התנועה הרומנטית

תנועה אמנותית שהחלה באירופה במאה ה-18
(הופנה מהדף רומנטיזם)
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

התנועה הרומנטית (או רומנטיציזם) הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה באירופה בשלהי המאה ה-18 והגיעה לעמדת השפעה משמעותית במהלך המאה ה-19.

"הטייל מעל לים הערפילים", קספר דויד פרידריך
ציור של קתדרלת קלן האידיאלית מאת קרל האזנפלוג. הרומנטיזציה של ימי הביניים היא סימן הכר של הרומנטיקה וממנה נולדה התחייה הגותית.

הרומנטיקנים יצאו נגד רוחה של תנועת הנאורות, שמשלה בחיים האינטלקטואליים במערב אירופה ובמרכזה לאורך רוב המאה ה-18. במקום הדגשת התבונה והאוניברסליזם, העלתה הרומנטיקה על נס את האינדיבידואליזם הפרטיקולרי והביטוי האישי. כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים.

סימני היכר

עריכה

הרומנטיקה, בהיותה תנועה של התחדשות רוחנית ותגובת-נגד להארה וגם זרם מחשבתי מרכזי בן התקופה בחקר הספרות, היא רבת-פנים. על-כן הוצעו כמה סימני היכר ש"אין לטעות בהם", כאשר מעת לעת ומחוג משכילים אחד לאחר משתנות ההגדרות ואין הסכמה כללית לגביהן. עם זאת, מרבית הניסיונות לבטא את מהותה של המחשבה הרומנטית, מתרכזים לפחות בכמה מהעקרונות המכוננים הנסקרים להלן.

כאמור לעיל, הרומנטיקה מדגישה את החד-פעמי והאותנטי שבאדם (או לעיתים "נפש יחידה" אחרת, דוגמת אומה) על חשבון האוניברסלי והמשותף לכל בני אדם. כישרונות ייחודיים של בני אנוש מסוימים, מסורות עממיות ייחודיות, זוכים לעניין מחודש מצד הרומנטיקנים. לרוב נחלקו ביניהם ההוגים והאמנים בין העדפת הגניוס, הכוח היוצר של האמן גיבור-התרבות, לבין הדגשת המסורות העממיות, הדיאלקטים וצורות החיים ה"אותנטיות" של בני מולדת אחת. באנגליה, למשל, העדיף המשורר, סמואל טיילור קולרידג', להדגיש יותר את ההיבט הראשון, בעוד ששותפו לגיבוש הרומנטיקה בשירה האנגלית, ויליאם וורדסוורת', שנחשב בחוגים אנגליים, לגדול המשוררים הרומנטיקנים באנגליה ולמנסח הרומנטיקה בספרות (רומנטיציזם, בלעז), העדיף להדגיש את ההיבט השני.

כחלק מן השיבה למסורות האותנטיות, הקודמות לנאורות והנוגדות את הרעיונות האוניברסליים לכאורה של לגיטימיות השלטון השושלתי, ההסתמכות על התבונה לבדה כמכשיר כל-יכול (בכח, לאו דווקא בפועל) לחקר האמת, כנגד עצם רעיון האמת האחת והיחידה, הניתנת והראויה להשגה באופן אוניברסלי ומובן מאליו, וכנגד ערכי הדת והמוסר, שמאז הרפורמציה הפרוטסטנטית, ביקשו הרומנטיקנים להדגיש את 'הקשר לטבע', למרחבים הפתוחים, בטהרתם, וסלדו בדרך כלל ממה שראו כהשתעבדותו של האדם ליצירי כפיו הוא כמו המסורות האינטלקטואליות והספרותיות, או המיכון והנוף העירוני. שני מאפיינים בולטים של ההגות הרומנטית, אשר מאגדת הוגים בעלי עמדות מנוגדות, הם התמקדות בסובייקט והתייחסות לכוחות המצויים בתוכו.

לראשונה מאז הרנסאנס החלו הוגים ואמנים לשאת עיניהם אל ימי הביניים, שאנשי הרנסאנס והנאורות הדביקו להם שמות גנאי נוסח "חשכת ימי הביניים" או הביטוי "ימי הביניים" (Middle Ages) בעצמו, שלפיו אלף שנה של היסטוריה אירופאית מצטיירים כתקופת מעבר נטולת חשיבות ואופי. אותה התקופה עצמה נעשתה לפתע מושא הערצה. פולחן האבירות והרומאנסה של ימי הביניים בספרות (מן הרומאנסה נגזר שם התנועה - "רומנטיקה") מקורם ברומנטיקה.

לראשונה מאז החל מאבקם של אינטלקטואלים אירופאים למען האחדת הלשון הכתובה והמדוברת בארצות השונות, למשל משוררים בני איטליה שאימצו להם את הניב הפלורנטיני כשפה הראויה להיות ל"איטלקית", הושם דגש דווקא על השונות של ניבים ושל צורות דיבור. המסורות והמנהגים של כל אזור והלשונות השונות עצמן, שרבות מהן היו כבר בחזקת ניבים ההולכים ונסוגים מפני השפה הרשמית במדינה, זכו להכרה מחודשת במעמדן, מצד רוב הרומנטיקנים.

חרף הנטייה הנפוצה לייחס לרומנטיקה באשר היא את ההיאחזות ברגש והאדרתו, ולרומנטיקנים את הרגשנות המופלגת כסימן היכר, הרי שהתרת הרסן מעל ביטוי הרגשות והנאמנות החדשה לרגש ולתבונה האישיים, על חשבון אלה המקובלים, שמן החוץ, בדרך כלל אינן בחזקת התרסה כנגד הרציונליות באשר היא, כנגד ההסתמכות על התבונה בכלל, כפי שנהוג היה לטעון בעבר. אם רבים הרומנטיקנים בספרות ובהגות האירופאית שהיו רגשניים יותר מקודמיהם, הרי זו אולי תגובת-נגד לרוח הנאורות המאופקת ומנוכרת בדרך כלל (אף כי צורה כלשהי של רגש אנושי אוניברסלי תופסת מקום חשוב במסורת הנאורות עד לקאנט), ויותר בחזקת תוצר לוואי של ערכי הרומנטיקה מאשר מסד רוחני להם.

מהבחינה הפוליטית, נודעה חשיבות מיוחדת ליחסם של חסידי הרומנטיקה למהפכה הצרפתית, שהיה, בקרב הראשונים, חיובי ביותר, אוטופי אפילו, עד לימי שלטון הטרור של רובספייר, ולאחר מכן מסויג ומפוכח יותר. בקרב הרומנטיקנים המאוחרים שימש מאורע מכונן להוויה המהפכנית, החדשה של אירופה. וליתר דיוק: ההתהוות, שתפסה את מקומה של ההווייה הסטאטית בפוליטיקה ובמחשבה האירופאית, להבנתם.

כאשר מוחל הרעיון הרומנטי על אומה שלמה, הוא מתבטא, לעיתים, ברצון לתת ביטוי לייחודי ולאותנטי שב"רוח העם" המבדיל אותו מקבוצות חברתיות אחרות. מבחינה פוליטית, לרומנטיקה לא הייתה בהכרח מחויבות לערכים של לגיטימציה למשול שנתקבעו במסורת, עתיקה ככל שתהיה, כגון עיקרון הלגיטימיזם השושלתי, שטען כי זכותם של המלכים ויורשיהם אחריהם למשול אינה ניתנת להפקעה. מבחינה זו, הרומנטיקה היא אחת מהתנועות הרוחניות שהביאו להתעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19.

רומנטיקה בספרות

עריכה

אנגליה

עריכה

בין מבטאיה העיקריים של הרומנטיקה האנגלית בפרוזה, בדרמה ובעיקר בשירה, נוהגים למנות קודם לכל את ויליאם וורדסוורת' וסמואל טיילור קולרידג' בני "הדור הראשון", לורד ביירון, פרסי ביש שלי, מרי שלי וג'ון קיטס, בני "הדור השני". רומנטיקן מוקדם יותר, שמקובל כיום לראותו כראש ומבשר לתנועה הרומנטית בספרות האנגלית, אף כי לא נודעה לו השפעה מרובה על בני זמנו, היה המשורר והצייר ויליאם בלייק.

טקסטים

עריכה

רומנטיקה בציור

עריכה
  ערך מורחב – הזרם הרומנטי באמנות

רומנטיקה במוזיקה

עריכה
  ערך מורחב – התקופה הרומנטית במוזיקה

בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית השתרעה על פני השנים 18001900 ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס - א', בארוק - פ', קלאסיקה - א', רומנטיקה - פ'). הסגנון הקלאסי היה במידת מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, הרמונית וכיוצא בזה. למעשה, המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה כפופה למסגרות באופן מחמיר, וזאת על מנת לשרת את האידיאל ההדוניסטי של המוזיקה באותן שנים - מוזיקה שתהיה נעימה לאוזן, לא מסובכת, ללא קושי בהאזנה וללא תכנים רגשיים עזים. המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש.

רומנטיקה באדריכלות

עריכה
 
ווטיפקירכה, וינה - כנסייה נאו-גותית

באדריכלות, הרומנטיקה העריצה מחדש את אדריכלות ימי הביניים ובפרט את האדריכלות הגותית. אדריכלות ימי הביניים נהפכה למושא למחקר ולשימור, לצד בנייה מחדש בסגנונות העתיקים. בולטת במיוחד היא התחייה הגותית בה נוצקו משמעויות חדשות לאדריכלות הכנסיות הדתית הגותית, ומבנים רבים שוחזרו, חודשו והושלמו בסגנון זה. דוגמאות בולטות למבנים שהושלמו בתחייה הגותית כוללות את קתדרלת קלן, נוטרדאם דה פארי, קתדרלת מילאנו וקתדרלת פראג. בין הבולטים בתחיית אדריכלות ימי הביניים הם פרוספר מרימה והאדריכל והמשמר ויולה לה-דוק.

השלכות פוליטיות של הרומנטיקה

עריכה

מעבר לתרומתה לגיבוש רעיון הלאומיות, נגזרות של השילוב בין רומנטיקה ונאורות מתבטאות גם באידאולוגיות פוליטיות. צד אחד של ההשפעה הפוליטית של הרומנטיקה על המחשבה הפוליטית הוא המדינה הרומנטית הליברלית. באופן פרדוקסלי, דווקא הלהט המאפיין את הרומנטיקה עשוי להוביל לסובלנות פוליטית. כיוון שעקרונות רומנטיים ערערו על התפיסה שישנה אמת אחת אובייקטיבית ועוררו הערצה לנאמנות לאידיאלים באשר הם, דרך החשיבה הרומנטית מובילה לכיבוד המאבק של האחר למשמעות ואי כפייה רעיונית של המדינה על אזרחיה. צד אחר של ההשפעה הפוליטית של רעיונות רומנטיים הוא פאשיזם ואף נאציזם, או גרסאות אחרות של "מדינה אומנת". מדינה כזו נתפסת כאידיאל לשם עצמה, מבטאת את רוח האומה ומותר לה להכתיב לאזרחיה את תפקידם, שכן יש להם משמעות רק בהקשר אליה ולכן למדינה יש לגיטימציה להשתמש בהם כרצונה.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה