פתיחת התפריט הראשי

קולנוע ישראלי

(הופנה מהדף סרט ישראלי)
הכניסה לסינמטק ירושלים (2009), בזמן פסטיבל הקולנוע בירושלים, פסטיבל קולנוע בינלאומי והאירוע החשוב והמרכזי בישראל ליוצרי קולנוע ושוחריו.

הקולנוע הישראלי הוא תיאור כולל ליצירה הקולנועית במדינת ישראל, החל מימי טרום הקמתה ועד ימים אלו. תחילתו בסרטי תעמולה של המפעל הציוני אשר החל באותה עת בארץ ישראל, והמשכו ביצירות הקולנוע השונות אשר צולמו והופקו לאחר הקמת המדינה. במהלך הזמן, עבר הקולנוע הישראלי תמורות ותהפוכות בתכנים, בסוגות ובאיכות ההפקה.

בראשיתו, הקולנוע הישראלי היה חלק מבניית האומה החדשה בארץ על ידי ביסוס של מיתוסים לאומיים וזיכרון קולקטיבי משותף, עם התפתחותו ובהתאם לאירועים שונים אשר התרחשו במדינה עם השנים, גם הקולנוע שינה את אופיו. לאורך השנים, ניתן להצביע על נושאים אופייניים שחוזרים ועולים בסרטי הקולנוע הישראלי - יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, מלחמה ושלום וגבריות ונשיות. במשך הזמן גבר הגיוון של יוצרי הקולנוע השונים ואוכלוסיות ישראליות חדשות, שהיו ממודרות בעבר מהקולנוע בישראל, נכנסו לתחום הבימוי וההפקה.

במרביתו, השפה הדומיננטית בסרטי הקולנוע הישראלי היא עברית. על כן, השוק המקומי הוא קטן מאוד, ומעטים הסרטים הישראליים שמגיעים כיום לרווחיות, הפקות רבות נסמכות על תרומות וקרנות קולנוע שונות. במקביל לכך, סרטים רבים של הקולנוע הישראלי זכו להוקרה והערכה ברחבי העולם[1], זכו בפרסים בפסטיבלי קולנוע בעולם והיו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

תוכן עניינים

היסטוריה של הקולנוע הישראליעריכה

  ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי

סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בימי היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. בשנות ה-50 הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"אולפני גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי.

בשנות ה-60 החלה להתפתח בישראל תעשיית קולנוע עצמאית. מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר היו היוצרים הפעילים ביותר במהלך שנים אלו. שני סרטים, סאלח שבתי והשוטר אזולאי זכו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר. בשנות השבעים הרבו ליצור בארץ סרטים בסוגה שנקראה "סרטי בורקס". סרטים אלו הצליחו בקופות אך נקטלו בביקורות. הסרטים באותה התקופה החלו לבטא את השינויים שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, בירידת קרנם של המיתוסים הציוניים, ובמעבר מחברה שיתופית וחלוצית לעבר התרכזות בממד האישי. בשנות השמונים חלה התרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. מספר לא מבוטל של סרטים הצליחו למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולזכות בהכרה בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם. הצלחה זו מיוחסת להשתפרות ניכרת באיכות הסרטים, להתרחקות הולכות וגוברת מיצירה פוליטית, ובעיקר לכספים שהחלו לזרום לתעשיית הקולנוע מהממשלה ומחברות הטלוויזיה. ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2, הכבלים והלווין) חויבו בחוק לממן הפקת סרטי קולנוע תמורת זכויות שידור עתידיות.

החל משנת 2008, שישה סרטים ישראליים היו מועמדים לפרס האוסקר, אך לא זכו. לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר היו מועמדים בופור (2008), ואלס עם באשיר (2009), עג'מי (2010) והערת שוליים (2012). לפרס הסרט התיעודי היו מועמדים ב-2013 חמש מצלמות שבורות ושומרי הסף.

נהוג לחלק את תולדות הקולנוע הישראלי לתקופות מוגדרות בהן היה ריכוז סרטים גבוה בעלי מאפיינים דומים, דגם משותף.

הקולנוע הארץ ישראליעריכה

 
כרזת הסרט "זאת היא הארץ", סרט הקולנוע הראשון שהופק במלואו בארץ ישראל.

תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בתקופת היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים הבודדים שנוצרו היו לרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה[2] ויומני חדשות.

עם קום המדינה לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע מסחרית עצמאית. הסרטים הופקו על ידי מספר גורמים מוסדיים, בראש ובראשונה מדינת ישראל על שלוחותיה השונות. בשנת 1948 הוקמה במשרד הפנים מחלקה מיוחדת לעיתונות ולקולנוע, ובראשה עמד ישעיהו קלינוב, עורכו לשעבר של העיתון "הארץ". המחלקה השתלטה על "יומני כרמל", ובאמצעים של תמיכה כספית היה בידה להכתיב אף את תכניו. לאחר חילופי תפקידים במשרד הפנים, שהביאו להשתלטות המפלגות הדתיות, הוחלט במשרד ראש הממשלה דוד בן-גוריון ליצור יומן מתחרה בשם "יומני גבע". לאחר מספר גלגולים, הוקמה חברה בשם "סרטי גבע" אשר הפיקה את היומן. את החברה יזמו היזם מרדכי נבון ואיש הקולנוע יצחק אגדתי.

בשנת 1953 החלה ההסתדרות להפיק סרטים. בשיתוף פעולה עם "סרטי גבע" הופקה סדרת סרטים קצרים, בבימוי הבמאי נתן גרוס, שהפיצה את ראיית העולם ההסתדרותית. במקביל החל אף צה"ל בעשיית סרטים. בשנת 1954 הוקמה "יחידת ההסרטה של דובר צה"ל", אשר פרט לסרטי הדרכה הפיקה גם סרטים תיעודיים, בהם "חוד החנית" משנת 1954, סרט על חטיבת הצנחנים, על פי תסריט מאת שבתי טבת. בשנה זו החל גם "מנהל ההסברה" במשרד ראש הממשלה להפיק סרטים.

התוצר של גופים אלו, סרטי תעודה, סרטים קצרים וסרטי עלילה, היה סרטים בעלי מסר ציוני, תעמולתי לרוב, המתעלמים מן הבעיות האמיתיות שעמדו בפני המדינה הצעירה בשנות ה-50, ומדגיש את המסרים של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות. סוג זה של סרטים מכונה כיום "סרטי הריאליזם הציוני". המאבקים האמיתיים בהם נאבקה ישראל, מפירוק הפלמ"ח ועד לאירועי ואדי סאליב, המתחים הדתיים והאתניים והשאלות הדוחקות בדבר הזהות הישראליות והזהות היהודית - לא קיבלו ביטוי בסרטים אלו, אשר הציגו קו רשמי כמעט אחיד, פשטני ותועמלני.

הקולנוע הלאומי-הירואיעריכה

 
יהורם גאון ואסי דיין כחיילי קומנדו בסרט של מנחם גולן "אנטבה", סרט התואם לתקופת הקולנוע הלאומי-הירואי.

כבר מתחילתו, היה הקולנוע הישראלי חלק מהקמתה של האומה החדשה בארץ. הסרטים אשר הופקו לפני ואחרי הקמת המדינה קידשו מיתוסים ציוניים כמיתוס העבודה, מיתוס הצבר, מיתוס העלייה ועוד. הנרטיב הדומיננטי במרבית הסרטים היה של הצבר החלוץ, הכובש את השממה ומקים את המדינה. הסרטים נטו להדגיש את הפערים בין היהודי הגלותי לבין היהודי החדש - בתחילה, החלוץ עובד האדמה ולאחר מכן, היהודי הלוחם והמגן. הערבים, הוצגו כמעט תמיד בצורה סטראוטיפית - המון ברברי אשר תוקף את היישוב היהודי.

סרט משמעותי ביותר שנוצר בתקופה זו הוא "גבעה 24 אינה עונה" (1955). סרט זה נוצר על ידי חברת הפקה שהוקמה במיוחד לשם הפקתו, בשם "זיק אור", בראשה עמדו העיתונאי צבי קוליץ והמפיק ג'ק פדואה, והוא נועד להפצה בחו"ל ולהצגה בפני יהודי הגולה. שפת הדיבור של הסרט הייתה אנגלית, ולבימויו הובא במאי אנגלי בשם תורולד דיקינסון, וכן שחקנים אנגלים. התסריט נכתב על ידי צבי קוליץ ופיטר פריי. הסרט מתאר את גורלם של ארבעה הרוגים בקרב על גבעה 24. הסרט חוזר בפלאשבק ומתאר את חייהם, ואת הדרך שעברו עד מותם בקרב על הגבעה. הארבעה הם צעיר אירי המתאהב בצעירה ישראלית, תייר אמריקאי המתנדב לצה"ל, צבר ישראלי (בגילומו של אריק לביא) וצעירה ישראלית.

תפנית משמעותית בקולנוע הלאומי הירואי התרחשה לאחר מלחמת ששת הימים: הניצחון המהיר וכיבוש שטחי יהודה ושומרון, הגולן וסיני הביא את ליהירות לאומית ותחושת עצמה צבאית רבה[3]. בהתאם לכך, הסרטים אשר הופקו באותה התקופה היללו את הצבא והלוחם והפקתם הייתה רבת תקציב, לדוגמה: "הפריצה הגדולה" (1970), "עזית הכלבה הצנחנית" (1972) ו-"הוא הלך בשדות" (1967).

 
זאב רווח צילום מסט הסרט חגיגה בסנוקר סרט מסוגת סרטי הבורקס.

קולנוע הבורקסעריכה

קולנוע הבורקס היא סוגה קולנועית שהייתה נפוצה בקולנוע הישראלי משנות השישים והשבעים עד אמצע שנות השמונים. בסוגה זו הסרטים בנויים ממקטעים מתחלפים של מלודרמה וקומדיה, אשר במרכזה עומדות דמויות סטראוטיפית של יהודים ישראלים מעדות שונות. דמות מזרחית מובילה את הסרט ובמרכז הסרט תיאור של משפחה, קהילה או שכונה מזרחית כסביבה יהודית פרה-מודרנית, ותיאור של הקונפליקט בינה לבין הישראליות העברית-אשכנזית, המוצגת כמודרנית. לסרטי הסוגה יש סוף טוב, שלרוב מתקיימת בו חתונה בין בני העדות השונות.

יש הסבורים כי "סאלח שבתי" (1964) של אפרים קישון הוא סרט הבורקס הראשון. הסרט כלל את מרבית המרכיבים המאפיינים את ז'אנר הבורקס, ובראשם את דמות המזרחי הערמומי, המערים על האשכנזי הנאיבי, ואת המרכיבים המלודרמטיים של קונפליקט משפחתי (הנפתר בסוף על הצד הטוב), ודמויות בנוסח הקומדיה דל'ארטה. הסרט זכה להצלחה אדירה בארץ ובחו"ל, קיבל את פרס גלובוס הזהב, ופתח לחיים טופול ולאפרים קישון קריירה בינלאומית משגשגת.

סרטים עממיים על גבול הבורקס נוצרו בשנות ה-60 על ידי במאים כמנחם גולן ("עליזה מזרחי" - 1966) ואחרים. סרטים אלו (ביניהם ניתן למנות גם את "השכונה שלנו", "מוישה וינטלטור", ואחרים, מיצירות קישון, גולן ואורי זוהר, שלמעשה היו שלושת יוצרי הקולנוע המסחריים הפעילים ברציפות במהלך שנות השישים) הם סרטים עממיים, פולקלוריסטים, בעלי מספר מרכיבים שיאפיינו בעתיד את סרטי הבורקס, אך לא ניתן לשייכם בוודאות לסוגה זו. יומו של הבורקס יגיע רק בתחילת שנות ה-70, עם פעולתם של זאב רווח, ג'ורג' עובדיה, בועז דווידזון, אסי דיין ואחרים.

בשיא פריחתם של סרטי הבורקס המשיכו הבמאים לספוג ביקורות רעות מהמבקרים ומהעיתונות, שטענו שרמת הסרטים ירודה והיא בגדר "תיאטרון מול מצלמה". הקהל לעומת זאת הצביע ברגליים ושנים אלו היו חסרות תקדים בכל הנוגע לכמות הצופים הבאים לבית הקולנוע כדי לראות קולנוע ישראלי.

בסוף שנות השבעים החלה הפופולריות של סרטי הבורקס לשקוע במידה רבה. הסיבות שהובילו לשקיעת סרטים אלו היו מגוונות, אך הגורמים המשמעותיים ביותר היו עלייתם של הטלוויזיה והוידאו, שגרמו לשקיעה ניכרת של קולנוע "עממי" והשינוי במדיניות התמיכה הממשלתית בקולנוע, שכבר לא התבססה רק על מספר הכרטיסים שנמכרו אלא גם על קריטריונים של איכות (לדעת הממונים על חלוקת התמיכה).

הקולנוע אישי-מודרניסטיעריכה

באמצע שנות השישים ואל מול סרטי "הריאליזם הציוני", סרטי הבורקס, וסרטי "הזרם המרכזי" קמה תנועת נגד של יוצרים שחשו כי דרכים אלו אינן מבטאות אותם, וכי ברצונם ליצור בישראל קולנוע ישראלי, אמנותי, איכותי, בנוסח סרטי "הגל החדש" הצרפתי. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אמנותיים ואסתטיים.

יוצרי "הרגישות החדשה" באו מהבוהמה התל אביבית, מבתי הספר לקולנוע, ומחבורות השוליים שנוצרו, כגון "חבורת לול" שהתכנסה סביב אורי זוהר או אנשי "העין השלישית" שבראשם הבמאי ז'ק קתמור, הבמאי דוד גרינברג, הצלם אמנון סולומון ואחרים. את המושג "הרגישות החדשה" טבע, שנים לאחר דעיכת התנועה, הבמאי יהודה ג'אד נאמן. התנועה מעולם לא הוגדרה באופן רשמי, לא נכתב "מניפסט", אך הסרטים שנוצרו במסגרתה ניתנים לזיהוי ברור.

קולנוע פוליטי-ביקורתיעריכה

לאחר מלחמת יום הכיפור, והשבר שחל בחברה הישראלית בעקבותיה, וכן בעקבות עליית הליכוד לשלטון חלו לצאת לאקרנים סרטים בעלי אופי ביקורתי כלפי החברה הישראלית וצה"ל. סרט בולט מתקופה זאת הוא "רובה חוליות" (1978) ובעיקרו ישנו מאבק אלים בין שתי קבוצות נערים, הלומדים באותה כיתה, כשברקע ההורים קשי היום, שחלקם הם ניצולי השואה. הספר מגחיך את הקלישאות הציוניות של הקולנוע הלאומי הירואי ומפנה מבט אל היחס לניצולי השואה והנרטיב הפלסטיני[4].

הקולנוע הפוליטי ביקורתי יצא כנגד ערכים ציוניים בולטים ו־"שחט פרות קדושות". הסרטים עסקו בקונפורמיות המאפיינת את הציונות אל מול האינדיבידואליזם אשר מאפיין האמריקניזציה שעברה החברה הישראלית. דמות הערבי הפלסטיני, שהקולנוע עד אז מיעט לעסוק בה, החלה להופיע בסרטים שונים, זאת אל מול דעיכת דמות הצבר הלוחם. דוגמה לסרט בולט מקולנוע זה הוא "אוונטי פופולו" (1986), הסרט, מתרחש בשלהי מלחמת ששת הימים, ומהווה מעין ביקורת סוריאליסטית על המלחמה[4].

סרטים נוספים אשר הופקו בגל קולנוע זה עסקו בטראומה ובשבר בעקבות מלחמת יום כיפור כדוגמת: "לא שם זין" (1987), "בצלו של הלם קרב" (1988) ו־"רסיסים" (1989)

קולנוע הגבולעריכה

סוגות בקולנוע הישראליעריכה

סוגות ייחודיות לקולנוע הישראליעריכה

 
הבמאי בועז דוידזון מביט דרך עדשת המצלמה בתחנת הרכבת הישנה בירושלים, בסצנה מהסרט "אלכס חולה אהבה".
 
מתוך הסרט עפולה אקספרס (1997), קומדיה רומנטית ישראלית.

סרט בורקסעריכה

  ערך מורחב – סרט בורקס

סרט בורקס הוא שמה של סוגה קולנועית שהייתה נפוצה בקולנוע ישראלי בשנות השישים והשבעים. מרבית סרטי הבורקס עסקו בהתנגשויות בין תרבויות ועדות בישראל, ובמיוחד התנגשות בין עדות המזרח לעדות אשכנז. גיבורם של סרטים אלה היה בדרך כלל בן עדות המזרח, לרוב עני, ערמומי ובעל חכמת חיים רבה, המתנגש במוסדות המדינה או דמויות ממוצא אשכנזי, שהוצגו לרוב כעשירות, יהירות, מתנשאות, אטומות לב ומנוכרות. סרטי בורקס אופיינו בחיקויי מבטאים, ובמיוחד מבטאי יוצאי מרוקו, פרס ופולין, בדיחות סלפסטיק, חילופי זהויות ושילוב של קומדיה ומלודרמה.

סרטי הרגישות החדשהעריכה

  ערך מורחב – הרגישות החדשה

הרגישות החדשה היא תנועה בקולנוע הישראלי, שהחלה בשנות ה-60, ונמשכה בערך עד לסוף שנות ה-70. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אומנותיים ואסתטיים, בנוסח סרטי הגל החדש של הקולנוע הצרפתי. עם זאת, התנועה מוגדרת יותר כתנועת נגד לז'אנר "הריאליזם הציוני" ששלט ביצירה הקולנועית הישראלית בשנות ה-40 ובשנות ה-50, והמשיך בשנות ה-60 בעידודה הרשמי ובמימונה של המדינה, ואל מול סרטי הבורקס שנתפסו כעממיים ולא איכותיים.

סוגות נפוצות לקולנוע הישראלי[דרוש מקור]עריכה

מוקומנטריהעריכה

  ערך מורחב – מוקומנטריה

מוקומנטריה היא סוגה טלוויזיוניות, קולנועית וספרותית. היא מוצגת כדוקומנטריה, אך למעשה פיקטיבית ברובה, אף על פי שהיא נשענת לעיתים על המציאות. לרוב היא משמשת כאמצעי פארודי וסאטירי - בצורתה הקומית נקראת גם דוקו-קומדיה. לעיתים ניתנת לשחקנים בסרט מוקומנטרי הרשות לאלתר. סוגה זו נפוצה ביצירה הישראלית משום שהתודעה הפוליטית בישראל גבוהה. הסוגה נפוצה בטלוויזיה הישראלית יותר מאשר בקולנוע הישראלי, משום שהיא עוסקת לרוב בנושאי אקטואליה.

תעודרמהעריכה

בישראל מתרחשים אירועים הנתפסים בעיני תושביה ובעיני אנשים רבים מחוצה לה כאירועים היסטוריים חשובים. קל להסריט סרטים על אירועים אלה משום שנכתב עליהם הרבה חומר בעברית, שיכול לשמש לכתיבת תסריטים בנושא, ומשום שקל ללהק בישראל צוות שמכיר הייטב את האירועים ההיסטוריים האלה מחוויה אישית. במקרה שהאירוע ההיסטורי ממושך דיו, כמו מלחמת לבנון הראשונה, ניתן לצלם סרטים תעודרמטיים על אודותיו במקום ובזמן בו הוא מתרחש.

מצלמה נסתרתעריכה

מצלמה נסתרת היא סוגת קולנוע וטלוויזיה בה אנשים שנבחרים באקראי, מצולמים בלא ידיעתם במצבים מביכים. זו אחת הסוגות הזולות ביותר להפקה משום שהיא אינה דורשת פעלולים או שיחזורים היסטוריים, הליהוק בה הוא חלקי וגם התסריט חלקי ביותר. תעשיית הקולנוע הישראלית הפיקה, באופן יחסי, יותר סרטים מסוגה זו מאשר תעשיות קולנוע אחרות, במיוחד בתקופה הארוכה בה ישראל הייתה אחת המדינות האחרונות בעולם שבהן היה ערוץ טלוויזיה בודד. כשהיה בישראל ערוץ טלוויזיה בודד וממלכתי, הקהל לא קיבל כמעט תוכניות טלוויזיה מסוגה זו וצפה בה יותר בקולנוע.

סוגות נדירות בקולנוע הישראלי[דרוש מקור]עריכה

וידאו ארטעריכה

  ערך מורחב – וידאו ארט

וידאו ארט (באנגלית: Video Art, מילולית: אמנות וידאו), אמנות המשתמשת בתמונות נעות המלוות בדרך כלל בפסקול. סוג זה של אמנות שונה ממדיום הקולנוע, בכך שאינו מחייב שימוש בשחקנים או דיאלוג ואינו מחויב בהצגת נרטיב או עלילה. הסוגה הזו נדירה בכלל העולם, ובישראל היא נדירה מעט פחות.

סרטים מוזיקלייםעריכה

  ערך מורחב – סרט מוזיקלי

סרטים ישראלים רבים מכילים שירים בביצוע השחקנים. אולם, מעט מאוד מהסרטים הישראלים הם סרטים המכילים גם שירה וגם ריקודים. מעבר לזאת, גם בתיאטרון העברי, נדירים יחסית מחזות הזמר - מחזות שבהם יש גם שירה וגם ריקודים. בין מעט הסרטים האלה ניתן למנות את הסרט חמש-חמש שצולם על פי המחזמר מאת נעמי שמר, את סדרת קונילמל בכיכובו של מייק בורשטיין ואת הרשל'ה בכיכובו של מייק בורשטיין. בורשטיין וחלק נכבד מהשחקנים בסדרת קונילמל, כמו גם יעקב בודו ששיחק ב-"חמש-חמש", לוהקו מהתיאטרון היידי.

סוגות הדורשות תקציב רבעריכה

תעשיית הקולנוע הישראלי אינה יכולה להתחרות בתקציב הפעלולים של הפקות הוליוודיות גדולות. לכן כמעט שלא מופקים בישראל סרטי מדע בדיוני[5], סרטי פעולה, סרטים על אגדות או סרטים הדורשים שיחזורים היסטוריים בני יותר מעשרות שנים. הדבר נכון אפילו כשמדובר בנושאים שהמחקר ההיסטורי בהם או הספרות הנכתבת על אודותם, מפותחים מאוד בישראל. בישראל לא מופקים כמעט סרטים על סיפורי המקרא או על התקופה הרומית, למרות בקיאות הציבור הישראלי בנושאים אלה.

צבא[דרוש מקור]עריכה

סרטים ישראלים רבים, מסוגות שונות כמו דרמה, תעודרמה וקומדיה, עוסקים בצה"ל ובהווי הצבאי. הדבר נובע מסיבות שונות. ראשית, ענייני צבא וביטחון תופסים תפקיד מרכזי בחיי היום יום בישראל. שנית, החזון הציוני רואה את היהודי החדש כאיש עמל וכלוחם. הסרטים שנעשו בתקופת קום המדינה נעשו בהשראת חזון זה, וזו המסורת קולנועית שהם יצרו. שלישית, קל להפיק בישראל סרטים על צבא: זמינותם של מתקנים צבאיים וציוד צבאי גבוהה בישראל וקל ללהק בישראל צוות שיודע להפעיל ציוד צבאי, לכתוב תסריטים אמינים על צבא וכיוצא בזה. רביעית, קל למכור מחוץ לישראל סרטים ישראלים בנושאי ביטחון משום שישראל "מככבת" במדורי החדשות בענייני ביטחון. חמישית, יש קרנות שמסייעות במימון קולנוע ישראלי. לכן, הפקת סרט קולנוע היא דרך זולה יותר להעביר מסרים פוליטיים בישראל, מאשר במדינות רבות אחרות. רבים מהמסרים הפוליטיים המועברים בסרטים ישראלים קשורים בצבא בשל מרכזיות הצבא בפוליטיקה הישראלית.

ניצולי שואה[דרוש מקור]עריכה

סרטים על חייהם של ניצולי שואה, להבדיל מסרטים על השואה עצמה, נפוצים מאוד בישראל. על שני נושאים אלה נכתבים ספרים עבריים רבים, וקל יחסית לקבל תקציבים לעידוד סרטים על שני נושאים אלה מקרנות גרמניות להנצחת השואה. קל גם להפיץ בעולם סרטים בנושאים אלה בשל ההתעניינות בנושא. אולם, קל יותר להפיק בישראל סרטים על חייהם של ניצולי שואה מאשר סרטים על השואה עצמה מכמה סיבות: סרטים על ניצולים לא מצריכים הטסה של צוות ההפקה לאירופה; סרטים על ניצולים עוסקים בנושא שמוכר יותר לישראלים רבים מחוויה אישית ולכן הם דורשים פחות תחקיר וקל יותר ללהק צוות שמכיר את הנושא; מעבר לזאת, סרטים על חיי הניצולים מצריכים שיחזור תפאורה לתקופה מאוחרת יותר: קל יותר לשחזר את שנות השישים או השבעים בקולנוע, מאשר את שנות הארבעים. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרטים על חייהם של בני ניצולי שואה - השואה היא עדיין מרכיב חשוב בסרטים אלה, אולם, נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, עבור רבים מהם, לא צריך לעשות כל שחזור היסטורי[6].

רב-תרבותיותעריכה

מוטיב מרכזי בסרטים ישראליים הוא הצגת השונה. סרטים על יחסים בין בני דתות, עמים, עדות ומסורות שונות, מאוד נפוצים במדינת ישראל, שהיא רב-תרבותית. זאת משום שהנושא הוא חלק חשוב מחיי היום יום בישראל ולכן הוא מעסיק את הקהל בישראל ומוכר היטב לצוות ההפקה. מעבר לזאת, קל למכור סרטים בנושא זה מחוץ לישראל. יהדות העולם מתעניינת ביחסים בין אוכלוסיות שונות בתוך העם היהודי ואנשים רבים בעולם מתעניינים בסכסוך הישראלי ערבי.

דמויות בולטות בקולנוע הישראליעריכה

מוסדות וגופים העוסקים בקולנוע ישראליעריכה

אולפני הסרטה בעבר ובהווהעריכה

פרסי קולנוע ישראלייםעריכה

פסטיבלי קולנוע בישראלעריכה

מגזיני קולנוע בישראלעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

היסטוריה של הקולנוע הישראליעריכה

  • נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי – פרקים בתולדות הקולנוע והראינוע בישראל, הוצאת המחברים, 1991
  • אלה שוחט, הקולנוע הישראלי – היסטוריה ואידאולוגיה, תרגום: ענת גליקמן, ברירות, 1991.
  • מאיר שניצר, הקולנוע הישראלי – כל העובדות, כל העלילות, כל הבמאים וגם ביקורת, 1994.
  • משה צימרמן, סימני קולנוע: תולדות הקולנוע הישראלי בין השנים 1948-1896, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 2000.
  • נלה הרוש, אהרון פרקש, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 2004-1913, בהוצאת גלריה "פרקש", 2004.
  • משה צימרמן, חור במצלמה, עיונים בקולנוע הישראל, הוצאת רסלינג, 2003
  • יעל מונק, נורית גרץ, במבט לאחור, קריאה חוזרת בקולנוע הישראלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015.
  • דוד שליט, מקרינים כוח - בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים, רסלינג, 2006.
  • ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה – ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 1945 - 2008, ירושלים: הוצאת מאגנס – אשכולות, 2009.

ביקורת וניתוח קולנוע ישראליעריכה

  • גדעון קוץ, דימוי הזר בסרט הישראלי (1966- 1976), עבודה לתואר מוסמך בקומוניקציה, האוניברסיטה העברית, 1977.
  • מירי טלמון, בלוז לצבר האבוד – חבורות ונוסטלגיה בקולנוע הישראלי
  • נורית גרץ, מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראלית, עם עובד, תשס"ט 2009.
  • נורית גרץ, אורלי לובין, ג'אד נאמן, מבטים פיקטיביים על קולנוע ישראלי – אסופת מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ח 1998.
  • קובי ניב, על מה הסרט הזה? - ניתוח חמישה סרטים ישראלים - זוהר, שחור, החיים על פי אגפא, הבחור של שולי וחולה אהבה משיכון גימל
  • קובי ניב, תסריטאות - כולל ניתוח של הסרט "חתונה מאוחרת"
  • פבלו אוטין, קרחונים בארץ החמסינים - הקולנוע הישראלי החדש - שיחות עם במאים, רסלינג, 2008.
  • פבלו אוטין, שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים, הוצאת אסיה, 2016.
  • שמוליק דובדבני, גוף ראשון, מצלמה: קולנוע תעודי אישי בישראל, הוצאת כתר, 2010.
  • דוד שליט, אולם שכולו טוב: זיכרונות הקולנוע של הישראלים, הוצאת פרדס, 2011.
  • מעין אמיר (עורכת), דוקומנטלי: מאמרים על קולנוע דוקומנטרי ישראלי, עם עובד, תל אביב, 2007.
  • אריאל שוייצר, קולנוע ישראלי חדש, הוצאת כרמל, 2017

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קולנוע ישראלי בוויקישיתוף

אתרים העוסקים בקולנוע ישראליעריכה

כתבות ומאמריםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ סוד ההצלחה של הקולנוע הישראלי בעולם, www.haaretz.co.il (בעברית)
  2. ^ ליאת שטייר-לבני, טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים: היבטים של שואה ותקומה בתעמולה הארץ-ישראלית והיהודית-אמריקנית 1945–1948, חיפה: מוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה., 2018
  3. ^ הז'אנר ההירואי-לאומי בעקבות מלחמת 1967, www.amalnet.k12.il
  4. ^ 4.0 4.1 מבוא, ספר הקולנוע הישראלי, ‏2015-09-03 (בhe-IL)
  5. ^ שמוליק דובדבני, לא על הבורקס לבדו, באתר ynet, 4 בדצמבר 2009
  6. ^ ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה – ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 1945 - 2008, ירושלים: הוצאת מאגנס – אשכולות., 2009