פתיחת התפריט הראשי

תלידומיד היא תרופה המשמשת כיום לטיפול במיאלומה נפוצה ובדלקות מסוימות, וכמו כן לטיפול בצרעת (בעיקר בארצות העולם השלישי) ולטיפול במגוון מחלות אחרות. השימוש בתלידומיד בארצות הברית נפוץ בטיפול בחולי סרטן.

תלידומיד
תלידומיד והאננטיומר
R-thalidomide-xtal-3D-balls.png
שם IUPAC
(RS)-2-(2,6-dioxopiperidin-3-yl)-1H-isoindole-1,3(2H)-dione
נתונים כימיים
מסה מולרית 258.064057 יחידת מסה אטומית מאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
בטיחות
מעמד חוקי אינה משווקת. גרסאות חדשות יותר, בהרכב חומרים שונה מזה של התרופה שגרמה להולדת תינוקות בעלי מומים, משמשת בטיפולי כימותרפיה
קטגוריית סיכון בהריון קטגוריית סיכון X (אוסטרליה), קטגוריית סיכון X עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהים
מספר CAS 50-35-1
PubChem 5426
ChemSpider 5233
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ד"ר פרנסיס קלסי מקבלת את אות השירות האזרחי מידי הנשיא קנדי על מאמציה למניעת הפצת תרופת התלידומיד בארצות הברית

סיפורה של התרופה ידוע בעיקר בשל כך שלא התגלתה עובדת היותה תרופה טרטוגנית קשה טרם הוצאתה לשוק, עקב הליכי בדיקה לקויים. נטילתה בידי נשים במהלך ההיריון בשנות השישים לטיפול בבחילות, הביאה ברוב המקרים ללידת תינוקות בעלי מומים מולדים קשים, בעיקר בגפיים. התלידומיד מכיל אננטיומרים ימני ושמאלי. האננטיומר הימני אכן מונע בחילות בוקר בקרב נשים בהיריון, אך האננטיומר השמאלי הוא טרטוגן. התלידומיד נמכר באירופה בשנות ה-50 ובשנות ה-60 של המאה ה-20 בהיקף נרחב כתרופה נגד בחילות.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

חברת תרופות גרמנית קטנה בשם "כמי גרוננטל" (Chemie Grünenthal), אשר פעלה בעיר שטולברג במערב גרמניה, יצרה את התרכובת הסינתטית של תלידומיד ב-1953 במסגרת מחקר לפיתוח שיטות זולות ליצור אנטיביוטיקה מפפטידים. לאחר פיתוח המולקולה, רשמה חברת התרופות פטנט על הפיתוח וקראה לו בשם תלידומיד. מיד אחר כך החלה החברה בחיפוש אחר מחלה שהתרופה החדשה עשויה לתרום לריפויה[1].

במהלך המחקר שבוצע על עכברים וחולדות מעבדה, לא הצליחו מדעני חברת גרוננטל להוכיח כל פעילות אנטיביוטית של התרופה, אך נמצא כי יש לה השפעה משככת כאבים. התרופה נוסתה במשך שלוש שנים ולא נמצאו לה תופעות לוואי. בחודש אוקטובר 1957 החלה החברה לשווק את התרופה בגרמניה, כתרופה ללא צורך במרשם רופא. התרופה שווקה בגרמניה תחת השם המסחרי "קונטרגן" (Contergan). קונטרגן הפכה לתרופה המועדפת כנגד בחילות בוקר אצל נשים בהריון[2]. זכויות שימוש בפטנט נמכרו ליצרנים במדינות שונות והתרופה שווקה בבריטניה תחת השם "דיסטאוואל", בקנדה תחת השם "קדאבון", ובישראל תחת השם "תלין". שמות נוספים לתרופה כללו את "טלרגן", סטאליס" ו"תליתרון". התלידומיד אושר בישראל באפריל 1961 והאישור בוטל בדצמבר 1961. השימוש בתרופה בישראל היה מוגבל בגלל שהוא לא סופק בידי קופות החולים[3]. פרופ' יוליוס קליברג טוען שהוא שכנע את משרד הבריאות לאסור את השימוש בתלידומיד בישראל וכך מנע מומים מולדים רבים[4].

גילויו כגורם מומיםעריכה

מום ברגליים של תינוק שנגרם כתוצאה משימוש בתלידומיד
 
פרוטזות שיוצרו בלונדון עבור ילדים שנולדו בשנות ה-60 עם גפיים קצרות בעקבות נטילת תלידומיד על ידי אימהותיהם במהלך הריונן

לאחר זמן מה החלו להתרבות לידות של תינוקות בעלי מומים קשים. רוב המומים היו בגפיים (פוקומליה) וכללו גפיים חסרים, קצרים ומעוותים, אך היו גם חסרי אוזניים ואיברים אחרים. לאחר הצלבת השפעות פוטנציאליות, קישרה קבוצת רופאים את התופעה לנטילת תרופת התלידומיד. ב-18 בנובמבר 1961 פרסם ד"ר ו. לנץ את ההשערה שהמומים המולדים הם תוצאה של נטילת "תרופת הרגעה חדשה" בחודשי ההריון הראשונים. תשעה ימים לאחר מכן הודיעה החברה בגרמניה על הפסקת הפצת התרופה בגרמניה וב-5 בדצמבר 1961 הופסקה הפצת התרופה בבריטניה. באותו חודש הופסק מכירת התלין בישראל[3]. לנשים בהריון שנטלו את התלידומיד הומלץ לבצע הפלה מלאכותית[5].

בארצות הברית שווקה התרופה בהיקף מצומצם ובאופן ניסויי בלבד, שכן אחת משבע הרופאות הקבועות במנהל התרופות האמריקאי באותו זמן, פרנסיס קלסי, עמדה בתוקף על כך שהתרופה עלולה להיות לא בטוחה לשימוש ושלא בוצעו תהליכי בדיקה מקדמיים נחוצים. מקרה התלידומיד נחרט כנקודת מפנה ביחס לתרופות ולהליכי האישור שלהן. מנהל התרופות האירופי שינה את נהליו, והוא דורש כיום שכל התרופות יבדקו גם עבור היותם טרטוגנים טרם שיווקם. קלסי קיבלה את עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר מנשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, על התעקשותה שלא לאפשר את שיווק התלידומיד בארצות הברית.

במחקר שהתבצע מאוחר יותר כדי לברר את המנגנון שגרם למומים הסתבר כי תלידומיד הוא כימיקל כיראלי: יש לו שני אננטיומרים אופטיים - ימני ושמאלי. תלידומיד ימין פעיל נגד בחילות בוקר השכיחות אצל נשים בחודשים הראשונים של הריונן, ואילו תלידומיד שמאל גורם למומים בעוברים שברחם. לגוף האדם ישנה יכולת לגרום לאננטיומר הימני לגרום למומים הנגרמים על ידי תלידיומיד שמאל, כך שגם שימוש באננטיומר "ימני" בלבד לא היה מועיל ואף חמור יותר. התברר שסוג הליקוי שנגרם לעובר היה קשור למועד השימוש בתרופה. אם האם ההרה נטלה את התרופה רק אחרי החודשיים הראשונים של הריונה, לא הייתה לתלידומיד השפעה רעה על העובר והוא לא נולד עם מומים (במידה והיו מומים הם לא היו קשורים לשימוש בתרופה). בתו של אחד מעובדי חברת התרופות הייתה הקורבן הראשון לתרופת התלידיומיד: האב הביא את התרופה לאשתו ההרה בסוף שנת 1956, עשרה חודשים בטרם שווקה התרופה באופן מסחרי, והילדה נולדה ללא אוזניים וסבלה מלקות שמיעה. שנים אחר כך הבין האב שילדתו היא הקורבן הראשון מבין אלפי העוברים והילדים שנפגעו מהתרופה וזכו לכינוי "ילדי התלידומיד". בשנת 1966 נוסתה התלידומיד על קופי באבון בהריון[6]. ניסוי זה הוכיח את היותה של התרופה טרטוגן קשה.

במהלך בדיקות התרופה היא לא נוסתה על בעלי חיים בהיריון, מה שהוביל לכך שעובדת היותה טרטוגן קשה לא התגלה טרם שיווקה.

גילוי שימושים אחריםעריכה

בדצמבר 1962 פרסם רופא ישראלי מקרה של חולה שנרפאה מסרטן בעת שנטלה תלידומין כדי להסב את תשומת לב הקהילה המדעית את האפשרות שהתלידומיד מרפא סרטן. בעקבות זאת, הוחל בישראל במחקר[7]. חברת תרו ששיווקה את ה"תלין" בישראל הזהירה את הרופאים כי אין כל הוכחה לכך שהתרופה מרפאת סרטן, מעבר להיותה תרופת הרגעה[8].

בנובמבר 1964 ניתן תלידומיד לחולה צרעת בבית הנסן על ידי פרופ' יעקב שסקין, במסגרת ניסיונות להקל על מצוקתו של החולה. שסקין זיהה הטבה גם במצב הצרעת ופרסם את הממצא. בעקבות זאת, אורגן ניסוי עיוור בשימוש בתלידומיד לריפוי צרעת, במימון חברת התרופות שייצרה את התלידומיד ובשיתוף האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת קורנל ואוניברסיטת ורגס בקראקס. תוצאות הניסוי הראו השפעה חיובית של התלידומיד על החולים במחלת הנסן. בעקבותיו ערך ארגון הבריאות העולמי עוד חמישה ניסויים שאיששו את ההשפעה החיובית של התלידומיד[9][10][11]. לגילוי זה הייתה חשיבות בקנה מידה עולמי והשימוש בתלידומיד למחלת הנסן נמשך עד היום במדינות עולם שלישי.

תלידומיד כיוםעריכה

כיום משמשות וריאציות חדשות יותר של התלידומיד (בהרכב חומרים שונה מזה של התרופה שגרמה להולדת תינוקות בעלי מומים) בטיפולי כימותרפיה שונים לחולי סרטן, לרבות החולים במיאלומה נפוצה. בנוסף, לתרופה נגזרת הנקראת לנאלידומיד (ובשמה המסחרי רבלימיד), המשמשת אף היא לטיפול כימותרפי בחולי מיאלומה נפוצה או בחולי תסמונת מיאלודיספלסטית הנקראת גם MDS.

הרכב כימיעריכה

התלידומיד היא מולקולת אימיד כיראלית המופיעה בשתי תצורות. תלידומיד בקונפיגורציה R היא התרופה שמונעת בחילות בוקר, ואילו בקונפיגורציה S היא הטרטוגן שגרם למומים אצל ילדי התלידומיד. בתחילה לא בודדה התרופה כך שתינתן רק קונפיגורציה R. לאחר המחקרים הראשונים בודד האננטיומר הרצוי אך המומים בכל זאת המשיכו להופיע. מסתבר, כי לגוף האדם ישנה יכולת להפוך בין הקונפיגורציות ולכן כל צורה שבה תילקח התרופה, לרבות אננטיומר בקונפיגורציית R בלבד, לא תהיה רצויה ותוביל למומים אצל עוברים.

התלידומיד בתרבות הישראליתעריכה

השפעת התלידומיד לא פסחה גם על התרבות הישראלית. בשירו "אולה בבו", מספר מאיר אריאל על נער עם לקויות שונות – הוא עיוור, אילם, צולע וגידם. בסופו של השיר, מסביר אריאל את כוונתו ומגלה שהתלידומיד הוא שגרם לנער את הייסורים והמומים שעיוותו אותו:

לא שרתי זאת סתם, זהו שיר חינוכי
מחקנה, בנות, את החיוכים
את זה סיפורי, אם תזכורנה תמיד
שוב לא תשתמשנה בתלידומיד...

אולה בבו, מתוך האלבום "שירי חג ומועד ונופל", מהדורת הדיסק, מאיר אריאל[12]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה