פתיחת התפריט הראשי

שמעון אלפסי (12 ביולי 1925, תל אביב8 באפריל 1948, הקסטל) היה לוחם ומפקד בפלמ"ח, שנהרג בקרב הקסטל.

שמעון אלפסי
SAlfasi.jpg
לידה 12 ביולי 1925
תל אביב, ישראל
נהרג 8 באפריל 1948 (בגיל 22)
הקסטל, ארץ ישראל
כינוי "אלפונסו"
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
תקופת שירות 1948-1943
דרגה סגן סגן
תפקידים צבאיים
  • לוחם
  • מ"מ
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
הקרב על יאזור
ההגנה על בית קק"ל בבית דגון
תקיפת מפקדת חסן סלאמה
"מבצע נחשון"
ליווי השיירות
פריצת הדרך לירושלים
קרב הקסטל.

תוכן עניינים

נעורים ושירות בפלמ"חעריכה

שמעון בן ציונה ומשה אלפסי, היה צאצא למשפחה מושרשת בארץ מזה מספר דורות. שמעון למד בבית הספר תחכמוני בת"א ולאחר מכן בבית הספר ביל"ו שם סיים את לימודיו. במהלך שנות לימודיו למד את מקצוע המסגרות המכנית.

בשנת תרצ"ח, 1938 כשהיה בן 13, חגג שמעון את טקס בר המצווה בשכונת שפירא. הימים היו ימי "מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט". במהלך עלייתו לתורה וקריאת ההפטרה, הותקף בית הכנסת בירי על ידי פורעים ערבים. חמישה אנשים נפצעו באורח קשה. אירוע זה היה מכונן בחייו של שמעון, אשר נשבע לנקום.

ב-1943 התגייס לפלמ"ח וקיבל הכשרה צבאית וחקלאית בקיבוץ גבעת ברנר. שמעון קיבל דרגות מ"מ והתמחה בהדרכת קרב מגע. בתקופת "עליה ב'" השתתף במספר פעולות ואף לקח חלק ב"ליל וינגייט" ובפיצוץ הגשרים. ב-29 ביוני 1946 במהלך ה"שבת השחורה" נעצר שמעון על ידי הבריטים יחד עם רבים מאנשי הפלמ"ח ונאסר למשך שישה חודשים ברפיח.

ציונה, אמו של שמעון אלפסי סיפרה מעט על דמותו ואופיו של בנה:

במחלקה בגבעת ברנר היה איתו בחור תימני, שרומני אחד נטפל אליו וליגלג עליו, והוא סיפר על כך לשמעון.
כשהרומני יצא לחלוב את הפרות תפס אותו שמעון מאחור,
הלביש לו שק על הראש וקשר אותו לגדר.
הרומני צעק "גאוולד".
אמרו לו - אלפסי, מה עשית?
אמר להם - "פה בארץ אין תימני, אין פרענק ואין אשכנזי. כולנו יהודים".

... פעם בחורף חזר הביתה אחרי הורדת מעפילים רטוב לגמרי. אמרתי לו- 'תשמור על עצמך', והוא ענה לי- "אני שומר על העם היהודי".

אתר הפלמ"ח, "שורת הנופלים"

כשפרצה מלחמת השחרור השתתף שמעון בפעולות רבות כמ"מ חבלנים. בין היתר השתתף בתקיפה בכפר יאזור[1] לאחר רצח הנוטרים על ידי חולייה מכפר זה.[2] אלפסי פעל בהגנה על בית קק"ל בבית דגון, פיצוץ מפקדת חסן סלאמה וליווה שיירות בדרך לירושלים. בהיותו בקיבוץ חולדה היה שמעון אלפסי מהמארגנים של פריצת הדרך לירושלים ב"מבצע נחשון". בעת פריצת הדרך לירושלים ותפיסת נקודות שולטות על הדרך, פיקד שמעון אלפסי על כוח בכיבוש הקסטל.

קינה על מות שמעון

והמלים כה חוורות הן,
והשיר כה דל.
ומקור העין הן מועט הוא,
והמית הלב אין אונים
מהביע את הכמוס- צפון בלב
על אלון צעיר שנגדע,
מהביע את גודל הכאב
על שושן הוכו עליו
וגבעוליו פתע.
מה השיר אשיר לך ואבכה,
ומה זרים אענוד לראשך
ראש עלם זך.
הן המלים לא תבענה תהילת הנצח
ואתה נצח שהתגלם,
ארז ינק כל טוב הדורות.
בך יופי מחשבה ויופי רוח
חן נעורים וכובד ראש.
היית...
הלכת...


והנה קינתי זאת
מנחת דל לרוחך, לדמותך.
עת ארכין ראשי בדממה
אל זכרך


ערב פסח תש"ט
מיכאל

אתר הפלמ"ח

הקרב האחרוןעריכה

 
קברו של שמעון אלפסי בהר הרצל

לאחר כיבושו של הקסטל, כוח של החי"ש נותר לשמור על השליטה במקום. הערבים ערכו מספר התקפות למען החזרת הקסטל לידיהם. קרב הקסטל היה ארוך ומורכב. במהלכו עברה השליטה במקום מספר פעמים בין הצדדים. בלילה שבין 7 – 8 באפריל נהרג מפקד הכוחות הערבים עבד אל קאדר אל חוסייני. בכ"ח באדר ב' התש"ח, 8 באפריל 1948 ערכו הערבים "פזעה", על מוצב הקסטל למען השבת מפקדם. כתוצאה מההסלמה במהלכי הקרבות בקסטל, נשלחה מקריית ענבים תגבורת בת שלוש מחלקות תחת פיקודו של המ"פ נחום אריאלי. התגבורת מהגדוד החמישי של חטיבת הראל נועדה לסייע בנסיגת הכוחות על ההר. אחת המחלקות הייתה בפיקודו של שמעון אלפסי. מחלקה זו חיפתה על נסיגת שתי המחלקות האחרות. במהלך הקרב לאחר פקודה מנחום אריאלי, קרא אלפסי אל הכוח במרחב הלחימה: "טוראים לסגת, המפקדים נשארים לחפות". קריאה זו הפכה לאבן יסוד במורשת הקרב הצה"לית. שמעון אלפסי ונחום אריאלי נהרגו עם רבים אחרים בקרב זה. ב-11 באפריל 1948 הובא לקבורה במעלה החמישה. בי"ב בכסלו תשי"ד, 19 בנובמבר 1953 הועבר לקבורה בהר הרצל.

הסופר יורם קניוק אשר בעברו היה לוחם בפלמ"ח הספיד את שמעון אלפסי וסיפר על דמותו:

שמעון אלפסי היה בשבילי דמות מפתח מדהימה. אני חי בזכותו ובגלל המשפט שלו, פשוטו כמשמעו.
הייתי בכיתת הפלמ"חניקים... שהוצבה על הקסטל לתגבור כוח החי"ש שהגן על המקום לאחר כיבושו...
בבוקר עלו עלינו מאות ערבים ב'פאזעה' המונית...
ראיתי פתאום את שמעון אלפסי, אותו הכרתי, מזדקף וצועק את הקריאה -"טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות!".
אנחנו היינו טוראים, ושמעון ועוד מפקדים רבים נהרגו על הקסטל. אחרי הקרב, הכיתה שלי כבר לא הייתה קיימת...
כל ימי חיי לא אשכח את המראה של אלפסי עומד וצועק את הפקודה.
אני חי בזכותו...

אתר הפלמ"ח, "שורת הנופלים"

קניוק תיאר את הקרב בקסטל גם בספרו "תש"ח", שם סיפר כי אלפסי צעק "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה!" וכינה אותו "הגיבור בגברים".[3]

לקריאה נוספתעריכה

  • ספר תולדות ההגנה, הוצאת עם עובד חלק ג' ספר שני, 1973.
  • ממאורעות למלחמה, הוצאת מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949.
  • ניר מן, "גיבור ונשכח" (שמעון אלפסי), ידיעות אחרונות – תל אביב, 12 ביולי 1996, עמ' 48–50

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ההגנה חדרה לאבו כביר יאזור וג'בליה, דבר, 15 בפברואר 1948
  2. ^ שבעה נוטרים נרצחו בכפר יאזור, דבר, 23 בינואר 1948
  3. ^ יורם קניוק, תש"ח, עמ' 56, 60.