גרנד פרי דרום אפריקה

מרוץ גרנד פרי, שהתקיים 33 פעמים

גרנד פרי דרום אפריקה הוא מרוץ גרנד פרי, שהתקיים 33 פעמים. המרוץ היה חלק ממרוצי אליפות הפורמולה 1 מתחילת שנות השישים ועד מחצית שנות השמונים. המרוץ התקיים לראשונה בשנת 1934 במסלול הנסיך ג'ורג' שבאיסט לונדון. מלחמת העולם השנייה הובילה לביטולו של המרוץ, שהתחדש רק בשנת 1960. המרוץ הוצא מלוח התחרויות אחרי עונת 1985 בעקבות המאבק של המדינות כנגד מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה. בעקבות ביטול האפרטהייד בשנת 1991 חזר המרוץ לאליפות, התקיים עוד פעמיים בטרם בוטל.

גרנד פרי דרום אפריקה
South African Grand Prix
ענף פורמולה 1
תאריך ייסוד 1934
תאריך פירוק 1993
ארגון מפעיל הפדרציה הבין-לאומית לרכב עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר מארחת Prince George Circuit עריכת הנתון בוויקינתונים
הכי הרבה זכיות אליפות הנהגים:
בריטניהבריטניה ג'ים קלארק (4)
אליפות היצרנים:
בריטניהבריטניה לוטוס (6)
קואורדינטות 33°02′55″S 27°52′25″E / 33.04861111°S 27.87361111°E / -33.04861111; 27.87361111
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה

עריכה

1934–1966: איסט לונדון

עריכה

המרוץ התקיים לראשונה בשנת 1934 במסלול באורך 23.4 ק"מ שעברה באזורים מיושבים בסביבות העיר איסט לונדון. בשנת 1936 המסלול קוצר ל-17.7 ק"מ. מלחמת העולם השנייה הובילה לביטול המרוץ בשנת 1940, שלא שב להתקיים במשך 20 שנים. בשנת 1959 נסלל מסלול קבוע. בשנת 1960 התקיימו בדרום אפריקה שני מרוצי גרנד פרי, שלא היו חלק מסבב האליפות. המרוץ הצטרף לסבב האליפות בעונת 1962. במרוץ הבכורה ניצח גרהאם היל, מרוץ שסיים את העונה.

1967–1993: קיאלאמי

עריכה

מסלול קיאלאמי, שנבנה בתחילת שנות השישים במטרופולין של יוהנסבורג, החל לארח את הגרנד פרי בשנת 1967. ג'ים קלארק ניצח את המרוץ בשנת 1968 בפעם הרביעית. היה זה הניצחון האחרון בקריירה של הבריטי. בשנת 1970 היה זה ג'ק ברבהאם שניצח במסלול את המרוץ האחרון בקריירה. פיטר רסבון נפצע קשה בתאונה במהלך האימונים לקראת המרוץ ולאחר מכן מת מפצעיו. תאונה קטלנית נוספת אירעה בעונת 1977 בה טום פרייס, נהגה של קבוצת Shadow, מצא את מותו תוך שהוא פוגע והורג את אחד המרשלים שעמדו לצידי המסלול.

המסלול הגבוה (6,000 רגל מעל גובה פני הים) והמהיר העניק יתרון למנועי הטורבו שנכנסו בתחילת שנות השמונים. בשנת 1982 היתרון של מנועי הטורבו הגיע עד לפער של 150 כוח סוס. קבוצת רנו, שהייתה חלוצת מנועי הטורבו, ניצחה את המרוץ בעונת 1980 וב-1982. המאבק בין הפדרציה הבינלאומית לספורט (FISA) וארגון היצרנים (FOCA) הוביל לכך שבעונת 1981 המרוץ התקיים כמרוץ שאינו חלק מהאליפות. בעונת 1983 המרוץ היה האחרון בעונה. שלושה נהגים התמודדו על תואר האליפות: אלן פרוסט, נלסון פיקה ורנה ארנו. פרוסט וארנו נאלצו לפרוש בשל בעיות מנוע. פיקה סיים את המרוץ במקום השלישי וזכה בתואר.

קיום המרוץ בשנת 1985 לווה בביקורת הגוברת כלפי משטר האפרטהייד במדינה. מדינות שונות החלו להחרים אירועי ספורט שאירעו במדינה בעקבות מצב בהחירום שהוכרז על ידי הממשלה בחודש יולי. קולות רבים קראו להחרים את המרוץ. וקבוצות רנו וליז'ייה לא לקחו בו חלק לאחר שממשלת צרפת החליטה על החרמת אירועים שהתקיימו בדרום אפריקה. פרוסט, שהבטיח כבר את הזכייה באליפות במדי קבוצת מקלארן, כן השתתף במרוץ.

בעקבות ביטול משטר האפרטהייד בשנת 1991 שב המרוץ לסבב התחרויות בעונת 1992. נייג'ל מנסל ניצח את המרוץ בבכורה המחודשת. שנה לאחר מכן התנהל מאבק צמוד בין פרוטס, איירטון סנה ומיכאל שומאכר, שהסתיים בניצחונו של הצרפתי. ביולי 1993 נמכר המסלול לאיגוד הרכב הדרום-אפריקאי. עלויות קיום מרוץ פורמולה 1 היו גבוהות ולא רווחיות ולא הופסק קיומו של הגרנד פרי.

מנצחים

עריכה

נהגים שניצחו את המרוץ מספר פעמים

עריכה

שנים המופיעות עם רקע ורוד הן שנים בהן התקיים הגרנד פרי, אך לא כחלק מאליפות הפורמולה 1

ניצחונות נהג שנים
4 בריטניה  ג'ים קלארק 1961, 1963, 1965, 1968
3 אוסטריה  ניקי לאודה 1976, 1977, 1984
2 בריטניה  ג'קי סטיוארט 1969, 1973
ארגנטינה  קרלוס ראוטמן 1974, 1981
בריטניה  נייג'ל מנסל 1985, 1992
צרפת  אלן פרוסט 1982, 1993

קבוצות שניצחו את המרוץ מספר פעמים

עריכה

קבוצות המופיעות בכתב מודגש הן קבוצות שעדיין פעילות באליפות
קבוצות המופיעות עם רקע ורוד הן קבוצות שהתחרו בשנים בהן המרוץ לא נכלל כחלק מאליפות הפורמולה 1

ניצחונות יצרן שנים
6 בריטניה  לוטוס 1961, 1963, 1965, 1966, 1968, 1978
4 איטליה  פרארי 1971, 1976, 1977, 1979
בריטניה  ויליאמס 1981, 1985, 1992, 1993
2 איטליה  מזארטי 1934, 1939
בריטניה  קופר 1960, 1967
בריטניה  ברבהאם 1970, 1983
בריטניה  טיירל 1973, 1975
צרפת  רנו 1980, 1982
בריטניה  מקלארן 1972, 1984

מנצחים לפי שנה

עריכה

מרוצים המסומנים ברקע ורוד לא היו חלק מאליפות הפורמולה 1

שנה מנצח יצרן מסלול
1934 ארצות הברית  וויטני סטרייט מזארטי 8CM 3.0L איסט לונדון
1935 לא התקיים
1936 איטליה  מריו מסקורצ'י בוגאטי 35B איסט לונדון
1937 בריטניה  פט פיירפילד ERA-B
1938 בריטניה  בולר מאייר ריילי
1939 איטליה  לואיג'י וילורסי מזארטי 6CM
1940

1959
לא התקיים
1960[1] בלגיה  פול פררה קופר-קלימקס איסט לונדון
בריטניה  סטירלינג מוס פורשה
1961 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-קלימקס
1962 בריטניה  גרהאם היל BRM איסט לונדון
1963 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-קלימקס
1964 לא התקיים
1965 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-קלימקס איסט לונדון
1966 בריטניה  מייק ספנס לוטוס-קלימקס איסט לונדון
1967 מקסיקו  פדרו רודריגס קופר-מזארטי קיאלאמי
1968 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-פורד
1969 בריטניה  ג'קי סטיוארט מטרה-פורד
1970 אוסטרליה  ג'ק ברבהאם ברבהאם-פורד
1971 ארצות הברית  מריו אנדרטי פרארי
1972 ניו זילנד  דני האלם מקלארן-פורד
1973 בריטניה  ג'קי סטיוארט טיירל-פורד
1974 ארגנטינה  קרלוס ראוטמן ברבהאם-פורד
1975 דרום אפריקה (1928–1994)  ג'ודי שכטר טיירל-פורד
1976 אוסטריה  ניקי לאודה פרארי
1977 אוסטריה  ניקי לאודה פרארי
1978 שוודיה  רוני פטרסון לוטוס-פורד
1979 קנדה  ז'יל וילנב פרארי
1980 צרפת  רנה ארנו רנו
1981 ארגנטינה  קרלוס ראוטמן ויליאמס-פורד
1982 צרפת  אלן פרוסט רנו
1983 איטליה  ריקארדו פטרזה ברבהאם-ב.מ.וו
1984 אוסטריה  ניקי לאודה מקלארן-טאג
1985 בריטניה  נייג'ל מנסל ויליאמס-הונדה
1986

1991
לא התקיים
1992 בריטניה  נייג'ל מנסל ויליאמס-רנו קיאלאמי
1993 צרפת  אלן פרוסט ויליאמס-רנו

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בשנת 1960 התקיימו 2 מרוצים