פתיחת התפריט הראשי

רפייר

סוג של חרב אירופאית ארוכה
רפייר עם תקריב על שמורת הניצב

רפייר (אנגלית וגרמנית: Rapier), רָפְּיֵר (צרפתית: Rapière) או אספאדה רופרה (ספרדית: espada ropera) הוא סוג של חרב שהיה נפוץ באירופה בתקופת הרנסאנס, במאות ה-16 וה-17.

תוכן עניינים

אטימולוגיהעריכה

 
רפייר מראשית המאה ה-17, מוזיאון בית הנשק המלכותי בסטוקהולם

בלשנים הציעו השערות שונות למקור המילה "רפייר", אך הנפוצה ביניהן תולה אותו במונח הספרדי "אספאדה רופרה" (espada ropera) שפירושו המילולי "חרב לבוש". מונח זה משקף את תפיסת החרב כפריט חובה בלבושו האזרחי של גבר בן-אצולה, אשר היה מצופה ממנו להיות מוכן תמיד להגן על כבודו בדו-קרב. המילה הספרדית "רופרה" מקורה מאותו שורש כמו המילה האנגלית robe (גלימה).

דווקא בספרי ההדרכה האיטלקים לסיף מן המאה ה-16, אשר הפיצו את שיטת הלחימה ברפייר ברחבי אירופה, המונח "רפייר" כמעט שאיננו נזכר, והם התייחסו אליו בפשטות כ"חרב" (איטלקית: spada). המונח "רפייר" נעשה נפוץ יותר באירופה במאה ה-17, אך גם בתקופה זו השימוש בו היה חופשי ולא תמיד מדויק. רק החל מן המאה ה-19 משמש המונח בעיקר אספני נשק עתיק וחובבי אמנות לחימה לתיאור טיפוס מוגדר מאוד של חרב.

בעברית אין תרגום אחיד ומקובל למילה רפייר. היו שהציעו את המילה "דקר" אך מונח זה נהוג כיום בעיקר כשם העברי של חרב ה-Épée המשמשת בספורט הסיף המודרני. חרב זו פותחה לתרגול ולתחרויות במאה ה-19, והיא שונה מאוד בתכונותיה מן הרפייר ההיסטורי.

מאפייניםעריכה

הרפייר התאפיין בלהב ישר, צר וארוך מאוד – בדרך-כלל 90 עד 115 ס"מ, ולעיתים רחוקות אף ארוך יותר. זהו הלהב הארוך מבין כל סוגי החרבות המיועדות לאחיזה ביד אחת בהיסטוריה הצבאית של אירופה. רק להבי כמה חרבות ענק המיועדות להנפה בשתי הידיים, למשל מטיפוס הקלאימור הסקוטית, עלו עליו באורכן. הלהב היה בדרך-כלל בעל שתי שפות חדות משני צדדיו, וחוד דק וחד מאוד (פרט לחרבות אימון שלהבן הסתיים בקצהו במעין כפתור קהה על-מנת לשמור על בטיחות המתאמנים). להב כזה התאים מאוד לדקירה, אך לעומת זאת הגביל את יכולת החיתוך. הלהב היה בדרך-כלל בעל חתך רוחב בצורת מעוין שטוח, וקשיח מאוד על-מנת להגדיל את עומק החדירה בדקירה. זאת בניגוד בולט לחרבות מודרניות לספורט הסיף, שהן גמישות מאוד מן הסיבה ההפוכה – הקטנת סיכון החדירה לגוף היריב על מנת לשפר את הבטיחות.

המאפיין הבולט ביותר של הרפייר, והמוכר ביותר בציבור, הוא המבנה המשוכלל של שמורות הניצב, שהגנו על יד המשתמש מפגיעת חרבו של היריב. חרבות רפייר מתקופת הרנסאנס הצטיינו בתצורות ניצב מגוונות, בהתאם לאופנות מקומיות, כשרונו של חרש הנשק והעדפותיו האישיות של בעל החרב. מבני הניצב של חרבות רפייר לעיתים קרובות מצטיינים בפיתולים אלגנטים, המדגישים את יופיה ו"אצילותה" של החרב, ובחרבות יקרות וטקסיות הם לעיתים אף מקושטים בעיטורים ובאבני חן. שמורות הניצב של הרפייר שונות מן השמורות דמויות ה"סלסלה" (אנגלית: basket-hilt), הפחות אלגנטיות אך יותר מוצקות, שרווחו במאות ה-17 וה-18 להגנת היד בחרבות שיועדו לשדה הקרב ולא לדו-קרב אזרחי. החל משנות ה-40 של המאה ה-17 נפוץ חיפוי ניצב בצורת ספל (אנגלית: cup-hilt).

בניגוד לתפיסה מוטעית נפוצה כיום, הרפייר לא היה קל-משקל במיוחד. משקלו בדרך-כלל נע בין 800 ל-1,500 גרם - כבד פי שניים עד פי ארבעה מחרבות מודרניות לספורט הסיף, ודומה למשקלם של מרבית סוגי החרבות האחרות מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס. עם זאת, מבנה הרפייר העביר חלק מן המשקל אחורנית, מן הלהב הצר לניצב המשוכלל, וכתוצאה מכך הסיט את מרכז הכובד של החרב כולה לאחור. מקומו הטיפוסי של מרכז הכובד ברפייר היה בבסיס הלהב, במרחק קצר מאוד (פחות מ-12 ס"מ) מידו של האוחז בניצב – איזון שהקל על תמרון הלהב, שינויי כיוון מהירים ושליטה מדויקת בחוד.

היסטוריהעריכה

 
אחיזה טיפוסית ברפייר: האצבע והאגודל מעל לשמורות המוצלבות

הרפייר פותח בהדרגה מן החרב האירופית הטיפוסית של ימי הביניים, שהתאפיינה בלהב רחב וישר בעל שתי שפות חדות המותאם גם לחיתוך וגם לדקירה, ובשמורות ניצב מוצלבות פשוטות להגנת כף ידו של הלוחם. אופן אחיזה מקובל יותר ויותר בחרב היה כריכת האצבע הראשונה (ולעיתים אף האצבע השנייה והאגודל) על בסיס הלהב מעל השמורות המוצלבות, על-מנת לשפר את השליטה בחוד. בעקבות זאת נהגו להוסיף החל מן המאה ה-15 טבעות ברזל מעל השמורות להגנת האצבעות החשופות. מאוחר יותר נוספו בהדרגה גם טבעות בצדדים השטוחים של בסיס הלהב להגנה על צידי כף היד, ובמאה ה-16 נוסף לעיתים גם מגן לפרקי האצבעות מצידו של הניצב, והשלים בכך את כל מרכיבי הניצב המשוכלל של הרפייר.

פריחתו הגדולה של הרפייר התרחשה באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-16 כתוצאה ישירה של התפשטות מנהג האצולה להלחם בדו-קרב של כבוד. המנהג החדש להלחם ללא שריון גוף איפשר שימוש בלהב עדין וארוך יותר, מותאם לאחיזה ביד אחת ולהתקפות דקירה מהירות. מורים איטלקים לסיף פתחו אקדמיות, נתנו שיעורים פרטיים לאנשי המעלה, וכתבו ספרי הדרכה מפורטים ומאוירים שהיו בין רבי-המכר הפופולריים בתקופתם. בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 התפשטה האופנה האיטלקית לדו-קרב ברפייר, יחד עם אופנות רבות אחרות של הרנסאנס האיטלקי, לחלקים נרחבים בשאר אירופה.

באנגליה, סייף נודע בשם ג'ורג' סילבר פרסם בשנת 1599 חיבור שגינה את השימוש ברפייר כמנהג איטלקי הזר לרוח האנגלית, וטען ליתרון "החרב הקצרה" (שלא הייתה קצרה, וכונתה כך בשל היותה פחות ארוכה מן הרפייר) המקובלת באותו זמן באנגליה[1]. אך למרות התנגדותו של סילבר, עדויות היסטוריות רבות מראות שאופנת הרפייר השתלטה באופן כמעט מוחלט גם על האצולה האנגלית. במשך מרבית המאה ה-17 היה הרפייר הנשק הנפוץ ביותר לדו-קרב גם בספרד, בצרפת, במדינות גרמניה, ובארצות מערב-אירופיות נוספות. כמה מחרבות הרפייר ההיסטוריות המפורסמות ששרדו השתייכו לגוסטבוס אדולפוס מלך שוודיה. לעומת זאת היה הרפייר נדיר בארצות מזרח-אירופה.

עם זאת, בכל ארצות אירופה יצאו חיילים וקצינים למלחמה עם חרבות בעלות להב פחות צר וארוך (היסטוריונים כיום מתייחסים אליהן לעיתים במונח הכללי "חרבות חיתוך ודקירה", אנגלית: cut and thrust swords), אשר היו חסונות מן הרפייר ושימושיות יותר לחיתוך ולשיסוף, לחדירת שריון גוף, להדיפת נשקי מוט כבדים ולמהלומות כלפי מטה מאוכף הסוס. כתוצאה מכך החל במאה ה-17 תהליך התפצלות של אמנויות הסיף האירופיות לשני תחומים נפרדים שהתפתחו במקביל: הדו-קרב האזרחי מחד והלחימה הצבאית מאידך. התחום האזרחי נשלט על ידי הרפייר ולאחריו על ידי החרב הקטנה (אנגלית: small sword), שניהם חרבות המיועדות לדקירה, בעוד שהתחום הצבאי נשלט על ידי חרבות בעלות ניצב סלסלה, סיף הפרשים והקטלס הימית, המיועדות לחיתוך ושיסוף יותר מאשר לדקירה.

הרפייר החל לצאת מן האופנה באירופה לקראת סוף המאה ה-17, ובמאה ה-18 הוחלף כנשק המועדף לדו-קרב על ידי האקדח, ועל ידי החרב הקטנה, שהייתה קצרה וקלה מן הרפייר ובעלת ניצב פשוט יותר, ותודות לכך נוחה יותר לנשיאה בחיי היומיום. להב קצר יותר והגנה מופחתת לכף היד אמנם היו חסרונות בלחימה עם חרב קטנה נגד רפייר, אך מוסכמות הדו-קרב ההוגן באותה תקופה הבטיחו שהיריבים יילחמו בכלי-נשק שווים. בתחילת המאה ה-18 קוצצו להביהן של חרבות רפייר רבות באירופה על-מנת להפוך אותן לקצרות ואופנתיות יותר. רק בספרד ובמושבותיה מעבר לים נשאר הרפייר בשימוש נפוץ עד כמחצית המאה ה-18, עם העלמות הנוהג לחגור חרב בחיי היומיום.

ספורט הסיף המודרני פותח במאה ה-19 בעיקר מתוך הסיף בחרב הקטנה, השונה מסגנון הסיף ברפייר הארוך והכבד. לא נותרו עוד מורים ואקדמיות שהדריכו סיוף ברפייר, ומסורת הלחימה בו אבדה. בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21, חובבי אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות משחזרים את טכניקת הלחימה ברפייר באמצעות ניסויים ברפליקות של חרבות ממוזיאונים, ובהסתמך על האיורים וההסברים בספרי ההדרכה מתקופת הרנסאנס. חובבים כאלו גם עורכים לעיתים תחרויות ברפייר ובחרבות היסטוריות אחרות, בחוקי תחרות שונים ומעשיים יותר מחוקי הסיף האולימפי. טורניר ברפייר ופגיון הוא חלק קבוע באירועי ה"סורדפיש" (Swordfish) בגטבורג וה"לונגפוינט" (Longpoint) באליקוט-סיטי, מרילנד, התחרויות השנתיות החשובות ביותר באמנויות לחימה אירופיות היסטוריות, בעשור השני של המאה ה-21.

טכניקה ואמנות לחימהעריכה

 
דו-קרב ברפייר בתחריט מראשית המאה ה-17. הלוחם מימין נעזר בידו השמאלית להסטת חרב יריבו.
 
קרב ברפייר ופגיון בטורניר HEMA מודרני.

אמנות הלחימה ברפייר פותחה במאה ה-16 על ידי מורי חרב איטלקים, ושוכללה לאחר מכן על ידי מומחים ומדריכי חרב רבים בארצות אירופה. ברוחה הנאורה והשכלתנית של תקופת הרנסאנס, שיטת הלחימה נחשבה למדע או לאמנות, נלמדה באקדמיות לסיוף והתבססה לעיתים על טיעונים לוגיים, חישובים מתמטיים ושרטוטים גאומטריים.

עם זאת, שיטת הלחימה עוצבה מתוך שאיפה מעשית ליעילות מרבית, במטרה לשפר ככל הניתן את סיכויי השרידה בדו-קרב שבדרך-כלל הסתיים במות אחד המשתתפים, ולעיתים אף במות שני המשתתפים גם יחד. לכל טכניקה היו מספר טכניקות-נגד, והלוחם נדרש לנחש באילו מהן יבחר יריבו על מנת להערים עליו. רווחו טכניקות סודיות ו"לא הוגנות", דוגמת תפיסת הלהב או הניצב של היריב ביד הפנויה, אשר בתקופות מאוחרות יותר נחשבו כבלתי יאות לג'נטלמן אמיתי. היד הפנויה לא הוחזקה מאחורי הגוף כמו בסיף המודרני, אלא בצידו או מלפניו על-מנת לסייע בקרב, לפעמים כשהיא מוגנת בכפפת עור או שריון, או בגלימתו של הלוחם שנכרכה עליה. תפקידה היה לסבך או להסיט את להב היריב לרגע קצר שבו ניתן היה לדקור אותו ברפייר המוחזק ביד האחרת. השימוש בשתי הידיים שוכלל אף יותר באופן לחימה נפוץ באמצעות רפייר מוחזק ביד אחת ופגיון המוחזק ביד האחרת. סוג פגיון שפותח במיוחד ללחימה בלווית רפייר נקרא "מאן גוש" (צרפתית: main-gauche, מילולית: "יד שמאל"). המאן גוש צויד בשמורות ארוכות, לעיתים מעוקלות כקלשון או אף נפתחות באמצעות התקנים קפיציים לצורך לכידת להב היריב, ובטבעת גדולה או חיפוי רחב בצידו החיצוני של הניצב להגנה על כף היד.

בספרד התפצלה אסכולה נפרדת ברפייר שנקראה דסטרסה (ספרדית: La Verdadera Destreza ,מילולית: "האמנות האמיתית")(אנ'), השונה במקצת מן האסכולה האיטלקית. למשל, הדסטרסה החשיבה התקדמות בקו ישר אל היריב כמסוכנת, ובמקומה לימדה מגוון של צעדי חמיקה לצדדים. הבסיס התאורטי של הדסטרסה היה מתוחכם במיוחד, למשל מיקום לאורך הלהב, מן הבסיס לחוד, צויין באמצעות 10 מספרים שאיפשרו תיאור מדויק של כל יחס אפשרי בין חרבות היריבים. בדומה לכמה אמנויות לחימה אחרות, הדסטרסה הדגישה גם היבטים רוחניים ופילוסופים, בעיקר התנהגות אצילית מרוסנת וחינוך קלאסי ברוח הרנסאנס, כגון התמצאות בכתבי אוקלידס, אפלטון ואריסטו. מסורת הדסטרסה דעכה ברובה במאה ה-18, אף שזכתה לתחייה קצרת ימים בספרד ובמושבותיה במאה ה-19.

בתרבות הפופולריתעריכה

 
שחקן בתפקיד המלט עם רפייר וגלימה. ציור של אדואר מאנה, 1877.

תאורי דו-קרב מתקופת הרנסאנס פופולריים בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. רבים מן הדו-קרבות המפורסמים הללו התבצעו ברפייר, כגון אלו שבמחזות השייקספירים המלט או רומיאו ויוליה, ברומנים היסטוריים דוגמת שלושת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא, ובסרטים הוליוודיים כמו הנסיכה הקסומה[2]. שחקנים בתיאטרון השייקספירי נדרשים גם כיום ללמוד שיעורי סיף כחלק מהכשרתם. עם-זאת, הצגת הרפייר בתאורים אלו לעיתים קרובות בלתי-מדויקת מבחינה היסטורית, ונוטה יותר לשקף את סגנון הסיוף המודרני בחרבות קלות-משקל וגמישות. למשל, תנועת ההצלפה המהירה שבה חורט גיבור הקומיקס זורו את האות Z על פני יריביו איננה מעשית ברפייר אמיתי.

מקורות עיקרייםעריכה

  • John Clements, Renaissance Swordsmanship: The Illustrated Book Of Rapiers And Cut And Thrust Swords And Their Use, Paladin Press, 1997, ISBN 978-0-87364-919-3

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חיבורו של סילבר נקרא "פרדוקסים של הגנה" וכותרת המשנה שלו היא: "כאן מוכח כי הבסיס האמיתי של הקרב הוא הנשק הקצר העתיק וכי לחרב הקצרה יתרון על החרב הארוכה והרפייר הארוך. וחולשתו של הקרב ברפייר נחשפת. עם תוכחה לאומה האצילה, העתיקה, המנצחת, הגיבורה והאמיצה עד מאוד של בני-אנגליה, להיזהר ממורי שקר להגנה, ואיך הם זנחו את אופן הקרב הטבעי. עם המלצה קצרה למדע הנעלה והתרגול בנשק."
    George Silver, Paradoxes of Defence, 1599
  2. ^ בסצנת הדו-קרב בסרט, היריבים דנים בסוגיות טקטיקה תוך איזכור שלושה ממדריכי הרפייר המפורסמים בהיסטוריה: קמילו אגריפה, רידולפו קאפו-פרו וז'ראר תיבלט.