזרה וחזר עם מפקד לא מוכר בשם "קותי", ש"עשה רושם שהוא יודע מי האיש ומה לעשות". הוא בדק אותו, קבע שהוא מת וגילה שאיברי המין שלו מרוטשים. הוא הלך וחזר כעבור שעה ואחריו הגיעו גם שוטרים ורופא, שחיפשו משהו ונראו מודאגים. הם הוציאו אתי חפירה וכולם חפרו בור, קברו את האיש עם הראש שבסלסילה וקותי השביע אותם שלא ראו שום דבר. כעבור יומיים שמעו שקותי נפצע וכששאלו עליו הבינו שעליהם לשתוק.

בזמן שהיה בשדות ים, נשלח עם חבריו בסירות לכבוש את קיסריה, "שהייתה שקועה בחול ורק צריח המסגד והמזח בלטו החוצה". קניוק צפה בתושבי הכפר הבוסנים מגורשים וזיהה ביניהם את ידידו של אביו, מנהל מוזאון העתיקות, ואיתו ילדה. המחזה העציב אותו אך הוא לא עשה דבר: "למה שראיתי לא היה לי עדיין שם ולא היה תואר". כחמישים שנים לאחר מכן, פגש בארצות הברית את מי שהייתה אותה ילדה.

השיירה לירושלים

מיד לאחר אימוניו בפלוגת הים של הפלמ"ח, הועבר קניוק ללחום בהרי ירושלים ובהרי יהודה. הוא צורף לאחת השיירות לירושלים, שעצרה בקיבוץ חולדה להתארגנות. בזמן חנייתם בקיבוץ, הוזעקו כתגבורת לגבעה סמוכה בה התחולל קרב: "שכבו שם גוויות...לא היה איתנו שום מפקד...ראינו מאות ערבים זורמים לקראתנו, רצים ויורים וצועקים". קניוק מתאר את ההתקפה הערבית על השיירה: "משאיות עם מזון לירושלים התפרקו...ממשוריין אחד נשמעו צעקות...לא היה לי שום ניסיון, לא ידעתי איך שורקים קליעים, לא הספקתי לפחד כי הכול נראה כמו סרט...מפקד המשוריין שכל החיילים שבו נפצעו, צעק שהוא לא יכול עוד...והוא לא ייפול בשבי בגלל ההתעללויות". הוא הודיע "שלום חברים, סוף" ופוצץ את המשוריין. כעבור יומיים השיירה יצאה שוב. בשל יכולתו לראות בחושך, הוטל על קניוק ללכת ברגל בראש השיירה, כדי לחפש בכביש חוטים מתוחים המחוברים למוקשים. בצומת כלשהו בדרך, עלה לאחד המשוריינים. בדרך היו חילופי יריות ובמשאבה התחתונה בבאב אל ואד עצרו לנוח. שוב ירו עליהם והפעם רדפו אחרי היורים במעלה ההרים. כשחזרו, עלה קניוק על משאית מזון כמלווה. נהג המשאית נהרג מיריית צלף ואחד הנוסעים רץ לקבינה, עצר את המשאית, השכיב את הנהג על שקי הקמח ונהרג בעצמו. לא היה על המשאית אף אחד שיודע לנהוג, וקניוק, שמעולם לא נהג קודם לכן, נכנס לקבינה ונהג את המשאית על הג'נטים במשך למעלה משעה, תחת אש בלתי פוסקת עד לירושלים. כשהגיעו לירושלים הרעבה, התקבלו במחיאות כפיים, אבל בשכונות החרדיות קבלת הפנים הייתה שונה: "הניפו דגלים לבנים לכניעה ויידו בנו אבנים... הם קיללו אותנו ביידיש וצעקו 'שאבעס' 'שאבעס'". מאוחר יותר בזמן המלחמה, הגיעו קניוק וחברו בטעות למאה שערים. העיר הייתה תחת הפגזות ובכניסה לשכונה היו גוויות שאף אחד לא ניגש אליהן. התגובה למבקרים האקראיים לא הייתה נעימה: "אנשים ראו אותנו וצעקו שאנחנו מחרפי השם ובונים מולדת לכופרים". מישהו אף צעק: "הם באו להחריבנו". קניוק מתייחס לתהום הפעורה בין המגזרים: "את הבוז שלהם כלפינו לא תפסתי. הם לא שנאו את הערבים, הם שנאו אותנו... הלעג שנשמע מפיהם, מול חיילים יהודים צעירים וכופרים, היה מר וזר. היינו שני עמים שונים".

קניוק מספר על הסבל בירושלים הנצורה, שהייתה נתונה תחת הפגזות ירדניות. שני אנשים ברחביה נהרגו כאשר עמדו בתור למים מאחורי עגלה עם סוס: "המים נזלו על המדרכה מהמכלים שעל העגלה...ואנשים ניסו לספוג את המים מן המדרכה בעזרת המטפחות שלהם ולסחוט אותן לפיותיהם, וילד אחד ליקק את המרצפות". קניוק מציין כי בעצמו שתה "בקושי כוס מים ליום" ומספר על סדר הפסח שעשה בירושלים. החיילים חולקו לבתים שונים וקניוק הוגרל למשפחה ייקית בבית המעלות. הוא הביא עמו כמה דברים שמצא: חצי כיכר לחם יבש, מעט ח'וביזה, עלי גפן ופרח. הסדר נערך ללא מים, אך עם בקבוק יין, עם לחם במקום מצות, ומוזיקה של ברהמס מתנגנת בגרמופון על רקע הפגזים. בהיותו צעיר יותר מהזוג המארח, קרא קניוק את הקושיות בחושך. צער שרר באוויר: "ישבנו מסובין ובכינו... זה היה הרגע הכי יפה שהיה לי במלחמה".

קרב הקסטל

קניוק מספר על הקרבות הקשים בקסטל. בהתקפה הערבית הוא נפצע מפגיעה של כדור ליד העין, שיצאה ממקומה והוחזרה על ידו. הוא מתאר את התקפת הפתע: "אחרי כן נשמע משהו דומה לים זוחל...המון רב כארבה הלוחך את האדמה טיפס במהירות. הכאפיות השחורות והאדומות עלו בסערה...היו שם מאות אנשים...לא ידענו מנין צמח הצבא הגדול הזה...היה מבהיל לראות אותו זורם כמו עדר קופים המטפסים על עצים ויורה". ההסתערות הערבית הייתה מלווה בצעקות "עליהום", "אללה אכבר" ו"אל-יהוד בסורמייה" (היהודי בסוליה). בין הכאפיות בלטה "כאפייה מהודרת מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה", אותה לבש "איש מעוטר בחרב" שצעק אליהם באנגלית "Hello Boys" וממש כשהבין ששגה בזהות הנמענים ושלף את אקדחו, נפגע מירייה ונהרג. כעבור זמן-מה הגיעה תגבורת של 23 בחורים, "מפקדים מהטובים שבחיילי החטיבה" בפיקודו של נחום אריאלי, וסגנו שמעון אלפסי צעק "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה"! המפקדים "עמדו כמו שדרת אנשים משני צדי השביל" ונורו ונפלו, כשהם מסוככים על הטוראים העוברים ביניהם. עוד לפני שסיימו לכבוש את ההר, החלו התוקפים להתעלל בגוויות ולשחוט את הפצועים בסכינים. הטוראים הגיעו למטה, לקבר השייח' שליד הדרך לירושלים ופתאום ראו שהערבים נעצרים "ובמקום לכבוש את ההר שכבר היה בשליטתם, שמו פתאום על עצמם צער איום". הם התחילו "ליילל" ולצעוק ולהתנועע "כמו רקדנים שיכורים" ונמלטו בין הגוויות. כשהגיעו הטוראים לקריית ענבים, הביט אחד המפקדים בניירות שהוצאו מכיסו של בעל הכאפייה המהודרת וגילה שמדובר במפקד הכוחות הערביים באזור, עבד אל-קאדר אל-חוסייני. קניוק מהרהר על הסיסמה "אחרי", שבאה לידי ביטוי בהקרבתם העצמית של המפקדים לטובת הטוראים, ותוהה האם זה בכלל כדאי וחכם. הוא חושב שה'אחרי' היה "נפלא ונאצל, אבל שגוי...הטובים תמיד שווים יותר. הם היו יכולים לתרום את מה שאני לא אוכל לתרום".

האירוע בכפר

קניוק מספר על אירוע חמור שקרה באחד הכפרים שנכבשו בסביבת ירושלים. הוא לא חושף את שמו של הכפר, בו נתגלה לעיניהם מחזה מזוויע: "אחד משלנו...היה תלוי על עץ, חתוך לחתיכות קשורות בחבלים, והזין שלו תקוע בפיו". חייל שקניוק קורא לו "נ'" נתמלא זעם למראה "רפי", חברו הטוב התלוי, ונכנס לבית הסמוך, בו הייתה אשה כבת 40. הוא שלף סכין חבלנים והחל לדקור את האשה. חבריהם נותרו במקומם ועצרו בכח את קניוק, שרצה לעזור לאשה. נ' החל לגדף אותו והאשים אותו בצביעות: "לך לנגן להם באך עם האבא האינטליגנט שלך...אתה חתיכת אפס של השומר הצעיר, איך אתה ישן בלילה המזורגג שלך עם כל הערבים שאתה בעצמך הרגת? מה, הערבים שירית בהם הם לא אחוות עמים? הם לא האחים שלך...? הם לא דו־לאומי?". הוא הכה את האישה וילד כבן 8 נכנס בריצה. נ' תפס את הילד וקירב את הסכין אל צווארו. קניוק כיוון אליו את הנשק ואמר: "אתה עוזב את הילד או שאני יורה בך". נ' איים שאם לא יירה בילד, ישחט אותו וגם את אמו הגוססת. קניוק כיוון את הנשק אל נ', שעמד עם הילד במרחק של מעט יותר משני מטרים: "כולם עמדו וחיכו... כיוונתי היטב...ידעתי שאני צודק... כיוונתי לעבר נ' ונשמעה ירייה... נ' עמד בריא ושלם ואילו הילד נפל...הכדור היה מכוון אל נ', אני יודע שכיוונתי אליו, אבל מי שנהרג הוא הילד". קניוק מציין שאף אחד מהמחלקה לא סיפר אי-פעם מי מהם הרג את הילד ושגם הוא בעצמו לא רצה לזכור: "מה שידעו, שתקו. אני ידעתי. וגם אני שתקתי".

הפוגה של באך

קניוק מזכיר כמה פעמים בספר את התקליטים שלקחו שלל מכפרים ערביים: טנגואים בערבית, עבד אל-והאב, לילה מורד. אחרי שהקשיבו להם, היו מנפצים אותם אל הסלעים. כשנמאס לו מ"עבד אל-והאב עם הסלסולים שלו", ביקש מהחבר'ה לשמוע תקליט שקיבל במתנה, פוגה של באך שהזכירה לו את תקופת ילדותו. כשסירב להפצרת חבריו להחליף את התקליט, לאחר שניגן אותו שוב ושוב, העלה את חמתם והרגיש שהם עומדים לפגוע בו. הוא כיוון אליהם את הנשק ואיים לירות: "אתם כבר יודעים שהרגתי ילד אז בטח אני יכול להרוג גם אתכם". תוך שהוא מכוון את הנשק, המשיך להשמיע את הפוגה של באך כמה פעמים נוספות עד שהתנפלו עליו, חטפו את התקליט וזרקו אותו על הסלעים. באותו ערב התכנסו לשמיעת דרישות שלום מהבית ברדיו. דדו, "המפקד האהוב ביותר", ציווה לשתוק בפקודה. בשקט המתוח אמר פתאום הקריין: "ליורם קניוק אי־שם בארץ, במלאת לך שמונה־עשרה שנים מבקשים הוריך לברך אותך ולהשמיע לך את התקליט האהוב של ילדותך". בשקט מוחלט ישבו כולם ונאלצו לשמוע שוב את הפוגה של באך: "הייתה זאת נקמה מתוקה. חיבוק של הורי ושל אחותי. זה היה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי במלחמה".

נבי סמואל

בקרב נבי סמואל נשלח קניוק במשוריין עם דוידקה לפעולת הסחה שכללה 4 משוריינים באזור בית איכסא, סמוך לרדאר הבריטי. בדרך עלו על מארב מוקשים ושלושה מתוך 4 המשוריינים התהפכו. החל ירי מן המארב וחיילים נפצעו. נהג המשוריין של המפקד, שלא נפגע, הצליח לסובב אותו והמפקד אמר שהוא חוזר למעלה החמישה להזעיק עזרה. החיילים התחננו לפניו שלא ייסע וטענו שאין שם אף אחד שיכול לעזור כי כולם משתתפים בהסתערות הגדולה על ההר. הם ביקשו שיגיד להם מה הם צריכים לעשות ושייקח איתו כמה פצועים. המפקד מיהר לעזוב ולא חזר עם עזרה. קניוק זוכר שהם שכבו פצועים ועשו עצמם מתים, כשהאויב צופה בהם ממקום גבוה יותר. הם שמעו את הערבים צוחקים, שרים ומבשלים קפה. מתוך שעמום, הם ירו על הגופות ובהן גם הפצועים שהתחזו למתים, תוך שהם צועקים בעברית "אנחנו הורגים את היהוד המתים". רק כעבור 3–4 שעות העז לקום ויחד עם שניים נוספים רצו במעלה ההר לעבר מעלה החמישה, כשהערבים לא מבינים מה קורה ומתחילים לירות מאוחר מדי. כשהגיעו תשושים למפקדה, קיבלו טיפול ומיד יצאו לחפש את המפקד שברח, אלא שהוא כבר הוטס לקרבות בנגב. לצדו של קניוק המתחזה למת, שכב גם מנחם, ידיד נעוריו, שנהרג. כעבור חצי שנה הלך קניוק החבוש בגבס לבית חברו כדי לנחם את הוריו. הוא סיפר לאימו של מנחם איך בנה מת והוא ניצל והיא אמרה שחבל שזה לא היה להפך.

מנזר סן סימון

יורם קניוק מכנה את הקרב במנזר סן סימון "טבח". הוא השתתף בהתקפה השנייה, בה הצליחו כוחות הפלמ"ח לכבוש את המנזר. הוא מספר שלאחר שהפכו הכוחות נצורים במנזר, עזר לרפול הפצוע לשבת על כיסא. הוא יצא עם דדו אל מחוץ למנזר עצמו ולקול "הצעקות הפראיות של התוקפים" ראה נזירה צעירה נפגעת מירי. הבגד שלה היה קרוע ומשוך כלפי מעלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראה עירום נשי. בשלב מסוים שמע את דדו מדבר עם רפול על כך "שאין עוד סיכוי לשרוד אבל אין ברירה ונילחם עד הסוף". קניוק מספר שנודע לו שהניחו חומר נפץ כדי לפוצץ את הפצועים אם יאלצו לסגת, מאחר שלא יוכלו לפנות אותם: "הפצועים שכבו שם עצובים, אילמים, הביטו סביבם ונראו כאילו הם מבינים מה יקרה להם... הם החזיקו כל אחד את הרימון צמוד בחוזקה כדי שלא ליפול בשבי". הוא טוען שאליהו סלע (רעננה) היה "המפקד הכי אמיץ והכי חכם" שפגש מימיו. ממש לפני הכניעה, נסוגו פתאום הערבים ודדו צעק "הם נסוגים, תירו בהם בכל האש שיש לכם". דדו הביט בהם נסוגים ואמר: "זה היה אישון מול אישון, הם מצמצו ראשונים". ארי־שם־בדוי ניגש לומר משהו לקניוק ונהרג מירייה. קניוק נפרד ממנו ונישק אותו על פיו. הוא היה הגבר היחיד שנישק בחייו.

מיד לאחר שנגמר הקרב במנזר, כבשו הלוחמים את קטמון. תושבי השכונה נמלטו מבתיהם ההדורים כשהם משאירים "אוכל על השולחנות ומיטות לא מוצעות". קניוק טוען שמעולם לא ראה פאר כזה: זהב, מראות ענקיות, נברשות בדולח, כלי כסף. הבתים היו של עשירים והלוחמים רצו מבית לבית וכעבור זמן מה נרדמו בבתים. כשיצאו משם, לקחו איתם בקבוקי משקה מהבתים וחזרו לבסיסם, שם התפשטו ושפכו זה על זה שמפניה וקוניאק צרפתי מהבקבוקים שלקחו. בדרכם חזרה ראו תושבים שממהרים לבזוז את הבתים. הלוחמים הלכו ברחובות ירושלים ושרו, ותושבי העיר מחאו להם כפיים. קניוק מספר שכעבור שנים סיפר לו דדו שהוא זוכר אותו מסן סימון, שם היה רגע שבו קניוק ירה והציל את חייו.

הפציעה מול שער ציון

קניוק השתתף בכיבוש הר ציון וזוכר שנורה ברגלו בפריצה לשער ציון. הוא נפל על הגב מול החומה בלי יכולת לזוז, וחבריו, שלא ראו אותו נופל, המשיכו לרוץ קדימה. הוא פקח את עיניו מול אור השמש המסנוור וראה חייל עטוי כאפייה אדומה של הלגיון הערבי על החומה, ככל הנראה מפקד בריטי, מכוון את נשקו אליו ממרחק של כ-20 מטרים. החייל ירה והחטיא. קניוק עצם את עיניו בציפייה לירייה נוספת ולמוות. כעבור זמן מה פקח את עיניו וחייל הלגיון נעלם. חוויה זו חזרה אליו במשך עשרות שנים, כשהתעורר שוב ושוב מחלומות בעתה על הלוע המכוון אליו. חייל הלגיון המסתורי יצר קשר טלפוני עם קניוק כשהיה בפריז בשנת 1950 ומאוחר יותר כשהיה בלוס אנג'לס בשנות ה-70, אבל לא הסכים להיפגש איתו או לספר לו מי הוא בדיוק, רק הסביר שירה בו ברגליים ונמנע מלירות בו שוב, כי נראה לו "כמו מלאך אלוהים יפה...כמו ישו בידיים פשוטות לצדדים".

במנזר האיטלקי

יחד עם פצועים אחרים, נלקח קניוק למנזר האיטלקי. בזמן ששכב תחת התקרה הגבוהה, שעליה היו ציורים דהויים של מלאכים, קרסה התקרה והנזירות-האחיות הובילו את הפצועים למרתף המנזר. במרתף נלקח "לחדר שנראה כמו בית מטבחיים" ואחד הרופאים הודיע לו שמצאו אצלו "תחילתה של גנגרנה" והם נאלצים לכרות את רגלו, כפי שכבר עשו לשניים מחבריו הפצועים שבאו איתו במשוריין, וזאת משום שאין להם פניצילין שיכול לעצור את הנמק, כי טייסי הפרימוסים כבר יומיים אינם מצליחים להצניח תרופות בגלל הרוח. קניוק סירב לכריתה. הוא נקשר למיטה ואסקימו, "המכה הגדול של החטיבה", השקה אותו קוניאק בכח והחל להכות אותו מכות חזקות. הרופאים שלפו מרגלו את אחד משני הכדורים שפגעו בו, זה שלא יצא החוצה. כעבור יום שלם, בו שכב "מעולף מכאבים", הודיע לו רופא שאחד משני הטייסים הצליח להצניח משלוח של פניצילין, כך שחייו (ורגלו) ניצלו. הוא הוחזר לאולם הגדול: "על המזרן לידי השכיבו אדם שלא היו לו עיניים ולא היו לו רגליים... מעולם קודם לכן לא ראיתי מישהו בוכה בלי עיניים. הבחור היה פגר אדם, וכל העת מלמל 'רה בי... רה בי'". נאמר לו שקראו פעם לבחור "מלך ירושלים".

רמלה

לאחר מספר שבועות של שיקום, ברח קניוק מבית החולים "דונלו" על שפת הים של יפו כדי לחזור לקרבות שעמדו להתחדש לאחר ההפוגה ונסע לרמלה. העיר הייתה "ריקה ומוקפת גדרות תיל". תושביה הותירו "ריחות, בגדים, רהיטים. היעדרותם הייתה בגדר נוכחות מסיבית". העיר "נראתה כמו עברה בה סופה... חיילים, שרובם היו עולים חדשים שלא דיברו עברית, שמרו עליה. חמורים תועים נעו ברחובות השוממים... בבתים נראו שולחנות שהיו ערוכים לסעודה. נראה מזון שיבש בצלחות. כלבים רעבים ורזים חיטטו בעצבנות במה שנשאר מגלי האשפה... מטאטא גדול עבר על העיר וטיאטא את כולם". קניוק מכנה את מה שראה "אינות", שגרמה לו צער והטרידה אותו אך לא גרמה לו לטראומה, כי נהיה "אטום" לאחר שכבר ראה זוועות במלחמה. כעבור יומיים-שלושה הלך בצליעה לבקר בלוד הסמוכה, שגם היא הייתה ריקה. בדרכו חזרה לרמלה ראה בצד הדרך הרבה מאד אנשים מתגודדים ליד קונצרטינה ארוכה: "הנשים בכו, ייללו והתחננו. ילדים צעקו בכעס ובכאב. הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו". קניוק ניסה להתקרב אליהם, אבל חייל, עולה חדש שזה עתה גויס, ש"רעד מפחד ונראה שאינו יודע איך מחזיקים את הסטן", פקד עליו לעזוב את המקום ולחזור לרמלה, תוך שהוא מכוון עליו את הנשק. קניוק טוען שהיו בו הרהורי חרטה: "חשתי שותף לדבר עבירה, הרגשתי שהמצפוניות שליוותה אותי בנעורי, ושעליה סמכתי תמיד, נרדמה בי ברגע הקריטי". כשחזר לרמלה, ראה אותו המפקד שלו מקיא ואמר לו שהם "נפקדים נוכחים". כעבור יומיים, הגיע בלילה "צי של משאיות", מהן קפצו עולים חדשים מאירופה ש"נראו כמו ארבה העט על עיר". הם עטו על הבתים הריקים ולדברי קניוק "היו מרי נפש... משוללי רומנטיקה או מחשבות על צדק" ולהבדיל ממנו, "לא הקיאו בשל מצפון מזויף". לשאלותיו על הפליטים הערבים, ענו: "אם לפליטים האלה יש לאן ללכת, הרי שמצבם טוב!... מה אתה, צבר אחד שכמוך מבין!" וגם: "שלא כמו לערבים, לנו לא היו ארצות שכנות ללכת אליהן!". לטענת קניוק, "איש לא נתן להם את הבתים, הם פרצו בכוח". הוא מתאר את שני הימים הראשונים של הפליטים היהודים בבתיהם החדשים: "הם לקחו מזון מהמקררים ואכלו, הם נטלו בגדים מן הארונות והשידות, קיפלו וארזו אותם, כאילו עוד מעט קט יאלצו שוב לנדוד. הם הבעירו אש בחצרות וצלו את בשר הכבשים שצדו בשדות...כאלף חמש מאות בני אדם...משתקעים בעיר זרה להם...ובו ברגע שהגיעו...נהיו בעלי הבית שלה. הם לא חדלו לנוע, מכרו וקנו. הלכו עם שעונים ענודים מתחת לשרוולי מעיליהם ומכרו שיני זהב וטבעות...הם היו מלאי משטמה עמוקה כלפי העולם... הפעם האחרונה שהיה למישהו מהם בית או דירה משלו לגור בה, הייתה בשנות השלושים". קניוק משווה בינם לבין הצברים: "לעומתם היינו אנחנו בדיחות מהלכות על שתיים, מנופחים מחשיבות עצמית כי ניצחנו באיזו מלחמת מיקי מאוס...הם עברו מלחמה שבה לא היינו יכולים לנצח...הם חשו שהם עלובי נפש והם ניצחו כי הם חיים".

ניצולי השואה

המלחמה נמשכה בנגב וקניוק הסתובב בתל אביב ב"חבורה של חיילים אבודים" ו"מבולבלים", שישבה בבקרים ב"קפה נוסבאום" על הטיילת. קניוק מספר על ניצול שואה שעבר "עם שעונים על שתי הידיים ושיני זהב" וצעק ביידיש. מישהו קרא לו "סבון" וקניוק הכה אותו בשל כך "מכות רצח". לאחר מכן, עלה לאנייה "פאן יורק" להביא פליטים. הוא מתוודה שכשראה אותם לראשונה עולים לאנייה, שנא אותם ואת העם היהודי, אך אחר כך שינה את דעתו: "התאהבתי בהם. הבנתי שהם הגיבורים הגדולים, לא אנחנו". על האנייה פגש נער שבגיל 12 באושוויץ "חיפש יהלומים ברקטומים של הוריו המתים כדי למכור אותם לאנשי אס-אס" ותוהה "איך מסבירים לו מה קרה בקסטל? הרי הקסטל היה סיפור ילדים נחמד לעומת מה שהבחור הזה מיעט לספר לי". כעבור שנים רבות זיהה אותו נער את קניוק ברחוב. הנער היתום מאושוויץ הפך לאדם מבוגר ובעל משפחה.

ביקורת על מפקדי הפלמ"ח

קניוק דן במושג "מדינה": "טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות?". הוא מזכיר מספר פעמים בספר את בני מרשק, "הפוליטרוק", "המטורף המתוק", שהיה צועק "שנקים לו כבר את המדינה".

בפרק האחרון של הספר, מביע קניוק ביקורת על משמרי מורשת הפלמ"ח. על המיליונים שעלו "בית הפלמ"ח ובית מורשת רבין, שעוד לא נולד האיש שיסביר מהי אותה מורשת". על המפקדים והמקורבים אליהם ש"עזרו אלה לאלה ובראו פלמ"ח וירטואלי". על כך ש"שיר הרעות" מדבר עליהם: "הרעות של מה שעשיתי למען עצמי ולמען החבר'ה כל השנים האלה אחרי המלחמה". הוא טוען שלאחר המלחמה היו "אלפי דונמים לנתינה...ואלה שהיו ליד הצלחת קיבלו או קנו בפרוטות את הרכוש הנטוש...וידעו לייעץ לחבריהם ולספק להם ידע שיעזור להם בעסקיהם".

ביקורות ופרסים

הספר התקבל בביקורות חמות ונחשב כספר שמנציח את כישרונו של קניוק כסופר.

הספר זיכה את קניוק בפרס ספיר לשנת 2010 ובעיטור "קצין מסדר האמנויות והספרות של צרפת" בשנת 2012.

הספר עובד למחזה בתיאטרון חיפה בשנת 2011, בבימוי ובעיבוד של נויה לנצט.

קישורים חיצוניים

• הפרק ראשון בספר "תש"ח", באתר הוצאת ידיעות ספרים
• מוטי גולני, "תש"ח" מאת יורם קניוק, פוגת המוות, באתר הארץ, 7 ביולי 2010
• אלחנן ניר, כן, גם הקימו מדינה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 31 במרץ 2011, 31.3.11
• יורם קניוק - שנתיים למותו (חלק 2 - רסיסים מן העבר: קולות המלחמה והפוגה של באך) - ערב עיון, האוניברסיטה הפתוחה, מאי 2015, בערוץ היוטיוב של האוניברסיטה הפתוחה