פתיחת התפריט הראשי

ויליאם וורדסוורת'

סופר בריטי

ויליאם וורדסוורת'אנגלית: William Wordsworth‏; 7 באפריל 1770 - 23 באפריל 1850) היה משורר אנגלי, שיחד עם סמואל טיילור קולרידג' החל את התקופה הרומנטית בספרות האנגלית, כאשר פרסם ב-1798 את "בלדות ליריות". "ההקדמה", אפוס אוטוביוגרפי העוסק בהתפתחותו כמשורר מילדותו ועד לבחרותו, נחשב כיום לפסגת יצירתו. מימי מת'יו ארנולד ואילך וורדסוורת' מוערך באנגליה כגדול המשוררים הרומנטיים וכמשורר האנגלי החשוב ביותר לאחר שקספיר ומילטון.

ויליאם וורדסוורת'
Wordsworth on Helvellyn by Benjamin Robert Haydon.jpg
לידה 7 באפריל 1770
קוקרמות', ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 באפריל 1850 (בגיל 80)
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, פזמונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Annette Vallon
צאצאים Anne-Caroline Wordsworth, William Wordsworth, Dora Wordsworth
לאום אנגלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קולג' סנט ג'ון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות The Prelude
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ויליאם וורדסוורת' בגיל 28

תוכן עניינים

חייועריכה

 
רישום של ויליאם וורדסוורת'

וורדסוורת' היה השני מבין חמישה ילדים, ונולד בקוקרמוות', קמברלנד – חלק מאזור נופי בצפון מערב אנגליה, הקרוי אזור האגמים (ה"לייק דיסטרקט"). עם מות אמו ב-1778, שלח אותו אביו לבית ספר הוקסהד. בשנת 1783 אביו, שהיה עורך דין, נפטר, ולא השאיר אחריו כמעט דבר לילדיו (אף שהרוזן מלונסדל היה חייב לו 4,500 לירות שטרלינג, אותם לא שילם למרות פסיקה משפטית כנגדו. אך בנו שילם חלק גדול מהסכום בשנת 1802).

וורדסוורת' התחיל את לימודיו בסיינט ג'ון קולג', קיימברידג', בשנת 1787. ב-1790 ביקר בצרפת המהפכנית ותמך בתנועה הרפובליקנית. שנה לאחר מכן סיים את לימודיו בקיימברידג'. בנובמבר יצא לסיור בצרפת, שכלל את האלפים ואת איטליה. הוא התאהב באישה צרפתייה, אנט ולון, וב-1792 היא ילדה לו בת, קרוליין. בשל מחסור בכספים שב לבדו לאנגליה בשנה זו, אך תמך בוולון ובבתו כמיטב יכולתו לשאר חייו. "תקופת הטרור" בצרפת הפרידה אותו מהתנועה הרפובליקנית, והמלחמה בין צרפת לאיטליה מנעה ממנו לראות את אשתו ובתו למספר שנים.

וורדסוורת' פרסם לראשונה את שירתו בשנת 1793, באוספים "הליכה בין ערביים", ו"רישומים תיאוריים". הוא קיבל תמיכה של 900 לירות שטרלינג מרייזלי קלברט ב-1795 כדי שיוכל להמשיך לכתוב. באותה השנה פגש את סמיואל טיילור קולרידג' בסומרסט. שני המשוררים התיידדו במהירות. ב-1799, וורדרסוורת' ואחותו, דורותי, עברו לסומרסט, למקום הקרוב לביתו של קולרידג' בנת'ר סטואי. יחדיו, וורדסוורת' וקולרידג' (עם תמיכה מדורותי) כתבו את "בלדות ליריות" (1798), יצירה חשובה בתנועה הרומנטית האנגלית. אחד משיריו המפורסמים ביותר של וורדוורסת', "מנזר טינטרן", פורסם ביצירה זו, יחד עם "יורד הים העתיק" של קולרידג'.

וורדסוורת', דורותי וקולרידג' נסעו לגרמניה. בחורף 17981799, התגורר וורדסוורת' בגוסלר והחל לעבוד על יצירה אוטוביוגרפית שאחר כך הוכתרה בשם "ההקדמה". הוא ואחותו עברו חזרה לאנגליה, הפעם לגרסמיר באזור האגמים, בסמוך למשורר רוברט סוות'י. וורדסוורת', סוות'י וקולרידג' נודעו כ"משוררי האגמים". בשנת 1802, הוא ודורותי נסעו לצרפת כדי לבקר את אנט וקרוליין. מאוחר יותר באותה השנה נישא לחברתו מילדות, מרי הצ'ינסון. דורותי לא קיבלה את הנישואין בתחילה, אך גרה עם הזוג ומאוחר יותר נעשתה קרובה למרי. בשנה שלאחר מכן, מרי ילדה את הראשון מחמשה ילדים, ג'ון.

בריאותו של קולרידג' וגם יחסיו לוורדסוורת' החלו לעלות על שרטון בשנת 1804. באותה השנה וורדסוורת' התחבר לרוברט סוות'י. עם עלייתו של נפוליאון לשלטון כקיסר צרפת, הליברליות האחרונה של וורדסוורת' קרסה, והוא הגדיר את עצמו כשמרן.

וורדסוורת' תכנן כמה שנים לכתוב פואמה פילוסופית ארוכה, שלה התכוון לקרוא "The Recluse" (מחבוא, או אדם הנחבא). הוא החל בשנת 1798–1799 לכתוב פואמה אוטוביוגרפית שלה לא קרא בשם, אך קרא לה "שיר לקולרידג'", שתשמש כנספח ל"The Recluse". בשנת 1804 החל להרחיב את היצירה האוטוביוגרפית הזו, כאשר החליט שהיא תהיה פרולוג ליצירה הגדולה יותר ולא נספח. עד 1805 הוא סיים אותה, אך לא הסכים לפרסם יצירה כה אישית עד אשר יסיים את "הריקלוז". למותו של אחיו, ג'ון, ב-1805, הייתה השפעה חזקה עליו.

בשנת 1807 פורסם "שירים בשני כרכים", הכולל את "אודה: מחשבות על האלמוות מזיכרונות ילדות מוקדמת". עד לזמן זה, וורדסוורת' היה ידוע בציבור רק כמחברן של "בלדות ליריות", והוא קיווה שאוסף זה יעניק לו הכרה מלאה יותר. אך קבלתו הייתה פושרת בלבד. לזמן מה, וורדסוורת' וקולרידג' היו במריבה בשל התמכרותו של קולרידג' לאופיום.

שניים מילדיו, תומאס וקתרין, מתו בשנת 1812. בשנה לאחר מכן, הוא עבר להר רידל, אמבלסייד, שם בילה את שארית חייו.

בשנת 1814 פרסם את "היציאה" כחלקו השני של הטרילוגיה "הריקלוז". הוא לא סיים את החלק הראשון והשלישי, ולעולם לא יסיים אותם[דרושה הבהרה]. מבקרים מודרניים בדרך כלל מזהים ירידה באיכות יצירתו באמצע העשור הראשון של המאה התשע עשרה. אולם, החל בשנת 1820 הוא נהנה מהצלחה שנלוותה למהפך בדעות של הביקורת כלפי יצירותיו המוקדמות.

דורותי סבלה ממחלה קשה ב-1829, שגרמה לה לנכות לשאר חייה. ב-1835, וורסדוורת' נתן לאנט וקרוליין את הכסף שהן היו צריכות לפרנסתן. הממשלה אישרה לו תמיכה של 300 ל"ש בשנה בשנת 1842.

עם מותו ב-1843 של רוברט סוות'י, וורדסוורת' נהיה המשורר הלאומי ("פואט לורט") של אנגליה. כאשר בתו, לורה, מתה בשנת 1847, יצירתו הופסקה. וורדסוורת' מת בהר רידל בשנת 1850, ונקבר בכנסיית סיינט אסוולד בגרסמיר.

אלמנתו, מרי, פרסמה את הפואמה האוטוביוגרפית הארוכה שלו, "שיר לקולרידג'" כ"הקדמה" כמה חודשים לאחר מותו. אף על פי שיצירה זו לא עוררה עניין רב ב-1850, היא הוכרה מאז כיצירה החשובה ביותר שלו.

חייהם של קולרידג' וורדסוורת', ובעיקר כתיבתם יחד את "בלדות ליריות", נידונו בסרט שיצא בשנת 2000, "פנדמוניום".

הערכת שירתועריכה

וורדסוורת' התפעל בילדותו מהטבע כמעשה בראשית מפואר מרפא משמח ומרומם, והטבע היה עבורו למקור השראה מיוחד, כאילו כח טמיר כללי משוחח עמו. הוא התגורר באיזורים כפריים בקרב רועי-צאן ובעלי אדמות אשר רוח אחוה ורעות שררה  ביניהם. הוא התייחס לתושבי הערים לדורותיהם כחולים בנפשם, וסבר שהטבע מסוגל לתקנם. שירתו נכתבה בלשון הפשוטה של האנשים אותם הכיר, שואפת להתחקות אחר השורשים הטבעיים האמתיים של האנושות. וורדסוורת' הביע בשיריו פליאה מהטבע ואת הרגשות והמחשבות של ילד, ילדה, נערה, נער, זקן, אשה, וכל אותם אנשי-כפר פשוטים, נושאים אשר קודם לכן בד"כ תפסו מקום שולי בשירה המערבית. הוא השתדל שלא יהיה בשירתו לא מיתולוגיה ולא פנטזיה, לא אלגוריה ולא מלאכותיות אמנותית, אלא שתעסוק בחיי האדם בעולם הזה על כל היבטי המציאות, אף הקשים ביותר, מתוך רוח נמוכה, התפעמות אמתית, ומחשבה רפלקטיבית להתבונן בדברים כהויתם. הפנייתו עורף למסורת הקלאסית והחדשנות של שירתו  גררו ביקורות חריפות על שירתו. לדוגמא, ויליאם האזליט כתב: "שיריו פותחים את הצוהר להלך-רוח של מחשבה ורגש טוב יותר ועמוק יותר ממה שעשה או שניסה לעשות כל משורר מודרני אחר. הוא יצר רושם עמוק יותר, ועל מעגל קרוב קטן, יותר מכל אחד מעמיתיו.  כוחותיו לא הובנו ע"י דורו, וגם הוא לא הבינם בדיוק בעצמו. הוא לא מסוגל ליצור מכלול. אין לו כושר בניה. הוא רק מסוגל לתת נימות מובחרות של מחשבה, רשומות בשכלו במקרה או מהטבע, כצלילים שסופה מפיקה מנבל איאולי - הוא לחלוטין חסר כל מנגנון של שירה". הביקורת המקפת ביותר על שירתו של וורדסוורת', על מעלותיה וחסרונותיה, נכתבה ע"י קולרידג' בחיבורו המונומנטלי "ביוגרפיה ליטרריה". בהדרגה מעגל המעריצים והחסידים של שירת וורדסוורת' הלך והתרחב, וכלל את גדולי המבקרים של הדורות הבאים, ובהם מת'יו ארנולד, פרנסיס טרנר פלגרייב, אדוארד דוודן, ורבים אחרים, שקראו את שיריו של וורדסוורת' בכובד-ראש ובחיבה מיוחדת,  עד שמקומו של וורדסוורת' כמשורר הגדול ביותר מאז מילטון הובטח ונחתם. היטיב לסכם את ייחודיות שירתו פרופסור ריילי: "יש איזו השפלה והלבנת-פנים המעיקות על הנפש בקרב "היחסים הדואבים של חיי היום-יום", הלהט הנוצר מהבדלים קטנים, הרעל הנרקם מחשדות קטנים, המשא הנכפה מדאגות קטנות. לברוח מהדברים האלו לעולם של רומנסה זה להימלט מהם ולהיות מובס על ידם. שפיות משתמרת ע"י עובדות, בידיעה שלהתרחק מהן זה להיות רך-לבב. כאן היה משורר שהתייצב פנים אל פנים לנוכח העובדות, ואשר העובדות לא הצליחו לגבור עליו. להכירו זה ללמוד אומץ מהו; להתהלך עמו זה להרגיש  את הביקור של אויר רחב יותר וטהור יותר, את השלום של רקיע לא-ישוער".

פרופסור ברדלי, בהרצאתו המפורסמת על וורדסוורת', אמר: "היו משוררים גדולים יותר מוורדסוורת', אבל אף אחד מהם לא היה מקורי יותר ממנו. הוא ראה דברים חדשים, או ראה דברים בדרך חדשה. כמובן, היה בזה תועלת מעטה עבורנו לו דבריו החדשים היו שגיונות פרטיים, או אם השגתו החדשה היתה שטחית. אולם לא כך היו הדברים. לו כך היו, וורדסוורת' אולי היה זוכה להכרה מוקדם יותר, אלא שלא היה זוכה להשפעתו האיתנה על שכלים פיוטיים. כמות שהוא, אלו בהם הוא יוצר טעם עליו מתענגים, אלו הלמדים לאהוב אותו (ובכל דור יש לא מעט כאלה), לעולם אינם מרפים ממנו. אהבתם אליו היא מהסוג שהוא עצמו שיבח, תשוקה מיושבת-דעת, אולי "מתחילה לאט", אך "אינה נגמרת", מושתתת על שרשי הוויתם. וזאת מהסיבה שהם מוצאים את דרך ראייתו את העולם, את חוויותו השירית, מה שארנולד כינה "ביקורת החיים", דבר עמוק, ולפיכך עומד וקיים. זה ממשיך להביא להם שמחה, שלום, כח, והתעלות. לא מתמעט ולא מתמוגג לנוכח היותם מבוגרים ונבונים יותר; גם לא מאכזבם, כל שכן לא דוחה אותם, בשעת צער או אפילו במצוקה כואבת. ובכל זאת, ממשיך להרשימם במקוריותו, ויותר מכך. הם יכולים להיזכר ביום בו ראו לראשונה ענן כפי שוורדסוורת' ראה אותו, או כשלראשונה הבינו מדוע כתב שיר כזה או אחר; דרכו הייחודיות להתבונן ולהרגיש, למרות היותה כבר מוכרת ואהובה, עדיין מביאה להם לא רק שלום, כח, התעלות, אלא "תדהמה של הפתעה מתונה"; והפרדוקסים שלו, אשר כבר מזמן ידועים בעל-פה ומוכרים כמלאי אמת, עדיין נותרו פרדוקסים".

כתב אברהם רגלסון על כח הפשטות של שירתו: "ספּור בלשים ועתון הבוקר – אתה קורא בהם פּעם אחת, ושוב אין אתה רוצה לחזור עליהם.  לא כן פּסוקי התנ"ך, או שיר מאת וורדסוורת. יותר שאתה מכירם, יותר הם חביבים עליך.  אם יש בהם חידוש, הריהו חידוש לעומק. כלומר, עם כל קריאה אתה מגלה בהם צד שהיה נסתר ממך. השיר, כמו העולם, מוכן לתת לך כפי עשרך, בגרותך, כוח הבנתך."

מה המאפיינים את גאונותו של וודסוורת'? כתב אדוארד דוודן: "אצל הרבה גאונים כוחותיהם הנעלים סותרים זה את זה, או פועלים לבדם ונכשלים בעזרה הדדית. אין דבר המאפיין יותר את וודסוורת' מאשר  ההרמוניה שבין תכונות טבעו; מגוון כוחותיו לא רק פועלים באחדות, אלא נראים מתמזגים זה בזה, כל אחד חי ומתנועע ברעהו. הגאונות של ביירון מרשימה אותנו כתוהו מפואר אך מתאבק; דחפיו האצילים נפגשים ומתבלבלים מתשוקותיו הנמוכות; והתוצאה הציניות של "דון ג'ואן". אצל קיטס התשוקה לפעמים רודה במחשבה. הרצון של קולרידג' נכשל בלהחזיק דמיון ומחשבה, כך שיצירותיו נעשות מקוטעות. היה צד מעשי לשכלו של שלי, אלא שהיה שמור לפרוזה שלו; בשירה, אם לא איש חזון, הרי הוא כמעט אידאליסט טהור. זה אכן נדיר שהשלמה אינטלקטואלית ומוסרית שלמה מושגת אצל כל אחד מאיתנו. הרוח נלחמת בחושים, והחושים ברוח; האינטלקט לא בוטח בדמיון, והדמיון נרתע מהאיטלקט; המצוי והרצוי נראים כסותרים זה את זה או כנפרדים זה מזה; עתה החיצוני תופס אותנו, ושוב אנו מוצאים מקלט במבצר הנשמה; תשוקה ומצפון נמצאים במחלוקת; התרגשות פוגמת בשלוות נפשנו או שאיזו קהות מכבידה על רגשותינו האצילים; חפצנו בחירות מורד בציות לחוק, או שאנו מוסרים את עצמנו לקלות ולשיעבוד של מנהגים, מוסכמות, אמונות טפלות; אנו מבחינים, אוספים, מנתחים, ומאבדים את הכח המאחד והמחיה של השכל; בגרותנו בזה או מבכה את נעורינו, זקנותנו מתשת את עניני בגרותנו. בטבעו של וורדסוורת' וביצירתו מושגת הרמוניה בין יכולות ומצבי-רוח, אשר אצל רוב האנשים מתחרים זה בזה על שליטה עליונה או בלעדית. המאפיין המיוחד, של מה שהשיג, הוגדר נהדר ע"י מר אוברי דה ויר, ככולל: "ראשית, מספר גדול ויוצא-דופן של איכויות, לא רק שונות מאד זו מזו, אלא ככל הנראה מתנגדות זו לזו, המיוצגות בשירתו הנעלה; שנית, האחדות המוחלטת בה מתמזגות איכויות אלו; ושלישית, החוזק המוסרי המופתי הנולד ממבע אחדותן.... במיטב שירתו היסודות השונים של האינטלקט ושל הלב האנושי מצויים, לא רק במגוון גדול יותר, אלא באחדות הדוקה ורוחניות יותר מאשר בכל שירה אחרת בת זמנו".

יצירותיועריכה

"בלדות ליריות ושירים אחרים" (ארבע מהדורות: 1798, 1800, 1802, 1805)

"שירים בשני כרכים" (1807)

"מדריך לאגמים" (1810)

"הטיול" (1814)

"פיטר בל" (1819)

"הנחל דודון: סדרת סונטות" (1820)

"סונטות דתיות" (1821)

"שירים, בעיקר משנים מוקדמות ואחרונות" (1842)

"ההקדמה" (שתי גרסאות עיקריות: 1805, 1850)

"אוסף היצירות הפיוטיות של וורדסוורת'" (בעריכת המשורר: 1836-7, בעריכת דוודן: 1892, בעריכת נייט: 1896, בעריכת האצ'ינסון: 1904)


קישורים חיצונייםעריכה