זמרי בן סלוא

דמות מקראית

זִמְרִי בֶּן סָלוּא, לפי המסורת, הוא נשיא שבט שמעון במסע בני ישראל במדבר. לפי המסופר בתורה (ספר במדבר, פרק כ"ה), ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליצאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי ביקש לפני משה רבנו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לידיעת כל ישראל. בסוף המעשה נהרג זמרי יחד עם כזבי בת צור על ידי פינחס. בשל מעשהו זה, הביא זמרי למגפה אשר קפחה את חייהם של 24,000 מאנשי שבטו, ומצד שני לבחירת פינחס וצאצאיו לכהונה.

זמרי
זמרי בן סלוא
זמרי משדל את בני ישראל לחטא, מאת הצייר ההולנדי חרארד הוט, 1728
זמרי משדל את בני ישראל לחטא, מאת הצייר ההולנדי חרארד הוט, 1728
זמרי משדל את בני ישראל לחטא, מאת הצייר ההולנדי חרארד הוט, 1728
אב סלוא
נרצח 1273 לפנה"ס
שיטים
אם אשת סלוא
בת זוג אשת זמרי
צאצאים Salu עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק נשיא שבט שמעון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מקור השם

עריכה

לדעת חז"ל זמרי הוא אחד הכינויים של שלומיאל בן צורישדי[1], וכך מסופר בתלמוד: ”א"ר יוחנן חמשה שמות יש לו 1. זמרי 2. ובן סלוא 3. ושאול 4. ובן הכנענית 5. ושלומיאל בן צורי שדי. זמרי על שנעשה כביצה המוזרת בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו שאול על שהשאיל עצמו לדבר עבירה בן הכנענית על שעשה מעשה כנען ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב')

הסיפור במדרשי חז"ל

עריכה

לאחר כישלונו של בלעם בן בעור לקלל את ישראל, חפשו מלכי מדיין דרך נוספת להכשיל או, לפחות, להחליש את ישראל טרם כניסתם לארץ המובטחת. עצתו של בלעם הייתה כך: "אמר להם [בלעם בן בעור למלכי מדיין] אלהיהם של אלו שונא זימה הוא"[2]. כל זמן שהם מונעים את עצמם מלחטוא ביחסים אסורים (עריות) אלוהיהם מגן עליהם. תוציאו את בנותיכם ושתפתינה את בני ישראל לחטוא איתן, הן בחטא הזנות והן בחטא עבודה זרה. וכך מספרת התורה את המעשה שהיה:

"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב: ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן: ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל: ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל: ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור: והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד: וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו: ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל: ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף."

חומש במדבר, כה

במדרשי חז"ל המובאים בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין[3] יש הרחבה של סיפור מעשה זמרי:

בנות מואב היו משתכנות באוהלים לא הרחק ממחנה ישראל, כך שרבים מבני ישראל התפתו לזנות איתן, בדיוק כפי שחשב בלעם בן בעור שתכנן את המעשה. בנות מואב נענו לגבר המשדל רק בתנאי שיסכים לעבוד לבעל פעור, מה שאכן קרה עד כדי שהתורה מתארת - "ויצמד ישראל לבעל פעור". הגברים שנכשלו בעבירות אלו התחייבו מיתה ומשה ישב עם בית דינו לדון ולחייב מיתה את החוטאים. כיוון שרבים מהחוטאים היו משבט שמעון באו אנשי השבט אל זמרי שהיה מראשי השבט ודרשו ממנו שיעשה מעשה שיציל אותם. זמרי החליט לקבוע כי אין בזנות עם גויה עונש מוות, והביא ראיה לכך את נישואיו של משה רבנו עם בתו של יתרו, אף על פי שזו נתגיירה לפני נישואיה עמו. כדי לבסס את פסקו זה, הוא החליט לזנות עם כזבי בת צור שהייתה בת מלך מדין ולפרסם את מעשהו זה. הוא בא אליה וביקש ממנה לשתף איתו פעולה. היא אמרה לו שכיוון שהיא בת מלך ומורמת מעם, לא הרשה לה אביה לזנות עם כל אחד, אלא רק עם הגדול שבעם ישראל, הוא משה. אמר לה זמרי שהוא חשוב ממשה, שכן משה הוא המנהיג של השבט השלישי, שבט לוי, ואילו הוא עצמו מנהיג שבט שמעון, השבט השני.

כזבי הסכימה לשתף פעולה וזמרי אחז אותה בבלוריתה והביאה אל משה, שם התריס כנגדו ושאל האם כזבי מותרת לו, שכן היא בדיוק כאשתו של משה, צפורה, שגם היא הייתה מדיינית. כאשר ראה העם את מעשה ההתגרות של זמרי געו כולם בבכיה. פנחס ידע שההלכה היא ש"הבועל ארמית קנאים פוגעין בו", ודקר למוות את זמרי וכזבי.

השפעה

עריכה

הניגוד שבין מעשהו הטמא והמתריס של זמרי לבין מעשה הקנאות של פנחס שהחזיר לעם ישראל את הקדושה יצר את הביטוי "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" לתיאור אדם העושה מעשה נבלה ומצדיק את עצמו לאחר מכן, או מראה עצמו כאילו הוא טלית שכולה תכלת.

בדתות אחרות

עריכה

באסלאם, זמרי מכונה סמירי (א-סמירי; لـسّٰامِرِي) ומוזכר בסורת ט.ה. שבקוראן בתור אחד מהאחראים לחטא העגל. הקוראן מייחס לא-סמירי רבים מהמעשים שיוחסו בתנ"ך לאהרן בקטע המקביל העוסק בחטא העגל.

בנצרות, זמרי מוזכר בכתבי המיסטיקנית הנוצרית בריגיטה משוודיה בתור חוטא שנידון להיצלות בגיהנום לנצח נצחים[4].

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא זמרי בן סלוא בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה