רוני פטרסון
בנגט רוני פטרסון (בשוודית: Bengt Ronnie Peterson, 14 בפברואר 1944 – 11 בספטמבר 1978) היה נהג מרוצים שוודי, שהתחרה בבמשך תשע עונות באליפות הפורמולה 1. במהלך הקריירה ניצח 10 מרוצים וסיים שתי עונות כסגן האלוף. נהרג בתאונה שאירעה במהלך גרנד פרי איטליה.
 | |||||||||||||
| פטרנסון בגרנד פרי גרמניה (1978) | |||||||||||||
| לידה |
14 בפברואר 1944 ארברו, שוודיה | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
11 בספטמבר 1978 (בגיל 34) מילאנו, איטליה | ||||||||||||
| שם לידה |
Bengt Ronnie Peterson  | ||||||||||||
| לאום |
 שוודי | ||||||||||||
| מקום קבורה |
שוודיה | ||||||||||||
| תקופת הפעילות |
? – 11 בספטמבר 1978 | ||||||||||||
| |||||||||||||
| האתר הרשמי | |||||||||||||
  | |||||||||||||
קריירת מרוצים עריכה
פטרסון נולד בארברו, שוודיה. בגיל צעיר החל להתחרות בקארטינג ובהמשך עבר להתחרות באליפות הפורמולה 3 השוודית במכונית עם מנוע בנפח ליטר מתוצרת ברבהאם. המכונית תוכננה על ידי פטרסון עצמו, אביו שהיה אופה וסוון אנדרסון. הישגיו הטובים במרוצים משכו את תשומת ליבה של קבוצת טכנו(אנ'), שהחתימה אותו בשנת 1968. יחד עם הקבוצה זכה באליפות הפורמולה 3 בשנת 1969.
את הבכורה בפורמולה 1 ערך בגרנד פרי מונקו בעונת 1970. הוא התחרה במכונית מתוצרת מרץ' עבור קבוצת "Antique Automobiles", קבוצה פרטית בבעלות קולין קראב. התקציב הנמוך של הקבוצה כמעט ולא אפשר לו לקיים אימונים מקדימים. לקראת המרוץ דורג במקום ה-12 מתוך שש עשרה נהגים ובסיומו דורג במקום השביעי[1]. באותה שנה השתתף לראשונה במרוץ 24 השעות של לה מאן כנהג של קבוצת פרארי, אך נאלץ לפרוש בעקבות תאונה לאחר ארבע שעות.
עונה לאחר מכן חתם בקבוצת מרץ'. חמישה פודיומים, ארבעה מתוכם במקום השני, הובילו את פטרסון לסיים את העונה במקום השני כסגנו של ג'קי סטיוארט. במקביל התחרה עבור מרץ' גם באליפות הפורמולה 2 האירופאית, בה זכה באליפות עם ארבעה ניצחונות. ביולי התחרה וניצח עם אלפא רומיאו את מרוץ 6 השעות של וטקינס גלן במסגרת אליפות העולם למכוניות ספורט. הוא המשיך להתחרות עבור מרץ' גם בעונת 1972. שנה לאחר מכן עבר לקבוצת לוטוס.
בעונת פורמולה 1 עונת 1973 השיג את הניצחון הראשון באליפות בגרנד פרי צרפת. בהמשך העונה השיג עוד שלושה ניצחונות באוסטריה, איטליה וארצות הברית. בעיות אמינות של המכונית מנעו ממנו להתמודד על התואר ואת העונה סיים רק במקום השלישי[2]. במרוץ השלישי של עונת 1974 הכניסה לוטוס לשימוש את דגם הלוטוס 76. לאחר שלושה מרוצים אותם לא הצליח לסיים (וגם ג'קי איקס, בן זוגו לקבוצה) חזר להתחרות עם הלוטוס 72E עימה התחרה בעונה הקודמת. במונקו, המרוץ הראשון לאחר החזרה לדגם הקודם, השיג ניצחון ראשון בעונה. בהמשך השיג שני ניצחונות נוספים. הלוטוס 72 המשיכה לשמש את פטרסון ואיקס גם בעונה 1975, אך המכונית המיושנת התקשתה להיות תחרותית.
במהלך השנים 1974 ו-1975 התחרה במרוצי מכוניות ספורט, במיוחד עבור ב.מ.וו. יחד עם האנס-יואכים שטוק השניים התחרו במספר מרוצים באירופה, אפריקה וצפון אמריקה. בנובמבר 1975 הצמד זינק ראשון למרוץ 9 השעות של קילמאי, אך סיים במקום השני לאחר שנאלץ להתמודד עם בעיות של רעידות במנוע.
לקראת עונת 1976 חתם פטרסון על חוזה עם קבוצת Shadow, אך שוכנע על ידי קולין צ'פמן, הבעלים של קבוצת לוטוס, להישאר בקבוצה תוך הבטחה להאיץ את פיתוח הלוטוס 77. במרוץ הראשון של העונה התחרה עם הדגם החדש, אך לאחריו עזב את הקבוצה והצטרף לקבוצת מרץ' עבורה ניצח את הגרנד פרי האיטלקי. בסיוום העונה הצטרך לקבוצת טירל והתחרה עם דגם ה-P34B בעל ששת הגלגלים. בהקפה החמישית של גרנד פרי יפן, מרוץ הסיום של העונה, התנגש עם ז'יל וילנב, נהגה של קבוצת פרארי. כתוצאה מהנגשות נהרגו מרשל וצלם שעמדו בסמוך למסלול[3].
בהחלטה שהפתיעה רבים חזר פטרסון לקבוצת לוטוס בעונת 1978. הוא ניצח בגרנד פרי דרום אפריקה ובאוסטריה. מריו אנדרטי, שותפו לקבוצה, זכה באליפות הנהגים כשפטרסון משמש כמספר 2 אולטימטיבי - הצמד סים מספר מרוצים במקומות הראשון והשני. שני הניצחונות הושגו במרוצים בהם אנדרטי התקשה. במרוצים אחרים התחרה במרחק קרוב מאוד מאחורי אנדרטי, מה שהוביל לספקולציה בדבר הוראות קבוצתיות לטובת האמריקאי[4].
מותו עריכה
באימון לקראת גרנד פרי איטליה נפגעה מכונית הלוטוס 79 של פטרסון בצורה שלא איפשרה לתקן אותה בזמן לקראת המרוץ. לקבוצה הייתה מכונית נוספת, אך היא הותאמה למידותיו של אנדרטי, שהיה נמוך מפטרסון. המכונית הנוספת שהייתה לקבוצה הייתה לוטוס 78, מכונית ששימשה את הקבוצה בעונה הקודמת ולא הייתה מתוחזקת במיוחד.
בימים שלאחר המרוץ נהגים רבים טענו שהוא הוזנק מוקדם מידי. אף על פי שהזינוק אמור להתבצע כשכל המכוניות בעמידה מלאה, האור הירוק ניתן בזמן שהמכוניות בשורות האחרונות עדיין התקדמו לעבר המיקום שלהם בזינוק. כתוצאה מכך, המכוניות מאחור, שעדיין היו בתנועה, נצמדו במהירות מכוניות הראשונות שזינקו ממצב עמידה ויצרו אפקט אקורדיון(אנ') בכניסה לפנייה הראשונה[5]. אנדרטי, וילנב, ז'אן-פייר ג'אבויל וניקי לאודה, שהיו ראשונים, יצאו מהפנייה ללא בעיה. פטרסון שזינק מהשורה השלישית החל את המרוץ בצורה לא טובה ונעקף על ידי אלן ג'ונס, ז'אק לאפיט וג'ון ווטסון.
ג'ודי שכטר וריקארדו פטרזה, שזינקו ממקומות 10 ו-12, עברו ימינה מעבר לקו שהפריד בין המסלול ובין הפנייה למסול מונזה הישן. שכטר הצליח לחזור למסלול ולהיכנס לפני קבוצת המכוניות שנסעה לצידו. פטרזה, לעומת זאת, חזר למסלול בסמוך למכוניתו של ג'יימס האנט. האנט זז עם המכונית שמאלה וגרם לתאונה בה היו מעורבים פטרסון, ויטוריו ברמבילה, קרלוס ראוטמן, האנס-יאוכים שטוק, פטריק דפלייה, דידייה פירוני, דרק דאלי, קליי רגאצוני וברט לונגר.
הלוטוס של פטרסון פגעה במעקה הבטיחות והחלה לעלות באש לפני שחזרה ונעצרה באמצע המסלול. פטרסון היה לכוד במכונית, אך האנט, רגאצוני ודפלייה מיהרו לחלץ אותו עם כוויות קלות, בעוד המרשלים במסלול כיבו את הרכב הבוער. הוא נשכב באמצע המסלול, כשהוא בהכרה מלאה ועם פגיעות קלות ברגליים. עיקר תשומת הלב הופנתה לברמבילה, שנפגע בראשו מגלגל שעף באוויר. פטרסון וברמבילה פונו לבית החולים והמרוץ הוזנק מחדש לאחר שהמסלול נוקה מחלקי המכוניות.
בצילום רנטגן שנעשה בבית החולים נמצאו 27 שברים ברגליו. לאחר התייעצות עם פטרסון הוא הוכנס לטיפול נמרץ, במטרה לייצב את העצמות השבורות ככל האפשר. בין הרופאים התעורר ויכוח האם ניתן לטפל בכל השברים. במהלך הלילה החמיר מצבו בשל תסחיף שומן, שהוביל לאי-ספיקת כליות בבוקר. בעה 9:55 נקבע מותו[6].
לאחר מותו עריכה
נסיבות מותו של פטרסון נידונו בבית המשפט האיטלקי. נהג המרוצים ריקארדו פטרזה ומנהל המרוץ ג'יאני רסטילי, העומדו לדין על חלקם בתאונה. פטרזה הואשם בהריגה בשל חזרה למסלול בצורה לא בטוחה. רסטילי הואשם בהזנקה המקודמת שהובילה לתאונה. באוקטובר 1981 זיכה בית המשפט את שניהם מכל אשמה[7].
ברברו, אלמנתו של פטרסון, התקשתה להתמודד עם מותו. בדצמבר 1987 התאבדה ונקברה לצידו של רוני בחלקה המשפחתית בארברו. לזוג הייתה בת בשם נינה לואיז, שנקראה על שמה של אשתו של יוכן רינדט.
בשנת 2003 הוצב בעיר הולדתו פסל בדמותו. במאי 2008 פתחה בתו מוזיאון לזכרו בעיר, אך זה נסגר כשנה וחצי לאחר מכן לאחר שלא הצליח לגייס מימון ממשלתי.
מחקר אקדמי שפורסם בשנת 2016 הציג מודל מתמטי הבוחן את היכולת האישית של הנהגים ביחס ליכולת המכונית עימה התחרו. על פי המחקר דורג פטרסון כנהג ה-21 בטיבו מקרב נהגי האליפות מיום הקמתה[8].
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של רוני פטרסון- רוני פטרסון, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
Remembering Ronnie Peterson, the Super Swede, סרטון בערוץ "פורמולה 1, האתר הרשמי", באתר יוטיוב- רוני פטרסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1970 Grand Prix of Monaco
- ^ Ronnie Peterson-a future champion, The Glasgow Herald. 31 October 1973. p.4
- ^ Hunt wins amid Fuji tragedy, Racefans.net
- ^ Ronnie Peterson: The Champion That Never Was, 15 Janaury 2017
- ^ Peterson's Death Triggers Investigation, The Kokomo Tribune
- ^ Ronnie Peterson dies from crash, The Morning Record and Journal. 12 September 1978. p. 10
- ^ Monza Defendants Cleared in Fatal Crash, The Tampa Tribune. 29 October 1981
- ^ The Top 50 F1 drivers of all time, regardless of what they were driving, 12 May 2016