פתיחת התפריט הראשי

חטא בעל פעור

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע בעת שחנו עם ישראל בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדיין, ומתוך כך פיתו אותם הבנות להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות החטא הורה ה' למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של החטא, לקח זמרי בן סלוא ששימש כנשיא בית אב בתוך שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, לשכב איתה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה בחוסר אונים. פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשכר זאת, הבטיח ה' לפינחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

תיאור החטאעריכה

תיאור החטא מובא בתורה בספר במדבר פרק כ"ה:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל

תיאור זה מורכב משלושה חלקים בהם מתקיים קשר אסור עם נשים נכריות, פיתוי לאכול מן הזבחים שהוקרבו לאלוהי מואב - פעור, ולבסוף החוטאים משתחווים לו. מפני שלושת חלקי החטא הללו, הזהיר ה' את עם ישראל מיד לאחר חטא העגל לבל יתפתו לכרות ברית עם הכנענים יושבי הארץ[1]:

פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן

שילוב של זנות עם פולחן אלילי היה נוהג מקובל ונפוץ בעבר[2], וככל הנראה גם באזור ארץ כנען, ומחשש לפיתוי לבגוד בברית עם ה' לטובת אל אחר בגלל הימשכות אחר התאווה, אסרה התורה כל קשר נישואין עם עמי הארץ, ואיסור מוחלט על הפעלת 'קדש' ו'קדשה' בארץ.

העונשעריכה

תיאור העונש המופיע בתורה מתחלק לשני חלקים: 1. עונש בידי אדם: הוצאה להורג של ראשי העם שהובילו את חטא, בידי בתי הדין. 2. עונש בידי שמיים: מגפה הפורצת במחנה וממיתה 24,000 איש.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר...וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף

אמנם באשר לחלקו הראשון של העונש, לא מפורש בכתוב אם הוא בוצע או לא. יש אומרים שהשופטים אכן ביצעו את ההוצאה להורג[3], אמנם יש אומרים שלאחר שפינחס עצר את המגפה במעשהו, כבר שב חרון אף ה' מישראל ולא היה צורך בהוצאה להורג שנועדה להרתיע את החוטאים[4].

עצירת המגפהעריכה

לאחר פרוץ המגפה, בעיצומו של החטא, לקח זמרי בן סלוא ששימש בתפקיד נשיא בית אב בשבט שמעון, את כזבי בת צור, ביתו של אחד מלך מחוזי במדיין, אחד מחמשת מלכי מדיין, ולעיני משה ועם רב שנאסף אליו אל פתח המשכן, הכניס אותה אל אוהלו על מנת לשכב איתה שם. הכתוב מתאר מצב של חוסר אונים של ההנהגה לנוכח מעשה העזות של זמרי:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

כאשר ראה זאת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בן אחיינו של משה, לקח רומח, נכנס לאוהלו של זמרי ודקר אותם למוות. בעקבות זאת חל זעזוע בקרב העם, שיצר רתיעה מהמשך הקשר עם בנות מדיין והביא לסיום המגפה. חז"ל מוסיפים פרטים נוספים בתיאור מעשהו של פינחס, בהתאם להלכה המתירה להמית אדם מישראל הבועל גויה ללא משפט, תוך כדי מעשה העבירה:

הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה - עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמעי לי! - אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב: והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב: וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא... אמר רבי יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפנחס: אחד - שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד - שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד - שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, ואחד - שלא נשמטו מן הרומח, ואחד - שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד - שבא מלאך והשחית בעם

תלמוד בבלי סנהדרין דף פב, עמ' א-ב

קנאותו של פינחסעריכה

  ערך מורחב – קנאים פוגעים בו

חז"ל מבארים שמעשהו של פינחס לא נבע מרגשי זעם בלבד, אלא הדבר מעוגן בהלכה ייחודית המתקיימת בסיטואציה מסיומת בה אדם מישראל בועל בפרהסיה אשה גויה, שכדי לגדור את הדבר ולמנוע את חילול השם המתלווה למעשה זה, התירה התורה לאדם החש רגש קנאות לכבוד ה', להמית את הבועל והנבעלת בעת הבעילה עצמה. הלכה זו מכונה בתלמוד:"הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו"

שכרו של פינחסעריכה

בשכר מעשהו של פינחס, הבטיח לו ה' "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". במובנה ומהותה של ברית זו נחלקו הפרשנים. מפשט הפסוקים נראה, וכן הסבירו כמה פרשנים[5], שהכוונה היא שהובטחה לפינחס ולזרעו הכהונה הגדולה. ואכן רוב שנותיו של המשכן ובית המקדש הראשון שימשו בניו של פינחס בכהונה הגדולה[6]. יש אומרים, על פי מדרש חז"ל, שכאשר נמשחו אהרן וארבעת בניו לכהונה, כבר נולד פינחס, והואיל ולא נמשח עימם, לא נחשב לכהן, אלא רק הבנים שנולדו לארבעת בני אהרן לאחר משיחתם לכהנים. ולאחר מעשהו של פינחס קבע ה' שגם הוא וזרעו ייחשבו לכהנים[7].

הנקמה במדייןעריכה

  ערך מורחב – מלחמת מדין

בעקבות החטאת המדיינים את ישראל, צווה ה' את משה ליזום מלחמת ענישה-נקמה במדיינים שהסבו לעם ישראל נזק רוחני כבד, וגם גרמו למותם של 24,000 איש מעם ישראל, שזו הייתה מטרתם של המדיינים בחטא.

משה גייס 12,000 לוחמים, 1000 מכל שבט, והם הכו כל זכר במדיין, כולל חמשת מלכיהם (שאחד מהם הוא אביה של כזבי בת צור). כאשר שבו הלוחמים עם השבי והשלל, ובכללו הביאו את בנות מדיין, כעס משה על שלא המיתו את הבנות שהן היו הגורם העיקרי לחטא ולעונש, וצווה עליהם להמית כל זכר בטף וכן כל אשה ש'יודעת איש למשכב'. הלוחמים עשו כדבריו והותירו רק בנות קטנות שאינן ראויות למשכב זכר.

בנות מואב ומדייןעריכה

סיפור החטא פותח בתיאור הזנות עם בנות מואב:"וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" אולם בכל המשך הסיפור, ובעיקר באזכוריו בפרשות פינחס ומטות ביחס לציווי הנקמה במחטיאים, מוזכרות דווקא בנות מדיין: "וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית","צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר","נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ".

הפרשנים עמדו על השינוי, ונתנו לכך מספר הסברים. יש אומרים שגם בנות מואב וגם בנות מדיין היו שותפות בחטא, אך ה' לא צווה לנקום במואבים מפני שעם ישראל הוזהרו כבר קודם לכן מלפגוע בהם בשל קרבתם המשפחתית אליהם שהם בניו של לוט, ולכן רק במדיינים הוטל על ישראל לנקום נקמת ה'[8]. ויש אומרים שה' לא צווה להינקם מהמואבים משום שהם עשו כן מחמת הפחד מישראל, או משום שישראל כבשו את ארץ סיחון שכבש את השטח ממואב, ואילו מדיין הכניסו עצמם ל'מריבה' שאינה קשורה אליהם, ולכן נענשו[9]. ויש אומרים שה' לא צווה להכות את המואבים משום שעתידה רות המואביה סבתו של ישי אבי דוד המלך להוולד לעם המואבי[10]. יש אומרים שבנות מואב לא פיתו את ישראל, אלא עם ישראל יזמו את הזנות. ואילו המדייניות פיתו את עם ישראל לזנות עימן, ולכן נענשו[11]. ויש אומרים שרק בנות מדיין השתתפו בחטא, אך הואיל והגיעו אל ארץ מואב שהייתה בקרבת מְקום חנייתם של ישראל, ערבות מואב, נדמו לבני ישראל כמואביות[12].

מטרת הפיתויעריכה

בפרשיה המתארת את החטא לא מוסבר המניע של הבנות לפתות את ישראל לזנות ובגידה בה' בכך שישתחוו לבעל פעור. אמנם בפרשת מטות מסופר שכאשר משה נוכח לדעת שהלוחמים השבים ממלחמת הנקמה במדיין לא הרגו את הנשים, הוא טוען כלפיהם: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'". למדו מכאן חז"ל שמאחורי מעשה הפיתוי והחטא עמד בלעם בן בעור, שיעץ לבלק מלך מואב[13] שאם רצונו לגרום למגפה בעם ישראל שתחליש את כוחם ותמנע את המלחמה עמו, עליו להכשילם בזימה, שזהו חטא השנוא על אלוהי ישראל, ויגרום לחרון אפו עליהם:

אמר להם {בלעם למואבים}: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר: המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק"ו, עמ' א.

אזכורים נוספים של החטאעריכה

במקרא קיימים מספר אזכורים נוספים של חטא בעל פעור: בנאומו של משה בספר דברים, הוא מוכיח לעם ישראל שמי שדבק בה' זוכה לברכה, ומי שבוגד בו וחוטא בעבודה זרה - נענש בהשמדה[14]: "עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹוהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹוהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". בעקבות בניית המזבח בעבר הירדן המזרחי על ידי בני שבטי ראובן וגד, באים נציגי שאר השבטים אליהם ומאשימים אותם בבגידה בה'. בין היתר הם אומרים להם[15]: "הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'". כאשר הנביא הושע מוכיח את ממלכת ישראל על כפיות טובתם כלפי ה' בבוגדם בו על אף יחסו הטוב והאוהב כלפיהם, מדמה זאת הושע למעשה בעל פעור שגם בו הייתה כפיות טובה ובגידה של עם ישראל כלפי ה'[16]: "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם" .

הקבלה לחטא העגלעריכה

ניתן להבחין בדמיון רב בין שני חטאי הסגידה לאל נכר, שחטאו ישראל בעת שהותם במדבר - חטא העגל וחטא בעל פעור.

שלב חטא העגל חטא בעל פעור
אכילת זבחים וזנות קודם החטא "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק "[17] (שמות ל"ב, ו') "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן " (במדבר כ"ה, א-ב)
חטא ההשתחוות לאל הנכר "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם " (ל"ב, ו') "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן " (כ"ה, ב')
הוצאה להורג של מובילי החטא "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (ל"ב, כ"ז) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (כ"ה, ה')
מגפה בעם "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (ל"ב, ל"ה) "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל...וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, ג; ח)
תוצאות העונש "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (ל"ב, כ"ח) "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף " (כ"ה, ט')
שכר הקנאות "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹוהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י"ב-י"ג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה""בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמות ל"ב, כ"ט; דברים י', ח')

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר שמות פרק ל"ד פסוקים ט"ו - ט"ז.
  2. ^ ספר הושע פרק ד' פסוק י"ד, ובמלבי"ם ורד"ק שם.
  3. ^ רש"י וראב"ע על במדבר פרק כ"ה פסוק ה'. וכך עולה מדברי חז"ל בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין דף פב, עמ' א.
  4. ^ רמב"ן על במדבר פרק כ"ה, פסוק ה'.
  5. ^ חזקוני ומלבי"ם על במדבר פרק כ"ה פסוק י"ג, ועוד.
  6. ^ עי' ספר דברי הימים א פרק ה, פסוקים ל'-מ"א.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"א. רש"י על במדבר פרק כ"ה פסוק י"ג.
  8. ^ רמב"ן על במדבר פרק כ"ה, פסוק י"ח.
  9. ^ חזקוני על במדבר פרק כ"ה, פסוק י"ז. וכיוצ"ב בר' חיים פלטיאל שם.
  10. ^ רבנו בחיי על במדבר פרק כ"ה פסוק י"ז.
  11. ^ כלי יקר על במדבר פרק כ"ה, פסוק י"ז.
  12. ^ מלבי"ם על במדבר פרק כ"ה, פסוק א'. אברבנאל שם.
  13. ^ כך הם גם מפרשים את הפסוק: לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (במדבר פרק כ"ד פסוק י"ד).
  14. ^ ספר דברים פרק ד', פסוקים ג'-ד'.
  15. ^ ספר יהושע, פרק כ"ב, פסוק י"ז
  16. ^ ספר הושע, פרק ט', פסוק י'
  17. ^ המילה 'לצחק' כאן מתפרשת על פי בעלי המדרש ופרשנים רבים במובן של קלות ראש עם הערווה תוך כדי הפולחן האלילי.