פתיחת התפריט הראשי

המונח רה-ויקטימיזציה (קורבנות חוזרת), מתאר תופעה לפיה קורבנות פשע, ניצול או התעללות הם בעלי סיכוי סטטיסטי גבוה להיות במצב קורבנות בהמשך. הקורבנות הנשנית עשויה להתרחש זמן קצר לאחר המקרה ו/או בשלב מאוחר יותר בבגרות, ומתוארת לעיתים רבות במקרים של ניצול בילדות[1][2][3]. התופעה רווחת במיוחד בקרב אנשים המאובחנים עם הפרעת פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) על רקע חשיפה לטראומה ממושכת בילדות, אך אינה מוגבלת רק לאנשים הסובלים מהפרעה זו[4][5]. רה-ויקטימיזציה עלולה להתרחש אחרי אירועים טראומתיים כמו: פגיעות מיניות, אלימות פיזית או נפשית, פציעה קשה, חשיפה למלחמה, חשיפה לאסונות טבע, עינוי ושבי ואירועים אחרים הגורמים לתגובות לחץ אינטנסיביות[6]. הקורבנות החוזרת יכולה להיות באותה קטגוריה של אירוע הקורבנות הראשון (למשל, פגיעה מינית בילדות אשר חוזרת כפגיעה מינית נוספת בבגרות) או בקטגוריה שונה (למשל, התעללות פיזית בילדות אשר חוזרת כהידרדרות למעגל הזנות בבגרות)[6].

תוכן עניינים

רה-ויקטימיזציה בקרב קורבנות ניצול מיני בילדותעריכה

מחקרים רבים מראים שהתופעה של רה-ויקטימיזציה רווחת מאד בקרב קורבנות אלימות מינית, בפרט כאשר מדובר בהתעללות מינית בילדות. רה-ויקטימיזציה היא אחד הסימפטומים שעשויים להופיע בקרב אנשים שאובחנו עם הפרעת פוסט-טראומה מורכבת, אשר מבוססת פעמים רבות על פגיעה מינית ממושכת בילדות, והיא בעלת השלכות רבות ומגוונות על התפקוד והרווחה הנפשית והפיזית בבגרות[7]. כמו כן, נראה כי אחוז ניכר מבין הנשים המוכות, קורבנות אונס, אסירות, חסרות בית ונשים המנהלות מיניות בסיכון (למשל: ריבוי פרטנרים, מעגל הזנות), עברו בילדותן פגיעה פיזית ו/או מינית[4][5][8].

מחקרים מצאו שהתעללות מינית בילדות היא המנבא החזק ביותר לפגיעה מינית בבגרות[9]. בסקירה של 128 מאמרים שפורסמו בין השנים 1979-2009 נמצא שהסיכוי לקורבנות מינית בבגרות גבוה בשיעורים של פי 2 עד פי 13.7 בקרב מי שהיו קורבנות ניצול מיני בעבר[10]. סקר רחב שנערך בארה״ב מצא כי 18.3% מהמשיבות ו- 1.4% מהמשיבים שעברו אונס בבגרות, דיווחו שעברו אונס בעברם[11]. כמו כן, סקר לאומי שנערך בבריטניה מצא ששליש עד שני שלישים מקורבנות של התעללות מינית בילדות עוברים ועוברות פגיעה מינית נוספת על ידי פוגעים אחרים בהמשך חייהם[12]. בהמשך לכך, במחקר שנערך בקרב תלמידי קולג' נמצא ש- 30% מהנשים שהיו קורבן אונס בילדות, ו- 32% מהנשים שהיו קורבנות של ניסיון לאונס, דיווחו על כך שנפגעו שוב בבגרות[13]. כמו כן, גברים שדיווחו על התעללות מינית בילדות נמצאו בסיכון גבוה פי חמישה להיות קורבנות לאלימות מינית, לעומת גברים שלא דיווחו על התעללות מינית בילדות[14].

הגורמים לרה-ויקטימיזציהעריכה

תאוריות רבות מתארות את הגורמים לתופעה, אולם חלק מהמנגנונים העומדים בבסיס התופעה עדיין לא ידועים. חלק מהתאוריות עוסקות במבנים תוך-נפשיים העומדים בבסיס התופעה, למשל, למידה לא אדפטיבית וחזרה כפייתית[12], וחלקן עוסקות בגורמים חברתיים ותרבותיים שהחשיפה אליהם עלולה להגדיל את הסיכון לקורבנות נשנית, למשל, מגורים או עבודה באזורי סכנה, יחסי משפחה כאוטיים, שימוש באלכוהול או סמים ואבטלה[2]. מרבית התאוריות מדגישות כי הקרבן אינו יכול לשלוט בגורמים לרה-ויקטימיזציה, וכי התופעה אינה מבוססת על מאפיין אישיותי, אינה מהווה גזירת גורל, וניתן לסייע לקרבן להתמודד עמה[15]. כמו כן, ממצאי המחקרים שנעשו בתחום מצביעים על החשיבות בהתערבות טיפולית מוקדמת בקרב הקורבנות לצורך מניעת הישנות מקרי פגיעה נוספים.

למידה לא אדפטיביתעריכה

למידה לא אדפטיבית מתייחסת ללמידת דפוסי התנהגות בלתי הולמים או לקויים. על פי תאוריה זו חוויית הניצול הראשונית מקנה מערך אמונות והתנהגויות לקוי, אשר ממשיך ומתעצב גם בבגרות. הקרבן לומד שיחסי ניצול במערכת היחסים הם נורמליים, ולכן מצפה ליחסי ניצול וחוויית קורבנות, ומרגיש שהדבר מגיע לו. כתוצאה מכך, הקורבן עשוי לחפש באופן לא מודע מערכות יחסים המבוססות על יחסי ניצול, ובשל כך לחוות קורבנות חוזרת.

חוסר אונים נרכש מהווה דוגמה לדפוס של למידה לא אדפטיבית, אשר עשוי להסביר רה-ויקטימיזציה. חוסר אונים נרכש הוא מצב פסיכולוגי הנוצר בעקבות חוויות מרובות של היעדר שליטה, בהן אין לפרט יכולת לשנות מצב בלתי נעים. במקרים אלו נוצרת תחושת חוסר האונים, לאור התפיסה שלא קיימת תלות בין התגובות של הפרט לבין התוצאות שלהן. מצבים אלה מתאפיינים בפסיביות, ותפיסה עצמית של חוסר יכולת להגנה עצמית, חוסר כוחות וחוסר מסוגלות, עד לרמה של ויתור על האפשרות של בריחה ממערכות יחסים הרסניות או קבלה של ההתעללות כעובדת חיים יחידה ומוגמרת. כתוצאה מכך, גדל הסיכון שהאדם יחווה מצבי קורבנות חוזרים ונשנים[16]. למשל, במקרים של התעללות בילדות פעמים רבות הילדים שרויים בעל כורחם במצבים קשים, עם תקווה מועטה או חוסר תקווה להיחלץ מהמצב, במיוחד כאשר הניצול מבוצע על ידי אחת מהדמויות המטפלות. חוסר האונים נטמע בהתנהגותו של האדם, וכך מגביר את הסיכון ליחסי ניצול וקורבנות חוזרת בהמשך[3].

במקרים של טראומה מינית בילדות, למידה לא אדפטיבית יכולה לבוא לידי ביטוי באופן בו חשיפה מינית מוקדמת ובלתי הולמת משפיעה על ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והמינית של הילד, וגורמת להתנהגויות ולקוגניציות לא אדפטיביות. לדוגמה, ילדה המתוגמלת עבור התנהגות מינית, עשויה ללמוד שתמורת מין היא יכולה לקבל חום, תשומת לב, פריבילגיות או אהבה, וכי קשרים בינאישיים כרוכים במיניות. בעקבות חיזוק מסוג זה, הילדה עוברת תהליך חיברות לשימוש במניפולציות מיניות בכדי להבטיח את המענה לצרכים הלא מיניים שלה. כתוצאה מכך, הילדה עשויה לחוות, בין היתר, בלבול בנוגע לערכי מוסר מיניים וזהות מינית, אסוציאציה בין זיכרונות מפחידים ולא נעימים לבין מיניות, חוסר הבנה לגבי תפקיד המין במערכות יחסים בינאישיות. כל אלה, מהווים תשתית נוחה למצבי סיכון של קורבנות חוזרת בהמשך חייה[16].

כמו כן, למידה לא אדפטיבית יכולה להיות תוצר של חוויה של בגידה באמון במסגרת מערכות יחסים משמעותיות, אשר מובילה לאמונות והתנהגויות לא אדפטיביות סביב יחסים בינאישיים. כאשר נפגע התעללות בילדות מבין שהאדם שהיה אמור לספק לו הגנה ושמירה הוא גם האדם אשר פגע בו וגרם לו נזק, הוא עשוי לחוות כעס, עצב ואובדן. החוויה של ניפוץ האשליה והבגידה עשויות להוביל להימנעות ממערכות יחסים אינטימיות, לשיפוט פגום בנוגע לרמה בה ניתן לבטוח באחרים ו/או לתלותיות קיצונית באחר במטרה להשיג תחושת ביטחון. אי לכך, קיים סיכון גבוה יותר לקיום מערכות יחסים לא יציבות ומתעללות, אשר במסגרתן האדם חווה רה-ויקטימיזציה[16].

נוסף על כך, גם למידה והפנמה של סטיגמות והאשמת הקורבן עשויה להוות גורם סיכון לרה-ויקטימיזציה. נפגעי טראומה מפנימים פעמים רבות את התיוד וההאשמות המופנות כלפיהם, הן על ידי הפוגע עצמו, והן על ידי גורמים חיצוניים. כך, הקורבן מפנים תפיסה שלילית של העצמי ומאמין שההתעללות מגיעה לו, וכתוצאה מכך עשוי לקבל על עצמו חוויות קורבנות נוספות[16].

תגובת קיפאוןעריכה

קורבנות חוזרת מתרחשת פעמים רבות נוכח נטייה של קורבנות לתגובת קיפאון, בדומה לתגובת התחזות למת. תגובה זו היא תגובה פזיולוגית טבעית, אשר מתקיימת כחלק ממנגנון הגנה הישרדותי. ברוב המקרים, ההתחזות למת נעשית לאחר שכל האפשרויות האחרונות (כמו לחימה, התחמקות או בריחה) נכשלו. תגובה זו הופכת את הקורבן למטרה קלה, מאחר שהוא לרוב לא ישמיע קול וישקיע פחות מאמץ להילחם חזרה או לברוח. יתר על כן, לאחר הפגיעה, קורבנות אלה יאשימו את עצמם בניצול וימזערו את מה שאירע להם, ולעיתים לעולם לא יגישו תלונה על הפגיעה. ישנם חוקרים המציעים כי התוקפים מחפשים אחר רמזים להימצאותה של תגובה זו אצל קורבנות פוטנציאליים, וכתוצאה מכך אותם קורבנות עשויים להיפגע שוב ושוב[17].

חזרתיות כפייתיתעריכה

רה-ויקטימיזציה מתרחשת פעמים רבות מתוך צורך עז של הקורבן לשחזר את הטראומה או חלקים על מנת להשיג תחושת שליטה, להפחית חרדה או למצוא משמעות לחוויה הקורבנית[6][18]. תאורטיקנים וחוקרים רבים הציעו הסברים שונים לחזרתיות הכפייתית על הטראומה. בראשית הפסיכיאטריה המודרנית, הן ז'אנה והן פרויד, ציינו שחלקים מזיכרונות של אירועים טראומטיים שולטים בחייהם המנטליים של רבים מהמטופלים שלהם. על-פי ז׳אנה, אנשים שעברו טראומה הופכים להיות ממוקדים בטראומה ומתקשים להטמיע התנסויות מאוחרות יותר. במצבים כאלה, נראה כאילו התפתחות האישיות נעצרת בנקודה מסוימת והיא אינה יכולה להתרחב עוד על ידי הוספה והטמעה של מרכיבים חדשים. הזיכרונות הטראומטיים ממשיכים להתקיים כרעיונות שלא הוטמעו, ופועלים כמוקדים להתפתחות של מצבי תודעה אחרים ודיסוציאציות, כגון מצבי פוגה, שכחה ומצבים כרוניים של חוסר אונים ודיכאון. הזיכרונות הבלתי פתורים של הטראומה עשויים לחזור כתחושות פיזיות, דימויים מחרידים וסיוטים, ושחזור התנהגויות שאפיינו את האירוע הטראומתי, או שילוב של הדברים.

פרויד הגיע גם הוא למסקנה דומה, וטען שאדם שלא עושה אינטגרציה של הטראומה נדון לחזור על החומר המודחק כחוויה של ההווה, במקום לזכור את הטראומה כמשהו השייך לעבר. הוא כינה את הנטייה לחזור באופן קומפולסיבי על סיטואציות מכאיבות מהעבר "הקומפולסיה לחזור" (Compulsion to Repeat), והסביר שהחזרה האקטיבית על מה שנחווה בעבר באופן פאסיבי מייצרת אצל האדם תחושת שליטה. לפי פרויד, הטראומה פוגעת ביכולת להתמודד עם אתגרים אחרים. עד שאדם יהיה מסוגל לעבד את הטראומה המקורית על ידי זיכרון, חוויה מחדש ושליטה בטראומה, האלמנטים המודחקים ימשיכו לכפות עליו לחזור על החוויה, למרות הנזק והכאב שעלולים להיגרם עקב כך[16][19][20].

הסבר נוסף לתופעת החזרתיות הכפייתית ניתן מאוחר יותר על ידי חוקרים מהגישה הקוגניטיבית. הפרספקטיבה קוגניטיבית מסבירה את החזרתיות כדרך להכחדת החרדה על ידי המשך עיבוד האירוע הטראומתי. התגובה ללחץ הנוצר מאירוע טראומתי מגיעה לעיתים כמחשבות פולשניות וזיכרונות, וכך האירוע הטראומתי ממשיך להיות מעובד עד שהוא משולב לתוך סכמה קוגניטיבית רלוונטית והחרדה יורדת[16]. הוצע גם כי הנטייה הקוגניטבית להשלמה (Completion Tendency), אשר מספקת תחושת שליטה ואינטגרציה, גורמת לצורך לחזור על האירוע במספר דרכים, במטרה להרחיב את עיבודו וליצור עקביות בין האירוע הטראומטי לתפיסתו הפנימית[20].

תאורטיקנים נוספים הסבירו את החזרה הכפייתית בכך שהחזרה על החוויה המכאיבה מאפשרת לאדם להרגיש מה עליו לעשות כדי להירפא מהטראומה[20]. כמו כן, החזרה הכפייתית מאפשרת לנפגע לשחזר עם אדם אחר את הטראומה שחווה מתוך אמונה, אף אם אינה מודעת, שהתוצאה תהיה אחרת. ניסיון זה, להחזיר שליטה על האירוע ולשנות את תוצאתו, מוביל לקשרים או מצבים פוגעניים. בפועל, לא רק שהקורבן אינו משיג שליטה, אלא שההתנהגות החזרתית הופכת פוגענית, וגורמת לסבל נוסף לקורבנות עצמם ולקרובים להם[19]. בנוסף, גם כאשר החזרתיות נבחרת באופן מודע, היא מלווה בתחושה שהחזרה אינה נעשית מרצון[7].

כמו כן, ייתכן גם שהחזרה הכפייתית על הטראומה מבוססת על הנטייה לחזור למצב מוכר במצבים של עוררות או איום. במצבי עוררות גבוהה, האדם מוכוון להישרדות, ולכן ישנה נטייה לחזור למצבים מוכרים, ולהפחית התנהגויות של חיפוש, סקרנות ואתגר. עבור אנשים שחוו טראומה, בייחוד אם נחוותה בילדות המוקדמת, הקורבנות היא אמנם חוויה מאיימת, אך גם מוכרת. לעומת זאת, מצבים שאינן מאיימים עשויים לעורר חרדה, שעמום וריקנות. לכן, אנשים ונשים שעברו טראומה, עשויים להמשיך ולשחזר מצבים מאיימים באופנים שונים, וכך גדל הסיכון לפגיעה פיזית או נפשית נוספת[6].

דיסוציאציה כהגנה קוגניטיביתעריכה

דיסוציאציה היא תגובה הסתגלותית אשר מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומסגרות מחשבתיות (כמו חלום בהקיץ, אמנזיה, תגובה היפנוטית, דה-ראליזציה ודה-פרסונליזציה). הדיסוציאציה היא מנגנון הגנה המופיע בדרך כלל בתגובה לחוויה בלתי נסבלת או מכאיבה באופן קיצוני שהנפש מתקשה לשאת, ולכן באופן בלתי מודע, מבודדת אותה מהרצף החוויתי המודע. הניתוק מהמודע נועד להפחית חרדה, להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית (או היבטים מסוימים שלה) אל תוך המודעות[21]. חוקרים מאמינים שהדיסוציאציה המאפיינת הקורבן עשויה לגרום ליכולת נמוכה לזהות מצבי סיכון ולהגיב אליהם, וכך גם מהווה סיכון לרה- ויקטימיזציה. כלומר, הדיסוציאציה עשויה לגרום לקושי לזהות ולהגיב לסימני אזהרה אשר אמורים לעורר דחף לברוח או להימנע ממצבים מאיימים, ובכך היא מגבירה את הסיכון לקורבנות חוזרת[19][18].

התקשרות לא בטוחה בילדותעריכה

תאוריית יחסי האובייקט מדגישות את חשיבותן של מערכות יחסים מוקדמות כבסיס לסגנונות ההתקשרות והתפתחות האישיות. מערכות היחסים עם הדמויות המטפלות בילדות הן בעלות השפעה על הייצוג המנטלי של העצמי ושל אחרים. כך, למשל, במקרים של התעללות בילדות, הדמות המטפלת נחווית כמתעללת ולא יציבה, והדבר משפיע על הייצוגים הפנימיים של הילד על העצמי, של העולם, ושל האחר והיחסים עימו. הדבר מהווה תשתית להימנעות, תלותיות, תבוסתנות והפרעות אישיות גבולית, אשר מקושרות עם סיכון גבוהה יותר לרה-ויקטימיזציה[22]. למשל, במקרה של נשים ששרדו גילוי עריות בילדות, עשוי להיווצר סגנון אישיות נמנעת, אשר בתורו עשוי להגביר את הסיכון לפגיעה מינית חוזרת, אם האישה הנמנעת מעורבת באופן כפייתי במערכות יחסים מיניות קצרות טווח, בכדי להימנע מהחרדה המקושרת עם מערכות יחסים רגשיות, מחייבות וארוכות טווח[16]. נוסף על כך, על פי תאוריית יחסי אובייקט, הילד או הילדה מפנימים את התפיסה השלילית של ההורים לגביהם, על מנת לשמר את התדמית הטובה והחיובית של האובייקט בו הם תלויים. חלוקת התפקידים הזאת עשויה להשתחזר מאוחר יותר גם במערכות היחסים בבגרות, ולהוות בסיס ליחסי ניצול וחוויות קורבנות נוספות[16].

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Finkelhor, D., Ormrod, R. K., & Turner, H. A., Re-victimization patterns in a national longitudinal sample of children and youth, Child abuse & neglect, 6(3), 2007, עמ' 479-502
  2. ^ 2.0 2.1 Anderson, J, Sexual assault revictimization, Research & Advocacy Digest, 6(3), 2004, עמ' 206-3
  3. ^ 3.0 3.1 Messman, T. L., & Long, P. J., Child sexual abuse and its relationship to revictimization in adult women: A review, Clinical Psychology Review, 16(5), 1996, עמ' 397-420
  4. ^ 4.0 4.1 Tjaden, P. G., & Thoennes, N. (2000). Full report of the prevalence, incidence, and consequences of violence against women. Findings From the National Violence Against Women Survey.
  5. ^ 5.0 5.1 Mary Anne Reilly, קורבנות נשנית בחייהם של ניצולים, אתר "מקום"
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Sandberg, D., Lynn, S. J., & Green, J., Sexual abuse and revictimization: Mastery, dysfunctional learning, and dissociation, In S. J. Lynn & J. Rhue (Eds.), Dissociation: Clinical and theoretical perspectives (pp. 242-267). New York: Guilford Press., 1994
  7. ^ 7.0 7.1 הרמן, ג. ל., טראומה והחלמה, , 1992
  8. ^ הרצאה מאת ד"ר ענת גור ביום עיון במכללת הגליל המערבי, [Fhttps://wtc-anatgur.co.il/השלכות-נפשיות-ארוכות-טווח-בנשים-נפגעו/ השלכות נפשיות ארוכות טווח בנשים נפגעות טראומה מינית], אתר "חכמת נשים", ‏23.05.2002
  9. ^ Coid, J., Petruckevith, A. Feder, G., Chung, W., Richardson, J., & Moory, S., Relation between childhood sexual and physical abuse and risk of revictimization in women: A Cross- sectional survey, Lancet, 358, 2001, עמ' 450-454
  10. ^ Lalor, K., & McElvaney, R., Child sexual abuse, links to later sexual exploitation/high- risk sexual behavior, and prevention/treatment programs, Trauma, Violence, & Abuse, 11, 2010, עמ' 159-177
  11. ^ National Intimate Partner and Sexual Violence Survey: 2010 summary report., Black, M. C., Basile, K. C., Breiding, M. J., Smith, S. G., Walters, M. L., Merrick, M. T., Chen, J., & Stevens, M. R, National Center for Injury Prevention and Control
  12. ^ 12.0 12.1 Sorenson, S. B., Siegel, J. M., Golding, J. M., & Stein, J. A., Repeated sexual victimization, Violence and Victims, 6(4), 1991, עמ' 299-308
  13. ^ Sexual assault experiences in adulthood and prior victimization experiences, Gidycz, C. A., Coble, C. N., Latham, L., & Layman, M. J., Psychology of Women Quarterly, 17, 1993, עמ' 151-168
  14. ^ Desai, S., Arias, I., Thompson, M. P., & Basile, K. C., Childhood victimization and subsequent adult revictimization assessed in a nationally representative sample of women and men., Violence and Victims, 17, 2002, עמ' 639-653
  15. ^ Bjørnholt, M., The social dynamics of revictimization and intimate partner violence: an embodied, gendered, institutional and life course perspective, Nordic Journal of Criminology, 2019, עמ' 1-21
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 16.5 16.6 16.7 דוברין, ג., השפעת התעללות מינית בילדות על התפתחות רה ויקטימיזציה מינית בבגרות, עבודת תזה, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, 2008
  17. ^ Wheeler, S., Book, A., & Costello, K., Psychopathic traits and perceptions of victim vulnerability, Criminal Justice and Behavior, 36(6), 2009, עמ' 635-648
  18. ^ 18.0 18.1 Chu, J. A., The revictimization of adult women with histories of childhood abuse, Journal of Psychotherapy Practice and Research, 1, 1992, עמ' 259-269
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 Van der Kolk, B. A., The compulsion to repeat the trauma: Re-enactment, revictimization, and masochism, Psychiatric Clinics, 12(2), 1989, עמ' 389-411
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 המשגת 'החזרה הכפייתית': סיכום מאמרו של מיכאל ס. לוי, אתר "בטיפולנט", ‏15.05.11
  21. ^ נעמה בר-שדה, התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה, אתר "פסיכולוגיה עברית", ‏18.7.2008
  22. ^ Alexander, P. C., The differential effects of abuse characteristics and attachment in the prediction of long-term effects of sexual abuse, Journal of Interpersonal violence, 8(3), 1993, עמ' 346-362