שליו נודד
שליו נודד (שם מדעי: Coturnix Coturnix) הוא מין עוף בינוני-קטן ממשפחת הפסיוניים בסוג שליו.
 שליו נודד
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | תרנגולאים |
| תת־סדרה: | תרופודה |
| משפחה: | פסיוניים |
| תת־משפחה: | חוגלות |
| סוג: | שליו |
| מין: | שליו נודד |
| שם מדעי | |
 Coturnix coturnixלינאוס, 1758 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
מאפיינים
עריכהעל אף משקלו הגבוה ביחס לגודלו, השליו הוא עוף נודד. להקות השלווים מתקבצות ומתחילות את נדידת הסתיו בהליכה ולאחר מכן הן עוברות לשלב התעופה, בדרכן לאזורים הדרומיים של מחוזות תפוצתן מאירופה ובמעוף לילי אחד בן 700 ק"מ הן חוצות את אזור הים התיכון לכיוון אפריקה. הן נוחתות בחופי צפון סיני ובמזרח מצרים תשושות, שם הן מחפשות מסתור תחת צמחים מדבריים, אז ניתן לצוד אותן בקלות. שיטת הציד המקובלת בסיני היא פריסת רשתות בגובה של 3 מטר. במקרא מסופר שבני ישראל אספו את השליו לשם מאכל בעת נדודיהם במדבר.
בעונת הרבייה קורא הזכר קריאות המיועדות למשוך את הנקבה. הוא תוחם את נחלתו ונלחם עליה בנקירות מקור ובשריטות טפרים. בעונת הקינון, הנקבה חופרת גומה קטנה בסבך הצומח ומרפדת אותה בעשב ובקש. בגומה היא מטילה ביצה חלקה ומבריקה מדי יום. לאחר שנשלמה מכסת הביצים מתחילה הנקבה לדגור במשך 17-19 ימים. הזכר נשאר קרוב לקן כדי להגן עליו. האפרוחים בוקעים יחד, הנקבה שומרת עליהם ומחממת אותם בלילות בימיהם הראשונים. בהיותם בני 12-14 יום, מתחילים האפרוחים לעוף. הם מגיעים לכושר מעוף מלא כמה ימים אחר כך, אבל נשארים עם האם עד שהם בני 30-50 יום. בגרותם המינית של השלווים הצעירים מוקדמת אף היא, כנראה, עוד בשנת חייהם הראשונה.
השליו פעיל בעיקר במשך היום, בלילה הוא ישן על הקרקע.
הריסוס המסיבי בשדות חקלאיים גרם לפגיעה קשה באוכלוסיית השלווים בארץ ומאז נחקקו חוקים להגן עליהם מפני ציד. כיום מגדלים בשבי את השלו לנוי ולמאכל.
אזכורים היסטוריים
עריכהההיסטוריון דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כתב על התושבים הקדומים של העיר אל עריש[2], כי הם ניזונים מציד שלוים. הם היו קולעים רשתות מצמחים, מותחים אותן ולוכדים בהן את השלווים שהיו מגיעים אל החוף בלהקות גדולות[3].
חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן מהמאה ה-1 התרשם מגודל הלהקות של השלווים וכתב: "פעמים כה מרובים השלווים, עד שהם מטביעים תחתם את האוניה (עליה הם יורדים בדרכם על מנת להחליף כוח)"[4].
חכמי התלמוד ידעו על בואו לחוף ועל בשרו עתיר-השומן[5].
הגאוגרף הערבי "אל מוהלבי" בספרו של יאקות כתב כי התושבים בחופי חצי האי סיני אכלו את השליו כשהוא טרי, או כשהוא מיובש במלח.[6]
חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מראשית המאה ה-20 כתב: "באופקיהם של חופי ארצנו ייראו מחנות השלווים העצומים, הקרבים ובאים כעין ענן-כהה המרחף על-פני המים".
אל עריש 1968
עריכהצבי אילן סיפר על ציד השלווים באל-עריש בעת ביקורו בסביבות העיר אחרי מלחמת ששת הימים. רשתות המתוחות בין עמודי עץ המיועדות לציד שלוים נראות בדרך מנחל בשור, דרומית מעזה עד סבחת אל-ברדוויל[7]
הרשתות בחוף הן רשתות דיג ישנות. הן בנויות לגובה של 3-4 מטר. הרשתות הוצבו זוגות: ברשת האחת חורים המאפשרים לציפור להיכנס, להיתפס בראשה ולהמשיך מעבר לרשת השנייה, אשר בה החורים גדולים יותר, שם ממתין הצייד. היות שהשליו תפוס ברגליו, אין הוא יכול להשתחרר.
על מנת לא לעורר חשש מצד העופות על הצפוי להן, הציידים מפזרים שיחים יבשים וענפי דקלים לפני הרשתות, כדי שהשלוים יחשבו כי ניתן למצוא מסתור מתחת למחסות.
הגבלות על הציד
עריכהממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל וממשלת מצרים בחצי האי סיני הגבילו בחוק את הציד.
כך נקבעו כמה רשתות יוצבו ומתי. ביוזמת רשות שמורות הטבע, הממשל הצבאי של מדינת ישראל, אחרי מלחמת ששת הימים, הוציא צווים המגבילים את הציד.
צבי אילן סבר כי הפיקוח על יישום החוק היה דל ולכן מספרם של השלווים היום הוא מועט.
ב-2020 החליט המשרד להגנת הסביבה לאסור על ציד השליו הנודד, בעקבות קמפיין נגד ציד של החברה להגנת הטבע, תנו לחיות לחיות ואנימלס והתמעטות במספר השלווים.[8]
השליו במקורות היהדות
עריכההשליו המקראי מזוהה ללא ספק עם העוף הידוע בשם זה בימינו. הדבר בא לידי ביטוי ברוב מסורות התרגום: אונקלוס, תרגום רס"ג, הוולגטה (תרגום התורה ללטינית) וגם בתלמוד. גם סיפור נדידת השליו הנזכר במקרא (שמות טז יג; במדבר יא לא-לג) מתאים מאוד לתכונותיו.
כיום כשרותו של השליו נקבעת להלכה בזכות מסורת כשרות מהימנה שיש אודותיו ברבות מקהילות ישראל. באירופה: אנגליה ואיטליה, באמריקה, בצפון אפריקה ואף בארץ ישראל. בראשית שנות השבעים של המאה העשרים נושא הכשרות עלה לדיון בשל התפשטות השליו המבוית שהגיע לארץ מיפן, ומבחינה הלכתית נחשב לאותו מין כשליו הבר ולפיכך מותר באכילה.
הרבנים הראשיים, הרב אליהו בקשי דורון והרב שלמה גורן, התירו את אכילת השליו. נערכו מספר ניסיונות לגדלו באופן מסחרי על מנת לשווק ביצים ובשר. גידול השלווים בישראל עולה ויורד חליפות בהתאם לתנאי השוק המקומי ורמת ההיצע והביקוש. יש הרואים חשיבות בשימור מסורת אכילתו[9].
גם בארצות הברית ה-OU התירו את אכילת שליו נודד (Coturnix Coturnix) על פי המסורה של הרב שלמה זאב צווייגענהאפט.[10]
במקרא
עריכהבמקרא נזכר השליו כחלק מהתפריט אותו אכלו בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר.
מיד עם יציאת מצרים[11], התלוננו בני ישראל בפני משה ואהרון הכהן על כך שחסר להם "סיר הבשר" ואין להם "לחם לשובע". בתגובה המטיר להם אלוהים את המן בתור לחם והביא אליהם את עופות השליו לבשר. משה ציפה כי בעקבות :"...תֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" - יהיה העם שבע רצון.
בספר במדבר בפרשת בהעלותך מוזכר שוב השליו. בני ישראל מתלוננים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה..."[12]. משה התלבט: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה?". אך אלוהים אומר כי הם יקבלו בשר "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם". ואכן, השליו הגיע בלהקות גדולות והצליח להזין את העם ובכך עלה על בשיעורו על כמויות הבשר המקובלות שנאמר: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם" - הצאן, הבקר והדגים לא הספיקו אבל השלו - כן.
בוא השליו מתואר במקרא: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ. וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.[13] השליו הגיע מהים, קרוב למחנה, התפרס מסביב לנוחיות העם והכמויות הספיקו לכל.
הרעלת שליו
עריכהבמקרא מסופר על אירוע נוסף הקשור בשליו: "הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת; וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה".[14]
הרעלה מאכילת שליו מיד לאחר נדידתו ידועה בספרות הרפואית כיום ובספרות ההיסטורית.[15] בין היתר דיווחו על הרעלות כאלו דידימוס העיוור מאלכסנדריה (אנ'), לוקרטיוס (איש התפנית), פליניוס הזקן, גאלן הרופא (קלאודיוס גלנוס), ואף אבן סינא.[15] במאות השנים האחרונות היו דיווחים מאזורים שונים ביוון וסביבתה, ובעיקר הרעלות לא קטלניות באי לסבוס.[15]
ההסבר הרפואי הוא של הרעלת חומצת חלב המצטברת בשרירים (אנ') בטרם היא מתחמצנת בחזרה לפירובט. החומצה גורמת התכווצות לא רצונית ואף שיתוק של שרירי הלב או הריאות. זוהי גם הפרשנות שניתנה בידי חוקרי המקרא האירופיים במאה ה-19. לעומתם, רופא קפריסאי הציע בעיתון האיגוד האמריקאי לרפואה, בעקבות הרעלה נרחבת שאירעה בסיציליה, כי מדובר בְּמִיוֹגלובינוּריה - הרעלת עודף מיוגלובין אחרי התפרקות נרחבת ומהירה של רקמת השריר.[16] במכתב תגובה בשנת 1970, הרופא היהודי פרד רוזנר סיכם את הנאמר בתחום והביא את דברי הרמב"ם[17] על פי היוונים הקדמונים, שמדובר אולי כתוצאה ממזון רעיל לאדם שהשליו אוכל, ובפרט פרח ההֶלֶבּוֹר (אנ').[16]
סיכום הדברים הובא בעברית במאמרו של זאב חנוך (ז'אבו) ארליך, עם תיאור המקרה בסיציליה. תושבי המקום נהגו לצוד ברשתות את השליו ולשלוח אותם לרומא. פעם, בעקבות ריבוי העופות הניצודים, המשלוח התעכב, והם החליטו לאכול מהעוף בעצמם. רבים מאוכלי השליו מתו.[15][18]
יוסף ברסלבסקי הביא הסברים נוספים למגפה:
- לפי "ספרי דבי-רב"[19]: "יש אומרים שהרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה", כלומר בני ישראל במדבר נהרגו גם ממהלומות העופות הרבים והעצומים שנפלו על ראשם, וגם מאכילת בשרו של השליו, אולם מן המהלומות יותר מאשר מן האכילה. או, ייתכן כי התורה התכוונה ודאי למגפה שפשטה בעם מיד לאחר אכילת הבשר הרב.
- הפרשן קנובל משנת 1861, מביא המלצה בספרי קדמונים (אריסטוטלס, פליניוס ועוד), לפיה עדיף להימנע מאכילת בשר שליו, שעלולה לגרום עווית מעיים וסחרחורת, כי מזונו מגיע בין היתר מזרעונים של צמחי רעל. על דעה זו, כאמור חזר הרמב"ם.
גלריית תמונות
עריכה-
נקבת השלו במערב אירופה -
שלו - בתור סימן כתב במצרים העתיקה - מוזאון לובר פריז -
זכר השלו -
ביצי שליו נודד, אוסף מוזיאון טולוז
.jpg)
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- שליו נודד, באתר ITIS (באנגלית)
- שליו נודד, באתר NCBI (באנגלית)
- שליו נודד, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- שליו נודד, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
- שליו נודד, באתר GBIF (באנגלית)
- יוסף ברסלבי, נס השליו במדבר - אתר דעת
- שליו נודד באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
עריכה- ^ שליו נודד באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ בשמה הקודם "רינוקורורה" (אנ'), דהיינו: "כרותי האף" על שם העונש שהטיל עליהם אחד הכובשים
- ^ צבי אילן עמ' 74
- ^ צבי אילן עמ' 82
- ^ מסכת יומא דף פב ע"ב
- ^ יוסף ברסלבי, נס השליו במדבר - אתר דעת
- ^ צבי אילן עמ' 81
- ^ צפריר רינת, בעיצומה של עונת הציד: השרה להגנת הסביבה אסרה על ציד תורים ושלווים הארץ, 9 בספטמבר 2020
- ^ להרחבה זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 88-102
- ^ https://oukosher.org/blog/articles/the-birds-of-the-bible-or-solving-the-mystery-of-which-of-the-species-are-kosher-and-which-are-not/
- ^ "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" שמות ט"ז א'
- ^ במדבר י"א א
- ^ במדבר י"א ל"א
- ^ במדבר י"א ל"ג
- ^ 1 2 3 4 (באנגלית) הרעלת שליו בילד דיווח באתר הרפואה באזורי ספר באוסטרליה, ושם בהערות פירוט מקורות היסטוריים ורפואיים על הרעלה זו.
- ^ 1 2 (באנגלית) האירוע המקראי של השליו - מכתב תגובה משנת 1970 של ד"ר פרד רוזנר מהמרכז הרפואי רמב"ם (מיימונידס) בברוקלין. כיום המאמר נגיש למנויים אקדמיים בלבד, דרך אתר JAMA של עיתון האיגוד האמריקאי לרפואה.
- ^ לטענת רוזנר בתוך ספר רפואות המיוחס לרמב"ם פרק 13. ובספר הרפואות הקצר שער י"ג אינו
- ^ במדור ארץ מקרא, במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון", י"ג סיון תשס"ט
- ^ פרשת בהעלותך, סי' צ"ז