פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

שלמה אריה בן אלקנה (9 בנובמבר 192111 באוגוסט 1993) היה איש משטרה ישראלי, חוקר תעלומות היסטוריות מתקופת היישוב, מומחה לאיתור נעדרים, יוזם ומקים יחידת אית"ן[1]. בעל תואר דוקטור לפילוסופיה.

טבלת הנצחה לשלמה בן אלקנה בפארק הנקרא על שמו, בגבעת שמואל

תוכן עניינים

תולדות חייועריכה

שלמה בן אלקנה נולד ב-1921 ברוסיה כשלמה וינטר לאלקנה ולרחל וינטר. המשפחה עסקה בחקלאות. בילדותו המוקדמת עבר עם משפחתו לווינה, שבה התחנך. בשנת 1938, בהיותו בן 17, עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ בית זרע. בעת מלחמת העולם השנייה פעל בסוריה בשליחות ארגון "ההגנה" והמודיעין הבריטי, ועסק בפעילות חשאית נגד שלטונות וישי, ותוך כדי כך סייע בהברחת עולים ארצה. בעת פעילותו בסוריה הוא נעצר ונכלא.

לאחר הקמת מדינת ישראל הצטרף שלמה בן אלקנה למשטרת ישראל בדרגת פקד, ושם עסק בענייני ערבים ורכש ידע בתרבותם ובמנהגיהם.

בין היתר שימש קצין קישור של המשטרה ליחידת איסוף של אמ"ן בצפון ישראל, שתפקידה להפעיל סוכנים מעבר לגבול.

מלחמת ששת הימיםעריכה

עם תום מלחמת ששת הימים שלטה מדינת ישראל, באמצעות ממשל צבאי, על אוכלוסייה של מאות אלפי פלסטינים. בהנהגת המדינה רווחו דעות שונות, ולעיתים סותרות, כיצד לנהוג באוכלוסייה זאת, ולא קיבלה הכרעה חד-משמעית בשאלה זו. אחד הפתרונות היה פינוי מרצון תמורת תשלום סכומי כסף למפונים. פתרון זה הופעל למשך זמן קצר ברצועת עזה.

ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול הוקמה לשם כך יחידה חשאית במסגרת הממשל הצבאי ברצועה.[3] שלמה בן אלקנה, שעבר לאחר סיום שירותו במשטרה לשרת במילואים בדרגת סגן-אלוף, בממשל הצבאי ברצועה, הועמד בראש היחידה. הוא נמצא מתאים לתפקיד לאור ניסיונו המשטרתי והמודיעיני והיכרותו את מנהגי הערבים ושפתם. היחידה פעלה זמן קצר בלבד והעבירה אל מחוץ לישראל ולשטחים הכבושים מספר לא רב של ערבים, שתמורת הסכמתם לעזוב שולמו להם סכומי כסף זעומים[4][5].

המבצע דעך משום ששר הביטחון משה דיין לא תמך בו. דיין הבין כי בהיעדר הסכמי שלום, שהסיכויים להשגתם התמעטו בעקבות ועידת חרטום באוגוסט 1967 (בה נתקבלו שלושת הלאווים הידועים "לא משא-ומתן עם ישראל, לא הכרה בה, ולא שלום עמה"), תשאר מדינת ישראל בשטחים למשך זמן רב. במצב כזה סבר דיין כי מוטלת עליה האחריות לדאוג לצורכי התושבים. דיין סבר גם כי שמירת השקט בשטחים היא אינטרס עליון של המדינה ולשם כך יש לאפשר לתושבים להתקיים בכבוד וללא אווירה של פחד העלולה להגרם כתוצאה מפעולות של הגירה יזומה.

מלחמת יום כיפורעריכה

במלחמת יום כיפור היה אלקנה מניח היסוד להקמת היחידה לאיתור נעדרים לכוחות האוויר, שאוחדה עם זו של כוחות הקרקע ליחידת אית"ן.[6] לאחר שסיים את תפקידו ביחידה במלחמת יום הכיפורים, נאבק בן אלקנה בשלטונות הצבא על מנת שיכירו בצורך קיומה של היחידה גם בימי שיגרה, מאבק שצלח.

פטירתועריכה

שלמה בן אלקנה פרסם מספר ספרים המתבססים על חקירותיו ועל הידע שלו בענייני ערבים. הוא נפטר בשנת 1993, והיה בן 72 במותו.

בעיר מגוריו, גבעת שמואל, נקרא פארק על שמו ובו טבלת הנצחה לפועלו.

פרשיות בהן טיפלעריכה

בעת שירותו במשטרה ולאחר שחרורו מן המשטרה עסק במספר חקירות הנוגעות לתעלומות מתולדות היישוב:

  • בשנת 1963 גילה בן אלקנה את מקום קבורתם של משה לזרוביץ, אשתו וגיסו (אחי האישה). תעלומת מקום קבורתם היא תוצאה של פרשה מימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בליל 16-17 באוגוסט 1938 תקפו כ-200 מאנשי כנופייתו של מנהיג הכנופיות יוסוף אבו דורה מחנה מעצר ליד עתלית, שבו כלאו הבריטים את אנשי הכנופיות שנלכדו והעבידו אותם בעבודת פרך. התוקפים השתלטו על המחנה ושחררו חלק מהאסירים שהיו כלואים בו. כאשר הגיעה תגבורת בריטית, נסוגו אנשי הכנופיות ולקחו עמם כבני ערובה את משה לזרוביץ, סגן מפקד המחנה, אשתו ברוריה, שלושת ילדיהם ואת אחי האשה קירז'נר. לאחר ימים אחדים שיחררה הכנופיה את הילדים, אך רצחה את שלושת המבוגרים והסתירה את גופותיהם. רק בשנת 1963, בעקבות חקירותיו של שלמה בן אלקנה, התגלה הבור שבו הוסתרו הגופות, ועצמות הנרצחים הובאו לקבורה בקבר אחים בראשון לציון.
  • בשנת 1964 נעלם חיים יערי, בנו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי, ששירת כסגן משנה בחטיבת הצנחנים, מבסיסו ממנו יצא לבלי שוב. החיפושים שנערכו אחריו בכל רחבי הארץ עלו בתהו. לאחר ששלמה בן אלקנה הצטרף למחפשים הוא גילה את גופתו של חיים יערי, שמונה חודשים לאחר העלמו, ונסתבר כי הוא שם קץ לחייו.
  • במאי 1966 גילה שלמה בן אלקנה את מקום קבורתם של 13 חללי ההתקפה על גשר אכזיב, שנהרגו בליל הגשרים שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946, אשר למחרתו נמצאו במקום המעשה רק שרידים מועטים מן הגופות. חקירתו של בן אלקנה הובילה לקבר אחים בחיפה, שבו נקברו החללים בחפזון ובחשאיות זמן קצר לאחר האירוע ובחלוף השנים נשתכח מעשה הקבורה ומקומה. לאחר גילוי הקבר בחיפה הועברו שרידי הגופות לקבורה סמוך לגשר לידו נפלו החללים.
  • בשנת 1966 ניסה שלמה בן אלקנה לפתור את תעלומת העלמם של כ"ג יורדי הסירה. חקירתו, כיתר החקירות שנערכו בנושא העלמם של הספינה ואנשיה לא נשאה פרי. יתירה מזו, בגין חקירתו זו נתעוררה מחלוקת בינו לבין יוסף קוסטיקה, איש המחלקה הסורית של ארגון ההגנה, שמצא לנכון להתלונן על בן אלקנה בפני מפכ"ל המשטרה.
  • לבקשת הסופרת דבורה עומר גילה, כי אמה לא שמה קץ לחייה אלא נהרגה בתאונת אימונים של ההגנה. סיפור ההתאבדות נדרש כסיפור כיסוי בשל הצורך לא לחשוף את קיום האימונים בפני השלטון הבריטי.

איתור עצמות אבשלום פיינברגעריכה

גולת הכותרת של גילוייו של בן אלקנה הייתה גילוי הגופה של אבשלום פיינברג איש ניל"י, שהייתה טמונה חמישים שנה בחולות רפיח.

לאחר שאבשלום פיינברג נעלם בראשית שנת 1917 בבורחו מפני הטורקים לחולות סיני באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך הקבר לא זוהה בוודאות. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, שמצא בסוף שנת 1967 את השלד בחולות רפיח, והשלד זוהה כְּשלדו של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, שם נטמן בחלקת עולי הגרדום . מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן האשמות השווא ברצח אבשלום. בעקבות זאת הועברו גם עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

ספריועריכה

  • מלחמת הערבים והשלטון העותמאני בעליה ובהתיישבות יהודים בארץ ישראל, 1882–1918: הרקע לעימות הערבי-יהודי בארץ ישראל, הוצאה עצמית, 1969. ‬
  • התגבשות התנועה הערבית הלאומנית בארץ ישראל: תוך מאבקה במפעל הציוני: 1918–1925, הוצאה עצמית, 1979. ‬
  • סיפורה של חקירה: דפי-יומן: חטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב-1938 בידי כנופיות אבו דורה, ‬הוצאת הדר, 1986.
  • אבשלום פיינברג שב מן המדבר: חקירות נסיבות הירצחו בינואר 1917 וגילוי שלדו באזור רפיח באוקטובר 1967, הוצאת רשפים, תשמ"ז-1987.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ סיפורו של מערך איתור הנעדרים בצה"ל - (אית"ן), מתוך אתר אגף כח אדם בצה"ל
  2. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, כתר ספרים, 2011, עמ' 152-156
  3. ^ במקביל לפעילות יחידת הממשל הצבאי, המוסד בפיקוד יוסף יריב לקח חלק במבצע משלו. המבצע הופסק ב-4 במאי 1970, כאשר שני צעירים שמוצאם ברצועת עזה ירו בעובדת שגרירות ישראל בפרגוואי, עדנה פאר.[2]
  4. ^ שרה ליבוביץ-דר, הגירוש לגן עדן, באתר nrg‏, 13 באוגוסט 2004
  5. ^ יוסי מלמןעזה: מבצע הפינוי הראשון, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
  6. ^ בחיפוש אחר נעדרים, כתבה באתר צה"ל