שואה: סיפורה של משפחת וייס
שואה: סיפורה של משפחת וייס (באנגלית: Holocaust, "שואה") היא מיני סדרה אמריקאית, מסוגת דרמת מלחמה, משנת 1978. הסדרה נוצרה ונכתבה על ידי ג'רלד גרין, בוימה על ידי מרווין גיי. חומסקי, והופקה על ידי רוברט ברגר והרברט ברודקין, אשר גם שימש כמפיק בפועל של הסדרה. בסדרה מככבים פריץ וויבר, מריל סטריפ, ג'יימס וודס ומייקל מוריארטי, לצד צוות שחקנים רחב.
 | |
| כרזת הסדרה | |
| מבוסס על | מלחמת העולם השנייה, השואה |
|---|---|
| סוגה | מיני סדרה, דרמה רומנטית |
| יוצרים |
ג'ראלד גרין  |
| כותבים |
ג'ראלד גרין |
| בימוי |
מרווין גיי. חומסקי |
| שחקנים |
ג'וזף בוטומס טובה פלדשו מייקל מוריארטי מריל סטריפ רוזמרי האריס ג'יימס וודס דייוויד וורנר פריץ וויבר סם וונמייקר ג׳ורג׳ רוז |
| ארץ מקור |
ארצות הברית |
| שפות |
אנגלית |
| מספר פרקים |
4 |
| הפקה | |
| מפיק | רוברט ברגר, הרברט ברודקין |
| מפיקים בפועל | הרברט ברודקין |
| חברת הפקה | Titus Productions |
| הפצה | CBS Television Distribution |
| עורכים | קרייג מקיי, סטפן א. רוטר |
| צלמים |
בריאן ווסט |
| מוזיקה |
מורטון גולד |
| אורך פרק | 475 דקות (כל פרקי הסדרה ביחד) |
| שידור | |
| רשת שידור |
NBC |
| רשת שידור בישראל | הטלוויזיה הישראלית |
| תקופת שידור מקורית | 16 באפריל 1978 – 19 באפריל 1978 |
| תקופת שידור בישראל | 11 בספטמבר 1978 – 27 בספטמבר 1978 |
| קישורים חיצוניים | |
| דף התוכנית ב-IMDb | |
  | |
הסדרה מספרת את תהליך השואה מנקודת מבטם של משפחת וייס, משפחה יהודית גרמנית, ומנקודת מבטו של חייל אס אס שהופך בהדרגה לפושע מלחמה חסר רחמים. הסדרה מדגישה אירועים רבים שהתרחשו לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, ביניהם ליל הבדולח, הקמת הגטאות והשימוש בתאי הגזים.
הסדרה כוללת ארבעה פרקים כאשר ביחד הם 475 דקות. הסדרה שודרה במקור בארצות הברית בערוץ NBC, החל מ-16 באפריל 1978 עד 19 באפריל באותה שנה. בישראל הסדרה שודרה עם כתוביות בעברית בטלוויזיה הישראלית החל מ-11 בספטמבר 1978[1] עד 27 בספטמבר באותה שנה[2]. בהמשך הסדרה הופצה לצפייה ביתית, ונכתב רומן המבוסס על עלילתה על ידי ג'רלד גרין, יוצר וכותב הסדרה.
הסדרה זכתה והייתה מועמדות למספר פרסים, כמו כן היא קיבלה ביקורות חיוביות לצד ביקורות שליליות, בעיקר מניצולי השואה, בטענה שהיא משמשת כטריוויאליזציה של השואה. הסדרה גם גרמה להשפעה רבה מבחינה פוליטית, נפשית ותרבותית.
תקציר העלילה עריכה
העלילה מתארת את קורותיה של משפחת וייס, משפחה יהודית החיה בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת המשטר הנאצי.
בני המשפחה הם:
- יוסף וייס – אב המשפחה, רופא, יליד פולין.
- ברטה וייס – אם המשפחה, מורה לפסנתר.
- קרל וייס – הבן הבכור, אמן, נשוי לאינגה הנוצריה.
- רודי וייס – הבן האמצעי, כדורגלן, אמיץ ודעתן.
- אנה וייס – בת הזקונים, פסנתרנית מחוננת.
העלילה נפתחת בחתונתם של קרל וייס ואינגה (מריל סטריפ), נוצריה שלמשפחתה זיקה למפלגה הנאצית. עם הזמן מדרדר מצבם של יהודי גרמניה ומוטלות עליהם גזירות שונות כאשר בשיאם ליל הבדולח שבמהלכו תופסים המתפרעים את אביה של ברטה, איש צבא גרמני לשעבר וגיבור מלחמת העולם הראשונה ומצעידים אותו בצורה משפילה ברחובות ברלין. רודי שיוצא יחד עם אנה לחפש את סבו וסבתו מזהה את סבו ומנסה לחלצו. למזלו מזהה אותו אחד הפורעים ממשפחתה של גיסתו אינגה והם משחחרים אותם. מאוחר יותר מתאבדים הסבא והסבתא בבית משפחת וייס כיוון שאינם מסוגלים יותר לסבול את המצב אליו הדרדרה גרמניה אותה כל כך אהבו. בינתיים נעצר גם קרל ונשלח לבוכנוולד ככל הנראה עקב כך שנשא נוצריה ארית.
אבי המשפחה ד"ר יוסף וייס מנהל מרפאה פרטית בברלין בה מטפל גם בגרמנים רבים שאינם יהודים ביניהם אריק ומרטה דורף. אריק עורך דין במקצועו שאינו מצליח להתקדם בחייו מתגייס לאס אס בעידודה של אשתו ומהר מאוד הופך ליד ימינו של ריינהרד היידריך הידוע לשמצה. יוסף שאובד עצות ומנסה להשיג מידע בקשר לבנו קרל שנמצא בבוכנוולד מגיע לביתו של אריק אך זה בעידודה של אשתו מרטה אומר ליוסף שלא יוכל לעזור לו ומגרש אותו מביתו על מנת שלא לסכן את הקריירה החדשה שלו באס. אס.
בינתיים מחליט רודי לברוח למקום בו הנאצים לא ימצאו אותו ומשם יוכל לפעול נגדם. בנוסף יוסף מקבל צו בו הוא מצווה לעזוב את גרמניה ולחזור למולדתו פולין שם מתאחד עם אחיו משה. ברטה ואנה שנשארות לבד עוברת לגור בבית הוריה של כלת המשפחה אינגה. הוריה של אינגה לא מרוצים מכך שהם שוהים אצלם גם בשל הסיכון הכרוך בכך וגם בשל חוסר חיבתם כלפי יהודים ומבקשים מאינגה שתאמר להם לעזוב. אינגה מסרבת ומתעמתת איתם על כך. אנה שמבינה כי היא ואמה אינן רצויות שם עוזבת את הבית בסערת רגשות ובורחת החוצה. לרוע מזלה היא נתקלת ברחוב בשלושה פעילים נאצים שמגלים כי היא יהודייה ואונסים אותה באכזריות. עקב האונס מצב הנפשי של אנה מדרדר והיא מפסיקה לדבר ולתקשר עם הסביבה. גיסתה אינגה מנסה לעזור לה ולוקחת אותה לרופא שממליץ לשלוח אותה למוסד שיסייע לה. בפועל אנה נשלחת להשמדה יחד עם פגועי נפש ובעלי פיגור שכלי כחלק מתוכנית אותנסיה.
רודי מגיע לפראג שם פוגש את הלנה סלומובה שמצילה אותו לאחר שכמעט נתפס על ידי סיור נאצי, הם מתאהבים והופכים לזוג. לאחר מכן נתפסים על ידי הצבא האדום והלנה מצליחה לשכנע את הקצין הסובייטי לשלוח אותם לקייב. בקייב הם מגלים כי העיר שורצת חיילי אס אס ומתחבאים לאחר שגנבו לחם ממטבח של הצבא הגרמני ונמלטו. כאשר הם מסתתרים מזהה רודי את אחד מחיילי האס אס כהאנס אח של גיסתו אינגה. מיד לאחר מכן נופל פגז בסמוך לקבוצת החיילים והאנס נלכד מתחת לקורת בטון בעוד חבריו נמלטים מההפגזות והוא נותר לבדו. לאחר התלבטות מחליטים רודי והלנה לסייע לו ולהביאו אל כח חילוץ גרמני אך לתדהמתם כאשר האנס נשאל מי הם הוא מסגיר אותם ואומר כי הם יהודים. רודי והלנה נלקחים על ידי חיילים גרמנים כאשר הם רואים פגז שנופל בסמוך להאנס והורג אותו. הם מובלים בשיירה של יהודים נוספים אך מצליחים להתחמק ממנה ולתדהמתם מגלים כי השיירה ממנה ברחו הובילה לבאבי יאר שם נרצחים גברים נשים וילדים בבורות ירי. מהצד הגרמני צופה על המתרחש גם אריק דורף שבינתיים התקדם בסולם הדרגות והפך לקצין אס אס אכזר וקר. אריק נדהם לראות כיצד היהודים מובלים אל מותם בשקט וצייתנות.
אינגה שנחושה לסייע לבעלה קרל בכל מחיר פונה בלית ברירה להיינץ מולר. חבר של משפחתה שמשרת כקצין אס אס בבוכנוולד ומבקשת ממנה לסייע לה על מנת לשחרר את קרל. היינץ שמאוהב באינגה מכריח אותה לשכב איתו בתמורה לכך שידאג להעביר את קרל מעבודות הפרך בהן הוא עוסק אל סטודיו המחנה ולמרות שהיא מתעבת אותו נאלצת שלא להתנגד על מנת לסייע לבעלה. לאחר מכן מעבירה אינגה מכתבים לקרל דרך היינץ וכשזה מוסר לו אותם דואג להתרברב בפניו על "המחיר" אותו אינגה שילמה על מנת שיסייע לו ובכך לגרום לו לעזוב אותה על מנת שהוא יוכל לזכות בליבה. לבסוף דואג היינץ שקרל יועבר לטרזיינשטאט שם תוכל אינגה להתראות איתו.
ברטה מגיעה לוורשה ומתאחדת עם בעלה יוסף. הם שוהים בגטו כאשר יוסף עובד כרופא במרפאה בגטו וברטה מלמדת ילדים שירה. במהלך שהותם שם מתוודעים לאכזריות הנאצים ומבינים שיהודים אשר מובלים ברכבות מהגטו אינם מועברים למחנות עבודה במזרח כפי שנאמר להם על ידי הנאצים אלא נשלחים למחנות השמדה ונרצחים. יוסף וברטה יחד עם משה אחיו של יוסף מצטרפים למחתרת בהנהגת מרדכי אנילביץ' שמארגנת מרד. על משה מוטלת המשימה לקנות נשק מהמחתרת הפולנית שמחוץ לגטו אך משימה זו מתגלה כלא פשוטה כאשר הנשק אותו הם מצליחים להשיג דל ביותר. יוסף וברטה מצטווים להתייצב על מנת להשלח לאושוויץ (קיימת כאן טעות כיוון שמגטו ורשה נשלחו כמעט כולם אך ורק לטרבלינקה). באושוויץ מצליח יוסף להיכנס למחנה הנשים ולהפגש עם ברטה. הוא משביע אותו שאם אחד מהם ישרוד הוא יעשה הכל על מנת למצוא את ילדיהם וכי הוא מאמין שהם בחיים. לאחר מכן מובלת ברטה יחד עם כל הנשים בבלוק שלה לתאי הגזים. ברטה אומרת לקאפויית כי היא יודעת מה הולך לקרות ושתספר לבעלה יוסף מה עלה בגורלה. ברטה נכנסת לתא הגז ומילותיה האחרונות הם: "יוסף אני אוהבת אותך". יוסף מגיעה שוב לבלוק של ברטה ומוצא אותו ריק ומבין את אשר עלה בגורלה.
רודי והלנה מתחבאים באסם נטוש כאשר קבוצה של חמושים אורבת להם ותופסת אותם. הלנה מזהה כי מדובר בפרטיזנים יהודים בהנהגת הדוד סשה כשהיא מבחינה בשרשרת מגן דוד על צווארה של אחת הפרטיזניות. רודי והלנה מצטרפים אליהם והופכים לפרטיזנים. במהלך שהותם במחנה הפרטיזנים מגלה רודי כי ישנו רב ביניהם ומבקש מהדוד סשה שהרב יחתן אותם והם נישאים במחנה. במהלך פעולה בה פושטים הפרטיזנים של סשה ורודי ביניהם על מוצב נאצי ובה מחסלים נאצים רבים ומשיגים נשק רב נפצע רודי אך חייו ניצלים הודות לניתוח מאולתר במחנה הפרטיזנים בו הוצא הקליע מגופו. הלנה הנסערת והבוכייה אומרת לרודי שאין זה משנה כמה נאצים יהרגו כי לבסוף ימותו גם הם. היא מפצירה ברודי שמעתה ואילך היא תצטרך לפעולותיהם. רודי מסרב אך בסוף מתרצה.
בטרזיינשטאט עובד קרל בסטודיו יחד עם עוד שניי ציירים וציירת. קרל מתחיל לצייר רישומים המתארים את זוועות הנאצים להם היה עד במטרה שלאחר המלחמה ימצאו הציורים ויהוו הוכחה כנגדם. שותפיו לסטודיו בתחילה מתנגדים בטענה שהציורים מסכנים אותם באם יתפסו אך לבסוף מתרצים ומציירים רישומים דומים גם הם. אינגה מגיעה לטרזיינשטאט ומתאחדת עם קרל שבהתחלה כועס עליה ולא מעוניין לסלוח לה על כך ששכבה עם היינץ אך לבסוף מתרצה ומבין כי לא הייתה לה ברירה והיא עשתה זאת על מנת להציל אותו. אינגה מספרת לקרל כי היא בהריון והוא אומר לה שאינו רוצה בילד אך לבסוף מסכים שתשאיר אותו. אחד הציירים מחליט למכור חלק מהציורים והם מתגלים על ידי הנאצים. השלושה מובלים אל אדולף אייכמן שנחוש לגלות בכל מחיר אם ישנם ציורים נוספים והשלושה מתעקשים כי אין עוד ציורים כשבפועל הם מועברים לאינגה כדי שתחביא אותם עד סיום המלחמה. אייכמן לא מקבל את גרסתם ושולח אותם למתקן כליאה של האס אס בו הם מעונים קשות אך לא נשברים ולא מתוודאים על שאר הציורים אך לא לפני שהנאצים גורמים לנכות לצמיתות בידיהם על מנת שלא יוכלו לצייר עוד. קרל הוא היחיד מבין השלושה ששורד ולא מת תחת העינויים הקשים אך הגרמנים מודיעים לו כי הוא מועבר לאושוויץ. הנאצים מאפשרים לאינגה וקרל להפגש לפני העברתו והם נפרדים בכאב.
בגטו ורשה מתחילים המרד המזוין והמחתרת ובניהם משה מצליחה להבריח מספר פעמים את הכוחות הגרמנים שמנסים להיכנס לגטו אך הגרמנים מגיעים עם כוחות גדולים יותר בכל פעם. לבסוף כאשר המורדים נמצאים בבונקר הם מתחילים להרגיש כי הגרמנים מחדירים לתוכו גז ומבינים שהמצב אבוד. אנילביץ' יחד עם לוחמים נוספים מחליטים להישאר בבונקר ולהלחם עד למותם. משה ועוד קבוצת לוחמים מנסים להימלט אך נתפסים ביציאתם מהגטו ומוצאים להורג.
באושוויץ מועסק יוסף בסלילת כבישים על ידי קורט דורף גרמני טוב לב שמנסה ככל יכולתו להציל יהודים על ידי העסקתם אצלו. קורט הוא גם דודו של אריק דורף קצין האס אס שיוסף טיפל בו ובמשפחתו בתקופה בה היה רופא בברלין. קורט מתעמת עם אריק ומטיח בו את כל זוועות הנאצים שגם לו יש בהם חלק ומכנה אותו רוצח. כתגובה על כך במהלך ארוחה בה נכחו בכירים נאצים רבים וגם אריק וקורט אמר אריק לבכירים כי עובדיו של קורט לא נחוצים יותר ובכך גרם גם להם להשלח לתאי הגזים כאשר יוסף ביניהם. קרל שכאמור נמצא גם הוא באושוויץ מבקש מחברו לבלוק לארגן לו דף ועיפרון והוא מצייר ציור אחרון ולאחר מכן מת באפיסת כוחות גם הוא ובכך נשאר רודי האחרון במשפחה שנותר בחיים.
קבוצת הפרטיזנים של הדוד סשה מציבה מארב עם מוקשים לרכב עמוס בחיילים גרמנים אך הם מגלים את המוקש, מפוצצים אותו ורודפים אחרי הקבוצה במהלך המנוסה הלנה נורית ונהרגת ורודי נתפס על ידי הגרמנים ונשלח לסוביבור. בסוביבור מתחבר רודי לקבוצת שבויים סובייטים יהודים שמארגנים מרד ובריחה נועזים. רודי לוקח חלק פעיל במרד המוצלח ובורח מהמחנה. כאשר מפקד המרד אומר לו כי הם הולכים לכיוון הצבא האדום שאמור להיות לא רחוק מהם רודי מודיע להם שלא יצטרף אליהם וכי הוא הולך לחפש את משפחתו.
לאחר המלחמה נתפס אריק דורף ונחקר על ידי האמריקאים. החוקר מטיח בו את כל הזוועות להם היה אחראי. אריק מנצל רגע בו החוקר אינו רואה אותו, בולע גלולת ציאניד ומתאבד. כאשר נודע למרטה אשתו כי בעלה מת דודו קורט נמצא איתם בבית ומספר להם על מעשיו הנוראים של אריק. מרטה וילדיו של אריק זועמים עליו ומגרשים אותו מביתם.
רודי פוגש את אינגה במקרה לאחר המלחמה כאשר איתה נמצא בנה הקטן, בנו של אחיו קרל לו קראה יוסף על שם אביהם של קרל ורודי. אינגה אומרת לו שלא תישאר בגרמניה והם נפרדים לשלום. לאחר מכן רואה רודי ילדים משחקים כדורגל. אדם שמופיע מאחרויו מספר לו שאלו הם ילדים יוונים מקהילת סלוניקי שהוריהם נרצחו על ידי הנאצים ומציע לו לעבוד כמדריך שלהם. רודי מסכים ובסצנת הסיום הוא נראה משחק עם הילדים.
שחקנים עריכה
|
|
|
|
פרקים עריכה
| מספר הפרק | שם הפרק באנגלית | שם הפרק בעברית | תקופת הפרק | אורך הפרק | תאריך שידור מקורי 
|
תאריך שידור בישראל 
|
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1 | The Gathering Darkness | חשרת אפילה | 1940-1935 | 135 דקות | 16 באפריל 1978 | 11 בספטמבר 1978 |
| 2 | The Road to Babi Yar | הדרך לבאבי-יאר | 1942-1941 | 94 דקות | 17 באפריל 1978 | 13 בספטמבר 1978 |
| 3 | The Final Solution | הפתרון הסופי | 1944-1942 | 89 דקות | 18 באפריל 1978 | 20 בספטמבר 1978 |
| 4 | The Saving Remnant | שארית הפליטה | 1945-1944 | 101 דקות | 19 באפריל 1978 | 27 בספטמבר 1978 |
הפקה ושידור עריכה
הסדרה הופקה על ידי רוברט ברגר והרברט ברודקין, עם תקציב של שישה מיליון דולר[3], כאשר חברת ההפקה שלה הייתה Titus Productions. הסדרה בוימה על ידי מרווין גיי. חומסקי, אשר ביים בעבר את המיני סדרה "שורשים" לרשת הטלוויזיה ABC בשנת 1977. את הסדרה יצר וכתב ג'רלד גרין, שלימים התאים את תסריט הסדרה לרומן אשר נותן מידע נוסף לגבי עלילת הסדרה. הרומן תורגם לעברית על ידי אידוב כהן, ויצא לאור בישראל על ידי הוצאת ספרים ברונפמן[4]. בסדרה כיכבו שחקנים מתחילים, ביניהם ג'יימס וודס ומריל סטריפ, אשר הסדרה נחשבה לפריצת דרכם. הסדרה כללה גם צוות שחקנים מוכר אשר המשיכו להיות פופולריים בתחום, ביניהם רוזמרי האריס, דייוויד וורנר ואיאן הולם.
צילומי הסדרה נעשו במיקומים שונים באוסטריה ובברלין המערבית, ביניהם מחנה מאוטהאוזן אשר צולם כמחנה ההשמדה בירקנאו, אף על פי שאין משותף לשני המחנות, ועיירות במחוז פריישטאדט, אשר שימשו כרקע למחנה ההשמדה טרזיינשטט. כדי להביא את הניצבים לסצנות במחנה ההשמדה, ההפקה פרסמה מודעה "מי שרזה ומוכן לגלח את הראש יקבל 50 שילינג"[5].
הסדרה שודרה במקור בארצות הברית, שם ציפו שיצפו בה כ-25 מיליון צופים כי אין לה סוף שמח[6], אך בסופו של דבר צפו בה כ-120 מיליון צופים. לאחר הצלחת הסדרה בארצות הברית, הסדרה הופצה במדינות נוספות, כאשר היו מדינות שבחרו לא לשדר אותה או לשדר אותה בצורה חלקית, לדוגמה בגרמניה הסדרה הופצה במקור בינואר 1979 רק בתחנות מקומיות באופן חלקי של 90 דקות מתוך 475 דקות[7].
ביקורות והשפעה עריכה
הסדרה זכתה להתייחסות רבה והשפיעה רבות, בעיקר בזכות היותה גורם חשוב בפיתוח ושמירה על מודעות לשואה. בשידור המקורי בארצות הברית, צפו בסדרה כ-120 מיליון צופים[8], כאשר זו הפעם הראשונה בה הקהל האמריקאי ראה דרמה ארוכה על השואה שהציגה דמויות, קרבנות ואירועים, פרט לסרטים כמו "יומנה של אנה פרנק" (1959) ו"משפטי נירנברג" (1961). הסדרה קיבלה ביקורות חיוביות לצד ביקורות שליליות, בעיקר מניצולי השואה, בטענה שהיא משמשת כטריוויאליזציה של השואה. אלי ויזל, ניצול השואה, כתב בעיתון "הניו יורק טיימס" על הסדרה "[היא] לא נכונה, פוגענית וזולה: כהפקה בטלוויזיה, הסרט הוא עלבון לאלה שנספו ולאלה ששרדו"[9].
השפעה פוליטית עריכה
- ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית בתקופת השידור המקורי של הסדרה, צפה בשני פרקים של הסדרה יחד עם משפחתו, דבר שגרם לו להבין טוב יותר את חרדתו של מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל באותה תקופה, לגבי ביטחון ישראל[10].
- בדנמרק התנגדו לרכישת הסדרה, דבר שגרם לגלי זעם רבים ולמחאה על ידי יינס ליללונד, שבאותה תקופה היה יו"ר הליגה הדנית לסובלנות ויו"ר האגודה הדנית למען יהדות ברית המועצות[11].
- לפני הקרנת הסדרה בגרמניה, הוחלט לשדר סרט תיעודי על השואה, דבר שגרם לפיטר נאומן ושני פעילים מהמפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה להפציץ שני משדרים של ARD, כדי שלא יראו את הסרט. הפיצוץ פגע בשידור במאה אלף טלוויזיות, והוא נחשב לבין הפעולות הראשונות של הימין בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. שידור הסדרה בגרמניה בעל השפעה תרבותית רבה, בגלל שהוא גרם לגרמנים רבים להתמודד לראשונה עם פעולתם בשואה[12].
השפעה נפשית עריכה
- פאני גידאל, יהודייה שהתגוררה בעיירה בלנקשייר, התאבדה ממנת יתר של גלולות שינה בגיל 81, לאחר שהיא צפתה בסדרה[13].
- הלמוט קלייניקה, שהוכר כחסיד אומות העולם 40 שנה לאחר מותו, צפה בסדרה והושפע ממנה, דבר שגרם לו לאחר שלושה ימים לקבל שבץ מוחי שהביא למותו לאחר מספר חודשים[14].
השפעה תרבותית עריכה
- הסדרה זכתה למאמרים ואזכורים רבים בספרים ובמחקרים על השואה בתרבות, כמו כן היא מכונת כנקודת מפנה באזכורים על השואה.
- לאחר שידור הסדרה בגרמניה, החלו להשתמש במושג "שואה", כאשר לפני כן השתמשו במושג "רצח העם היהודי". האגודה לשפה הגרמנית כינתה את המילה "שואה" כמילה הכי נפוצה בגרמניה באותה שנת שידור.
- במלאת 40 שנה לסדרה, הסדרה שודרה מחדש בגרמניה בינואר 2019, בתקופה בה סקרים הראו שפחות ממחצית מילדי בתי הספר הגרמניים ידעו על מחנה הריכוז אושוויץ[15].
פרסים ומועמדויות עריכה
| שנה | פרס | קטגוריה | מועמדים | תוצאה |
|---|---|---|---|---|
| 1978 | פרס אמי לבידור בפריים טיים | מיני סדרה יוצאת מן הכלל | — | זכייה |
| שחקן ראשי יוצא מן הכלל במיני סדרה או סרט | מייקל מוריארטי | זכייה | ||
| פריץ וויבר | מועמדות | |||
| שחקנית ראשית יוצאת מן הכלל במיני סדרה או סרט | מריל סטריפ | זכייה | ||
| רוזמרי האריס | מועמדות | |||
| שחקן משנה יוצא מן הכלל בסדרת דרמה | סם וונמייקר | מועמדות | ||
| דייוויד וורנר | מועמדות | |||
| שחקנית משנה יוצאת מן הכלל בסדרת דרמה | טובה פלדשו | מועמדות | ||
| שחקנית אורחת יוצאת מן הכלל בסדרה קומית | בלאנש בייקר | זכייה | ||
| בימוי יוצא מן הכלל בסדרת דרמה | מרווין גיי. חומסקי | זכייה | ||
| כתיבה יוצאת מן הכלל לסדרת דרמה | ג'רלד גרין | זכייה | ||
| 1979 | פרס גלובוס הזהב | סדרת הדרמה הטובה ביותר | — | מועמדות |
| ההופעה הטובה ביותר של שחקן בסדרת דרמה | מייקל מוריארטי | זכייה | ||
| ההופעה הטובה ביותר של שחקנית בסדרת דרמה | רוזמרי האריס | זכייה | ||
| פרס גראמי | הפסקול הטוב ביותר למדיה ויזואלית | מורטון גולד | מועמדות |
הסדרה בישראל עריכה
לקראת סוף יולי 1978, פורסם בעיתון "דבר" שמליאת רשות השידור אישרה את שידור הסדרה בארץ, כאשר אחד עשר מחבריה הצביעו בעד, וחמישה נגד. במהלך המליאה, המשורר אבא קובנר טען שהסדרה יכולה להיות משודרת בישראל בתנאי שאין בה דבר שהוא בגדר חילול נושא השואה. כמו כן הוא הציע שלפני שידורה איש מרשות השידור יסביר את ההסתייגות שמעוררת הסדרה, ושבסיום שידורה ייערך עליה דיון בסגנון תוכנית הבוקר "השעה השלישית" - הצעתו לא התקבלה מפני שדיונים יכלו "לגלוש לאפיקים מלאכותיים". פרופסור אהרן הראל-פיש טען שלפי תגובות הסדרה שהגיעו מארצות הברית, יש בה "יסודות אלרגיים שאינם מתאימים לציבור הישראלי". בנוסף הוא הציע שצריך לאפשר לאנשי ציבור נוספים לצפות בסדרה לפני שידורה, כדי "למנוע שעורריה ציבורית" - הצעתו אינה התקבלה. דוד פדהצור הביע ביקורת על המליאה, בה אמר שהם קבעו את שידורה על סמך ביקורות ולא על סמך צפייה, בנוסף הוא כתב שמנכ"ל רשות השידור, יצחק לבני, ציין כי מספר מדינות מחכות להחלטת ישראל לגבי שידור הסדרה, לפני שהן משדרות אותה - משמע שידור הסדרה בארץ עשוי להעניק לה הכשר. ב-22 באוגוסט 1978, הוכרז בעיתון "דבר" שהסדרה תשודר בשלמותה בלי השמטות, כמו כן הוכרז שהיא תשודר בתוך שבועיים בחודש ספטמבר, כאשר ישודרו שני פרקים בשבוע, בשונה מהשידור בארצות הברית בה שודר פרק כל יום - הסיבה לכך היא שהייתה הרגשה ששידור רציף יום אחר יום יגרום לעומס כבד על קהל הצופים. עוד הוכרז, שלאחר שידור הסדרה ידברו על ההיבטים החינוכיים שלה במסגרות שונות ברדיו ובטלוויזיה, לרבות תוכניות הנוער[16][17][18].
הפרק הראשון של הסדרה שודר ב-11 בספטמבר 1978, כאשר בסיומו העריכו שהצפייה בסדרה הייתה גבוהה, אף על פי שהתגובות הטלפוניות שהגיעו לבניין הטלוויזיה על השידור היו מועטות. הפרק השני של הסדרה שודר ב-13 בספטמבר 1978[19]. לאחר שידור שני הפרקים הראשונים, נכתב בעיתון "דבר" ביקורות על הסדרה על ידי חנה זמר[20]:
"אם איננו מוכנים להשלים עם כרסומה הזדוני של תודעת השואה, המצטרף לשחיקתה "הטבעית" ומכפיל אותה, אם איננו רוצים שהמוני-המונים ברחבי העולם יגדלו בלי ידיעה ומושג על מה שהיה – לא נוכל להסתפק בפעילות של תיעוד במישורים המוליכים רק לקבוצות מיעוט של משכילים ואניני-טעם. מי היה צופה בשמונה שעות של דוקומנטציה מקפיאת דם? מי היה מעלה אותה על המסך הקטן המגיע למאות מיליונים? [...] איזה אחוז מהם קרא אי-פעם ספר על השואה, ולו את יומנה הנפוץ של אנה פרנק? הסדרה הזאת הגיעה אליהם, היא העבירה להם משהו מתחושת הזוועה, [...] היא לא עשתה צדק לנושא, אבל היא איננה מחללת אותו."
חיים איזק גם כתב ביקורת על הסדרה[21]:
"[אני] מדבר על אי-הדיוקים שכמה חוקרי התקופה מגו בסדרה [...], אלה דברים שאינם מעלים ומורדים הרבה. סוף-סוף אין הסרט תעודה היסטורית מדייקת בפרטי-פרטיה. יש יסוד לביקורת על הסרט דווקא על הדיוקים לכאורה שלו. [...] הסדרה עלולה להשפיע השפעה הפוכה מן המכוונת: אפשר שיימצאו כאלה, שהמראות המבוימים, הלא דוקומנטריים, ייראו בעיניהם כהפרדה יהודית, כתעמולה ציונית, נטייה שקואליציה ססגונית של שונאי ישראל ודאי תעשה להפצתה. [...] האמת היא שגם אילולי נעשה שום סרט על השואה, יחס כזה של חלקים מן הציבור הלא-יהודי בעולם הוא אפשרי. רק שהסרט "שואה" עלול לעלות רגשות על פני השטח."
הפרק השלישי של הסדרה היה אמור להיות משודר ב-18 בספטמבר 1978, אך לבסוף שודר ב-20 בספטמבר בעקבות התארכות מהדורת החדשות המיוחדת על הסכמי קמפ דייוויד[22]. מאוחר יותר פורסם שהפרק נדחה בגלל שיצחק לבני טען שהוא לא רוצה שהטלוויזיה "תספר בשעה 9 על התחלת התגשמות התקווה של הציונות, השלום, ולתאר בשעה 10 את הטראומה הגדולה ביותר של העם היהודי"[23]. הפרק הרביעי והאחרון של הסדרה שודר ב-27 בספטמבר 1978[2]. לאחר סיום הסדרה, נכתב בעיתון "דבר" ביקורת על הסדרה על ידי עליזה ולך[24]:
"הסרט לא עשה למען השואה [...], האם על אף רמתו הנמוכה, אי הדיוקים שבו והעטיפה הפלסטיקית שלו הוא תרם לשימור זכר השואה ולהנחלתו לאלה שלא ידעו, או העדיפו להתעלם, נדמה לי שמגזימים אלה שתולים בו כל כך הרבה. [...] "שואה" לא תיקן שום מעוות באטימותנו לנושא. נכון אמנם שריתק למקלט הטלוויזיה מיליוני אנשים, שלא היו קוראים מחקר רציני על השואה או לא היו קונים כרטיס לסרט דוקומנטרי על הנושא, אך המשקיע שהותיר בהם הוא קצר ימים. את זה אני זוקפת בכל זאת לחובת רמתו הירודה של הסרט. [...] הסדרה "עבדה" רק על אלה שלא נזקקו לסרט - על אלה שחיו אותה על בשרם. נדמה לי גם שהם תולים בה יותר ממה שהיא מסוגלת לעשות, כיוון שכאבם על ההתעלמות והבריחה מהנושא הוא גדול."
סקר שנערך בשביל רשות השידור בנושא הקרנת הסדרה לאחר שידורה, נעשה על ידי המכון למחקר חברתי שימושי בירושלים והמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, עבור רשות השידור. הסקר הראה שכ-90 אחוז מהאוכלוסייה בישראל הייתה בעד שידור הסדרה, כמו כן הוא הראה שכ-1.5 מיליון איש צפו בסדרה ודנו עליה לאחר שידורה. עוד נראה שהסדרה השפיעה על הנוער במידה רבה מאשר על המבוגרים, ושהיא העלתה את רצונם להכיר יותר את הנושא[25][26]. עוד לאחר השידור, הוצע על ידי ישראל יוסט להפיק סרט ישראלי בנושא השואה "שיהיה אותנטי ברמה גבוהה ורציני"[27].
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- אידוב כהן, שואה, הוצאת ספרים ברונפמן, 1978
קישורים חיצוניים עריכה
"שואה: סיפורה של משפחת וייס", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"שואה: סיפורה של משפחת וייס", באתר AllMovie (באנגלית)
"שואה: סיפורה של משפחת וייס", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים עריכה
- ^ יום שני בטלוויזיה, בעיתון דבר, 8 בספטמבר 1978
- ^ 1 2 יום רביעי בטלוויזיה, בעיתון דבר, 22 בספטמבר 1978
- ^ מיכאל הנדלזלץ, "שואה" נוסח אמריקאי, בעיתון דבר, 27 באפריל 1978
- ^ שואה, באתר הספרייה הלאומית
- ^ נורה ברוקמולר, Als Meryl Streep für "Holocaust" in Freistadt spielte, באתר Oberösterreichische Nachrichten, 25 בינואר 2019
- ^ השואה ב"או.בי.סי", בעיתון דבר, 14 באפריל 1978
- ^ "שואה" בגרמניה, בעיתון דבר, 26 באוקטובר 1978
- ^ דמיאן מקגינס, Holocaust: How a US TV series changed Germany, באתר BBC News, 20 בינואר 2019
- ^ אלי ויזל, Trivializing the Holocaust: Semi-Fact and Semi-Fiction, בעיתון הניו יורק טיימס, 16 באפריל 1978
- ^ הנשיא האמריקאי מוכן לארח פסגה ישראל-מצדים, בעיתון דבר, 14 במאי 1978
- ^ זעם בדניה על אי הקרנת סדרת "שואה", בעיתון מעריב, 19 בנובמבר 1978
- ^ Holocaust": Die Vergangenheit kommt zurück", בעיתון דר שפיגל, 29 בינואר 1979
- ^ ראובן איינשטיין, האמת שלא הוצגה, בעיתון דבר, 22 בספטמבר 1978
- ^ כריסטוף גונקל, Der stille Held von Chrzanów, באתר דר שפיגל, 22 בדצמבר 2016
- ^ דמיאן מקגינס, Holocaust: How a US TV series changed Germany, באתר BBC News, 30 בינואר 2019
- ^ "שואה" תוקרן בטלוויזיה החל ב-11 בספטמבר, בעיתון דבר, 31 ביולי 1978
- ^ "שואה" בטלוויזיה, דוד פדהצור, בעיתון דבר, 15 באוגוסט 1978
- ^ סדרת "השואה" תוקרן בשלמותה, בעיתון דבר, 22 באוגוסט 1978
- ^ הפרק השני של "השואה", בעיתון דבר, 13 בספטמבר 1978
- ^ משפחת וייס כמשפחת ג'ורדאש, חנה זמר, בעיתון דבר, 15 בספטמבר 1978
- ^ מבט צופה ספקן על "שואה", חיים איזק, בעיתון דבר, 15 בספטמבר 1978
- ^ הערב - הפרק ה-3 של "השואה", בעיתון דבר, 20 בספטמבר 1978
- ^ כל-בו-טל, בעיתון דבר, 29 בספטמבר 1978
- ^ הצופה לא הרוויח והנושא הפסיד, עליזה ולך, בעיתון דבר, 28 בספטמבר 1978
- ^ כל-בו-טל, בעיתון דבר, 13 באוקטובר 1978
- ^ הטלוויזיה הייתה צריכה לשדר את "שואה" - אמרו 90 אחוז מהאוכלוסייה היהודית שצפו בסרט, בעיתון דבר, 8 באוקטובר 1978
- ^ סרט משלנו על השואה, ישראל יוסט, בעיתון דבר, 9 באוקטובר 1978