מולטקה (סיירת מערכה, 1910)
"מולטקה" (בגרמנית: SMS Moltke) הייתה האונייה הראשונה בסדרת סיירות המערכה מדגם "מולטקה" של הצי הקיסרי הגרמני, על שמו של הגנרל-פלדמרשל הגרמני הלמוט פון מולטקה מהמאה ה-19. האונייה שהונחה ב-30 בספטמבר 1911, הייתה סיירת המערכה השנייה של הצי הקיסרי. מולטקה, יחד עם האונייה האחות שלה גבן, הייתה גרסה מוגדלת של עיצוב סיירת המערכה הגרמנית הקודמת, פון דר טאן, עם הגנת שריון מוגברת ושני תותחים ראשיים נוספים בצריח נוסף. בהשוואה ליריביה הבריטיים - סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל - מולטקה ואחותה גבן היו גדולות יותר ומשוריינות בצורה משמעותית.
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | סיירות המערכה מסדרת מולטקה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בלום ווס  |
| הוזמנה | 17 בספטמבר 1908 |
| תחילת הבנייה | 7 בדצמבר 1908 |
| הושקה | 7 באפריל 1910 |
| תקופת הפעילות | 30 באוגוסט 1911 – 21 ביוני 1919 (7 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו |
| מיקום |
58°52′22″N 3°11′14″W / 58.872644391102°N 3.1872714057189°W |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 22,979 טון, מקסימלי: 25,400 טון |
| אורך | 186.6 מטר |
| רוחב | 29.4 מטר |
| שוקע | 9.19 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 25.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,053 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 7,630 ק"מ במהירות 14 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 51,289 כוחות סוס (38 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | טורבינות |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 76–280 מ"מ צריחי תותחים 230 מ"מ סיפון 230 מ"מ |
| חימוש |
עשרה תותחים בקוטר 11 אינץ' (280 מ"מ) 12 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 12 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) |
  | |
האונייה השתתפה ברוב פעולות הצי הגדולות שערך הצי הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל קרבות שרטון דוגר ויוטלנד בים הצפוני ב-1915 וב-1916, בהתאמה. היא גם השתתפה בקרב מפרץ ריגה ב-1915 ובמבצע אלביון ב-1917 באזור הבלטי. מולטקה נפגעה מספר פעמים במהלך המלחמה: האונייה נפגעה מירי בקליבר כבד בקרב יוטלנד, וטורפדה פעמיים על ידי צוללות בריטיות בזמן גיחות הצי.
לאחר תום המלחמה ב-1918, מולטקה, יחד עם רוב צי הים הפתוח, נכלאה בסקפה פלו עד להכרעה של בעלות הברית באשר לגורל הצי. האונייה הוטבעה, יחד עם שאר צי הים הפתוח ב-1919 כדי למנוע מהם ליפול לידי בעלות הברית. שרידיה של מולטקה נמשו ב-1927 ונגרטו ברוזית' מ-1927 עד 1929.
תכנון
עריכהבזמן שהצי הקיסרי הגרמני המשיך במרוץ החימוש שלה עם הצי המלכותי הבריטי בשנת 1907, משרד הצי הקיסרי שקל תוכניות עבור שייטת סיירות המערכה שהייתה אמורה להיבנות לשנה הבאה. הגדלת התקציב העלתה את האפשרות להגדיל את קליבר הסוללה הראשית מתותחי ה-28 ס"מ (11 אינץ') ששימשו בסיירת המערכה הקודמת, SMS פון דר טאן, ל-30.5 ס"מ (12 אינץ'), אך אדמירל אלפרד פון טירפיץ, מזכיר המדינה של חיל הים, התנגד להגדלה, והעדיף להוסיף במקום זוג תותחים בקוטר 28 ס"מ. מחלקת הבנייה תמכה בשינוי, ובסופו של דבר אושרו שתי אוניות לשנים 1908 ו-1909; מולטקה הייתה הראשונה, ואחריה גבן.
אורכה של מולטקה היה 186.6 מטר (612 רגל 2 אינץ'), רוחבה היה 29.4 מ' (96 רגל) והשוקע שלה היה 9.19 מ' (30 רגל 2 אינץ') כשהיא עמוסה במלואה. הדחק הספינה היה 22,979 טון (22,616 טון ארוך) בדרך כלל, ו-25,400 טון (25,000 טון ארוך) במעמס מלא. מולטקה הופעלה על ידי ארבע טורבינות קיטור של פארסונס, עם קיטור שסופק על ידי עשרים וארבעה דוודי צינור מים על בסיס פחם של Schulz-Thornycroft. מערכת ההנעה דורגה ב-51,289 כוחות סוס (38,246 קילוואט) ומהירות מרבית של 25.5 קשרים (47.2 קמ"ש). במהירות של 14 קשרים (26 קמ"ש), לאונייה היה טווח של 4,120 מיילים ימיים (7,630 ק"מ). הצוות שלה כלל 43 קצינים ו-1,010 מלחים.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי SK L/50 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') המורכבים בחמישה צריחים דו-קניים; מתוכם, אחד הוצב קדימה, שניים היו בדירוג באמצע האונייה, והשניים האחרים היו בדירוג מאחור. החימוש המשני שלה כלל 12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 שהונחו בעמדות מבוצרות בודדות בחלק המרכזי של האונייה. להגנה מפני סירות טורפדו, היא נשאה 12 תותחי SK L/45 בקוטר 8.8 ס"מ (3.5 אינץ'), שהיו גם בעמדות מבוצרות בודדות בחרטום, בירכתיים, ומסביב למגדל הניווט הקדמי. היא הייתה מצוידת גם בארבעה צינורות טורפדו באורך 50 ס"מ (20 אינץ'), אחד בחרטום, אחד בירכתיים ואחד בכל צד רוחב.
שריון האונייה היה מורכב מפלדה מחוסמת של קרופ. עובי החגורה היה 280 מ"מ (11 אינץ') במצודה שבה כיסתה את מחסני התחמושת ואת חללי מכונות ההנעה של האונייה. החגורה הצטמצמה ל-76 מ"מ (3 אינץ') בשני קצותיו. עובי הסיפון היה 25 עד 76 מ"מ (1 עד 3 אינץ'), והשתפע כלפי מטה בצד כדי להתחבר לקצה התחתון של החגורה. לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו מגיני שריון בעובי 230 מ"מ (9.1 אינץ'), והם ישבו על גבי תושבות שהיו עבות באותה מידה.
היסטוריית שירות
עריכה
לפני המלחמה
עריכההחוזה עבור "סיירת G" הוענק ב-17 בספטמבר 1908, והשדרית הונחה ב-23 בינואר 1909. ההשקה שלה הייתה מתוכננת ל-22 במרץ 1910, אך העבודה התעכבה במקצת והטקס התקיים ב-7 באפריל 1910. בעת השקת האונייה ב-7 באפריל 1910, הלמוט פון מולטקה הצעיר הטביל אותה על שם דודו, הלמוט פון מולטקה הזקן, ראש המטה של המטה הכללי הפרוסי ואחר כך הגרמני במהלך מלחמות איחוד גרמניה. ב-11 בספטמבר 1911, צוות שהורכב מעובדי המספנות העביר את האונייה מהמבורג לקיל דרך הסקאגרק. ב-30 בספטמבר נכנסה האונייה לשירות בפיקודו של קפיטן צור זי ארנסט פון מאן. לאחר מכן היא החלה בניסויים ימיים, ולמרות שטרם נכנסה לשירות באופן רשמי, האונייה הצטרפה לקבוצת הסיור I, כוח הסיור העיקרי של הצי. שם היא החליפה את הסיירת המשוריינת SMS רון, שהוצאה משימוש ב-22 בספטמבר. בתחילת נובמבר, האוניות של קבוצת הסיור I ערכו שייט אימונים בקטגט; סערה רצינית אילצה את מולטקה למצוא מקלט באודוואלה, שוודיה, בין 3 ל-6 בנובמבר. היא בילתה את החודשים הבאים בהשלמת ניסוייה במפרץ דנציג, וב-1 באפריל 1912 הוכרזה האונייה מוכנה לשירות.
הצי התכוון להפוך את מולטקה לאוניית הדגל של קבוצת הסיור I עם כניסתה לשירות פעיל, אך במקום זאת היא קיבלה פקודות להפלגה מיוחדת. באמצע 1911 ביקרה שייטת אמריקאית בקיל, והגרמנים רצו להשיב על ידי שליחת קבוצת כלי שיט גרמניים לארצות הברית. הם בחרו במולטקה והסיירות הקלות שטטין וברמן. האחרונה כבר התמקמה במים מול אמריקה הדרומית, והייתה אמורה לפגוש מולטק ושטטין ביעדם, במסגרת פלגת סיירות זמנית בפיקודו של קונטר-אדמירל הוברט פון רבויר-פאשוויץ. ב-11 במאי עזבו שתי הספינות את קיל, עברו דרך האיים הקנריים, והגיעו ליד קייפ הנרי, וירג'יניה, ב-30 במאי, שם ברמן הצטרפה אליהם. שלוש האוניות נכנסו אז להמפטון רודס ב-3 ביוני; נשיא ארצות הברית, ויליאם הווארד טאפט, קיבל את הספינות על סיפון היאכטה הנשיאותית USS מייפלואר. כמו כן נכחה יחידה מהצי האטלנטי . ב-8–9 ביוני הפליגו האוניות לעיר ניו יורק, שם התקבלו הצוותים היטב הן במועדונים הגרמניים המקומיים והן במעמד הגבוה. האוניות יצאו מניו יורק ב-13 ביוני, ברמן הפליגה לבולטימור בזמן שמולטקה ושטטין חזרו לקיל. הם הגיעו לשם ב-24 ביוני, ולמחרת התפזרה שייטת הסיירות. מולטקה הייתה אוניית הראשה הגרמנית היחידה שביקרה אי פעם בארצות הברית.
ביולי 1912, מולטקה ליוותה את היאכטה הוהנצולרן של הקייזר וילהלם השני לרוסיה לפגוש את הצאר ניקולאי השני. ההפלגה נמשכה בין 4 ל-6 ביולי. עם החזרה, מפקדה של מולטקה הוחלף על ידי קפיטן צור זי מגנוס פון לבצוב והאונייה החלה את כהונתה כספינת הדגל של קבוצת הסיור I, בפיקודו של ויצה-אדמירל גוסטב בכמן. באותה תקופה, היחידה כללה את מולטקה, פון דר טאן, הסיירת המשוריינת יורק, הסיירות הקלות שטטין, מיינץ, קולברג, קלן, דרזדן וברלין, והאוויסו הלה, אשר שימשה כאוניית אספקה. הספינות השתתפו בתמרוני הצי השנתיים שנערכו באוגוסט וספטמבר, שהסתיימו במסקר ימי עבור הקייזר וילהלם השני במפרץ הגרמני. ב-19 בספטמבר, מולטקה זכתה בעיטור ה-Kaiser's Schießpreis (פרס ירי) לסיירות גדולות. מולטקה ביקרה במאלמה, שוודיה, ולקחה חלק בתרגילי אימון מאוחר יותר באותה שנה. בדצמבר עגנה הספינה במבדוק יבש בווילהלמסהאפן לצורך תחזוקה תקופתית שנמשכה עד פברואר 1913.
בעוד מולטקה עברה תחזוקה, בכמן העביר את דגלו ליורק עד 19 בפברואר, אז חזרה מולטקה. עם החזרה לשירות, האונייה השתתפה בתרגילי השייטת והצי בקטגט ובים הצפוני בחודשים פברואר ומרץ. ב-14 במרץ, בכמן הועבר באופן זמני בחזרה ליורק לפני החזרה למולטקה ב-1 במאי. עד אז, גבן והסיירת הקלה החדשה ברסלאו נשלחה לים התיכון בתגובה למלחמת הבלקן הראשונה, פון דר טאן לא היה בשירות לצורך תחזוקה, יורק הוצאה מכלל שימוש, וזיידליץ לא הופעלה עדיין, מה שהשאיר את קבוצת הסיור I מתחת לתקן לתמרוני הצי המתוכננים למאי. הסיירת המשוריינת הגדולה בליכר, ששימשה אז כספינת ההדרכה של בית הספר לתותחנים, שובצה זמנית לקבוצת הסיור I כדי להשלים את החסר. בעקבות התמרונים, הפלגה היחידה עם שאר צי הים הפתוח בין 15 ביולי ל-10 באוגוסט, שכלל ביקור ממושך בנורווגיה. בתקופה זו, מולטקה ביקרה ב-Lærdalsøyri, נורווגיה, בין 27 ביולי ל-3 באוגוסט. לאחר חזרת היחידה הביתה, זיידליץ הצטרפה אליו ב-17 באוגוסט. קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר החליף את בכמן כמפקד היחידה ב-30 בספטמבר, אם כי הוא לא הגיע לאונייה עד 15 באוקטובר, מכיוון שהיה בחופשה באותה עת.
בנובמבר, מולטקה נכחה בתרגילי צי בים הבלטי. האוניות של קבוצת הסיור I ערכו תמרוני יחידה בפברואר 1914 בים הצפוני והבלטי. בסוף מרץ, הצי התאסף לתקופה נוספת של אימונים שנמשכו עד תחילת מאי. ב-23 ביוני העביר היפר את דגלו לזיידליץ. הייתה מחשבה מסוימת בפריסת מולטקה למזרח הרחוק כדי להחליף את הסיירת המשוריינת שרנהורסט, אך התוכנית נזנחה כשהתברר כי גבן נזקקת לשיפוץ גדול ויהיה צורך להחליפה בים התיכון. מולטקה הייתה אמורה לעבור להחליף את אוניית האחות שלה, אך תוכנית זו נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי.
מלחמת העולם הראשונה
עריכהקרב מפרץ הלגולנד
עריכהזמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התקיים ב-28 באוגוסט 1914 קרב קצר בין סיירות קלות גרמניות וכוח פשיטה של סיירות וסיירות מערכה בריטיות. במהלך הבוקר תקפו סיירות בריטיות מכוח הארוויץ' את המשחתות הגרמניות שסיירו במפרץ הלגולנד. שש סיירות קלות גרמניות - קלן, שטרסבורג, שטטין, פראונלוב, שטרלזונד ואריאדנה - הגיבו למתקפה והסבו נזק חמור לפושטות הבריטיות. הגעתה בשעה 13:37 לערך של שייטת סיירות המערכה הבריטיות, בפיקודו של תת אדמירל דייוויד ביטי, העמידה במהירות את הספינות הגרמניות בעמדת נחיתות.
יחד עם שאר סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה, מולטקה הוצבה בנתיבי וילהלמסהאפן בבוקר הקרב. עד השעה 08:50, היפר ביקש אישור מאדמירל פרידריך פון אינגנול, המפקד הראשי של צי הים הפתוח, לשלוח את ספינותיו כדי להקל על הסיירות הגרמניות הנצורות. סיירות המערכה פון דר טאן ומולטקה היו מוכנות להפלגה עד השעה 12:10, אך השפל מנע מהספינות לעבור בבטחה מעל שרטון החול בפתח שפך היאדה. בשעה 14:10, מולטקה ופון דר טאן הצליחו לחצות את שפך היאדה; היפר הורה לסיירות הקלות הגרמניות לסגת בחזרה לכיוון אוניותיו, בעוד שהיפר עצמו היה במרחק שעה מאחור על זיידליץ. בשעה 14:25, שאר הסיירות הקלות — שטרסבורג, שטטין, פראונלוב, שטרלזונד ואריאדנה - נפגש עם סיירות המערכה. זיידליץ הגיעה למקום בשעה 15:10, בעוד אריאדנה נכנעה לנזקי הקרב וטבעה. היפר יצא בזהירות לחפש את שתי הסיירות הקלות החסרות, מיינץ וקלן, שכבר טבעו. עד השעה 16:00 הסתובבה השייטת הגרמנית כדי לחזור לשפך היאדה, והגיעה בשעה 20:23 לערך.
הפשיטה על ירמות'
עריכהב-2 בנובמבר 1914, זיידליץ, ואחריה מולטקה, פון דר טאן והסיירת המשוריינת בליכר, יחד עם ארבע סיירות קלות, עזבו את שפך היאדה ויצאו לכיוון החוף האנגלי. השייטת הגיעה למחרת בבוקר מול גרייט ירמות' והפגיזה את הנמל, בעוד הסיירת הקלה שטרלזונד הניחה שדה מוקשים. הצוללת הבריטית D5 הגיבה להפגזה, אך פגעה באחד המוקשים שהניחה שטרלזונד וטבעה. זמן קצר לאחר מכן, הורה היפר לספינותיו לחזור למים הגרמניים. בזמן שהספינות של היפר חזרו למים הגרמניים, ערפל כבד כיסה את מפרץ הלגולנד, ולכן הספינות קיבלו הוראה לעצור עד שהראות תשתפר כדי שיוכלו לנווט בבטחה בשדות המוקשים ההגנתיים. הסיירת המשוריינת יורק עשתה טעות ניווט שהובילה את הספינה לאחד משדות המוקשים הגרמניים. יורק פגעה בשני מוקשים ושקעה במהירות; ספינת ההגנה החופית האגן הצליחה להציל 127 איש מהצוות.
הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי
עריכהאינגנול החליט כי יש לבצע פשיטה נוספת על החוף האנגלי בתקווה לפתות חלק מהצי הגדול לקרב שבו ניתן יהיה להשמיד אותו. בשעה 03:20 ב-15 בדצמבר, זיידליץ, מולטקה, פון דר טאן, סיירת המערכה החדשה מיינץ (סיירת, 1909), ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות קולברג, שטרסבורג, שטרלזונד, גראודנץ, ושתי שייטות של סירות טורפדו עזבו את שפך היאדה. הספינות הפליגו צפונה על פני האי הלגולנד, עד שהגיעו למגדלור שונית הורנס, ובשלב זה פנו הספינות מערבה לכיוון סקרבורו. 12 שעות לאחר שהיפר עזב את שפך היאדה, צי הים הפתוח, המורכב מ-14 דרדנוטים ו-8 פרה-דרדנוטים וכוח מיסוך של 2 סיירות משוריינות, 7 סיירות קלות ו-54 סירות טורפדו, יצאו כדי לספק חיפוי מרחוק.
ב-26 באוגוסט 1914 עלתה על שרטון הסיירת הקלה הגרמנית מגדבורג במפרץ פינלנד; שרידי האונייה נתפסו על ידי הצי הרוסי, שמצא ספרי קוד ששימשו את הצי הגרמני, יחד עם מפות ניווט לים הצפוני. מסמכים אלו הועברו לאחר מכן לצי המלכותי. חדר 40 החל לפענח אותות גרמניים, וב-14 בדצמבר יירטו הודעות הקשורות לתוכנית להפגיז את סקרבורו. הפרטים המדויקים של התוכנית לא היו ידועים, וההנחה הייתה שצי הים הפתוח יישאר בבטחה בנמל, כמו בהפגזה הקודמת. ארבעת סיירות המערכה של ביטי, בתמיכת שייטת הסיירות השלישית ושייטת הסיירות הקלות הראשונה, יחד עם ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה, היו אמורים לארוב לסיירות המערכה של היפר.
במהלך הלילה של 15 בדצמבר נתקל הגוף העיקרי של צי הים הפתוח במשחתות בריטיות. מחשש לסיכוי להתקפת טורפדו לילית, אינגנול הורה לספינות לסגת. היפר לא היה מודע להוראה של אינגנול, ולכן הוא המשיך בהפגזה. בהגיעם לחוף הבריטי, סיירות המערכה של היפר התפצלו לשתי קבוצות. זיידליץ, מולטקה ובליכר פנו צפונה להפגיז את הרטליפול, בעוד פון דר טאן ודרפלינגר פנו דרומה כדי להפגיז את סקרבורו וויטבי. במהלך הפגזת הרטליפול, זיידליץ נפגעה שלוש פעמים ובליכר נפגעה שש פעמים על ידי סוללת החוף. לזיידליץ נגרם נזק מינימלי בלבד, וללא נפגעים. במהלך הפגזת הרטליפול, מולטקה נפגעה על ידי פגז 15.2 ס"מ (6 אינץ') מסוללת חוף, שגרם לנזק קל בין הסיפונים, אך ללא נפגעים. בליכר נפגעה שש פעמים וזיידליץ שלוש פעמים על ידי סוללת החוף. עד השעה 09:45 ב-16 בדצמבר, שתי הקבוצות התאספו מחדש, והן החלו לסגת מזרחה.
בשלב זה, סיירות המערכה של ביטי היו בעמדה לחסום את נתיב היציאה הנבחר של היפר, בעוד כוחות אחרים היו בדרך להשלים את הכיתור. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור II החלה לעבור דרך הכוחות הבריטיים בחיפוש אחר היפר. אחת מהסיירות בשייטת הסיירות הקלות השנייה הבחינה בשטרלזונד ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 הפנה ביטי את סיירות המערכה שלו לכיוון הספינות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המקדים של ספינותיו של היפר, אבל סיירות המערכה היו כ-50 ק"מ קדימה. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שעקבה אחר ספינותיו של ביטי, התנתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותם לעמדות החיפוי שלהם. הבלבול הזה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט ולהתריע על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.
גם הבריטים וגם הגרמנים היו מאוכזבים מכך שלא הצליחו לפגוע ביעילות ביריביהם. המוניטין של אינגנול סבל מאוד כתוצאה מהחששנות שלו. הקפטן של מולטקה זעם; הוא הצהיר שאינגנול פנה לאחור "מפני שהוא פחד מאחת עשרה משחתות בריטיות שהיו יכולות להיות מחוסלות... תחת ההנהגה הנוכחית לא נשיג דבר." ההיסטוריה הגרמנית הרשמית מתחה ביקורת על אינגנול על כך שלא השתמש בכוחות הקלים שלו כדי לקבוע את גודל הצי הבריטי, וקבעה: "הוא החליט על אמצעי שלא רק סיכן ברצינות את כוחות ההתקדמות שלו מול החוף האנגלי אלא גם קיפח את הצי הגרמנים מניצחון בטוח".
קרב שרטון דוגר
עריכהבתחילת ינואר 1915 נודע שספינות בריטיות עורכות סיור באזור שרטון דוגר. אינגנול נרתע בתחילה מניסיון להשמיד את הכוחות הללו, מכיוון שקבוצת הסיור I נחלשה זמנית בזמן שפון דר טאן הייתה במזח יבש לצורך תחזוקה תקופתית. קונטר-אדמירל ריכרד אקרמן, הרמטכ"ל של צי הים הפתוח, התעקש על הפעולה, ולכן אינגנול התרצה והורה להיפר לקחת את סיירות המערכה שלו לשרטון דוגר. ב-23 בינואר, התייצב היפר עם זיידליץ בראש, ואחריה מולטקה, דרפלינגר ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות גראודנץ, רוסטוק, שטרלזונד, קולברג ו-19 סירות טורפדו משייטת V ומחצית השייטות II ו-XVIII. גראודנץ ושטרלזונד הוקצו למסך הקדמי, בעוד קולברג ורוסטוק הוקצו לימין ולשמאל, בהתאמה. לכל סיירת קלה נלוותה חצי שייטת של סירות טורפדו.
שוב, יירוט ופענוח של אותות אלחוטיים גרמניים מילאו תפקיד חשוב. למרות שהם לא היו מודעים לתוכניות המדויקות, הצליחו הקריפטוגרפים של חדר 40 להסיק שהיפר יערוך מבצע באזור שרטון דוגר. כדי להתמודד עם זה, שייטת סיירות המערכה הראשונה של ביטי, שייטת סיירות המערכה השנייה של אדמירל ארצ'יבלד מור ושייטת הסיירות הקלות השנייה של קומודור ויליאם גודאינף הייתה אמורה להיפגש עם כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט בשעה 8:00 ב-24 בינואר, 56 ק"מ צפונית לשרטון דוגר. בשעה 08:14, קולברג הבחינה בסיירת הקלה אורורה וכמה משחתות מכוח הארוויץ'. אורורה קראה תיגר על קולברג עם זרקור, ואז קולברג תקפה את אורורה וקלעה בה שתי פגיעות. אורורה השיבה אש וקלעה שתי פגיעות על קולברג בתגמול. היפר הפנה מיד את סיירות המערכה שלו לעבר הירי, כאשר, כמעט בו-זמנית, שטרלזונד הבחינה בכמות גדולה של עשן מצפון-מערב לעמדתה. זה זוהה כמספר ספינות מלחמה בריטיות גדולות התקדמות לעבר ספינותיו של היפר.
היפר פנה דרומה כדי לברוח, אך הוגבל ל-23 קשרים (43 קמ"ש), שהייתה המהירות המרבית של הסיירת המשוריינת הישנה יותר בליכר. סיירות המערכה הבריטיות הרודפות אחריו הפליגו במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש), והדביקו במהירות את הספינות הגרמניות. בשעה 09:52, לאיון פתחה באש לעבר בליכר מטווח של כ-20,000 יארד (18,000 מטרים); זמן קצר לאחר מכן, קווין מרי וטייגר החלו לירות גם כן. בשעה 10:09, התותחים הבריטים פגעו לראשונה בבליכר. שתי דקות לאחר מכן, הספינות הגרמניות החלו להשיב אש, והתרכזו בעיקר בלאיון, מטווח של 18,000 יארד (16,000 מטרים). בשעה 10:28 נפגעה לאיון בקו המים, מפגז שקרע חור בדופן הספינה והציף בונקר פחם. בשעה 10:30, ניו זילנד, הספינה הרביעית בטור של ביטי, הגיעה לטווח של בליכר ופתחה באש. עד 10:35, הטווח נסגר ל-17,500 יארד (16,000 מטרים), אז כל הטור הגרמני היה בטווח היעיל של הספינות הבריטיות. ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ".
למרות האש הכבדה שנורתה עליה, הצליחה לאיון בשעה 9:43 לפגוע פגיעה קשה ב"זיידליץ". פגז 13.5 אינץ' של "לאיון" פגע בברבטה של הצריח האחורי של "זיידליץ", וחדר לתוך גזע הצריח, שבו היו מוכנים מטעני חומר נפץ הודף להעלאה לצריח. המטענים התלקחו בבת אחת, וההבזק שנוצר חדר אל מחסן התחמושת שמתחת לצריח, ומשם למדורים נוספים, כולל לגזע הצריח שמאחורי הצריח האחורי. ההבזק היה עצום. להבת אש אדירה פרצה והיתמרה לגובה 60 מטרים, ותוך שניות בודדות נספו 165 מלחים וקצינים. רשף האש היה עלול לחדור תוך שניות למחסני תחמושת נוספים, ולגרום להתפוצצות שתשמיד את האונייה; האסון נמנע בשניות האחרונות הודות לפעולתו המיידית של מש"ק בשם וילהלם היידקאמפ (Wilhelm Heidkamp), שהציף את מחסני התחמושת של האונייה. שני צריחיה האחוריים של "זיידליץ" יצאו מכלל פעולה, ועל האונייה הכבידו כעת 600 טון של מים שבהם הוצפו מחסני התחמושת. למרות נזק זה המשיכו צריחיה הנותרים של "זיידליץ" לירות בקצב מהיר, והאונייה לא האטה, אות למשמעת המעולה של הצוות הגרמני ולרמת התכנון והבנייה הגבוהים של הגרמנים.
האש הכבדה שניחתה על "לאיון" החלה לתת את אותותיה. בשעה 10:01 ספגה "לאיון" פגיעה של פגז 11 אינץ' שנורה מ"זיידליץ". הפגז גרם לחדירת מים, שגרמו לקצרים חשמליים שהוציאו מכלל פעולה את החימוש השניוני ואת בקרת האש האחורית. המים שחדרו גרמו לאונייה להתחיל לנטות שמאלה. כמה דקות לאחר מכן, ב-10:18, נפגעה "לאיון" משני פגזים גרמניים בבת אחת. הפגיעות גרמו לנזק במנועיה ולחדירת מים למכלי הדלק שלה, והנטייה שמאלה התגברה. ב-10:41 נפגעה "לאיון" שוב, הפעם בצריח התותחים הקדמי. הפגיעה גרמה לשריפה, אך זו כובתה במהירות ונמנע אסון דומה לזה שאיים על "זיידליץ". ואולם, "לאיון" כבר נפגעה קשות; היא ספגה 15 פגיעות של פגזים גרמניים, מהירותה ירדה ל-15 קשר, והיא נפרדה מהמערך הטורי והחלה לפגר. כעת עברה "טייגר" לראש הטור הבריטי, והאש הגרמנית החלה להיות מרוכזת בה. פגז פגע במרכז האונייה, בצריח Q. שמונה אנשי צוות נהרגו, וכל הסירות של האונייה, שהיו ממוקמות באזור זה, התלקחו ועלו באש. להבות גדולות היתמרו ממרכזה של האונייה הבריטית, והגרמנים היו בטוחים שהשמידו אותה. למעשה, בתוך עשרים דקות השתלט צוות האונייה על הדליקה והאונייה המשיכה לתפקד כרגיל.
למרות הפגיעה ב"לאיון", עדיין היו הגרמנים במצב קשה. "בליכר", שהייתה כזכור בסוף הטור הגרמני, נפגעה שוב ושוב; היא האונייה הראשונה שעליה ירתה כל אונייה בריטית שהגיעה לטווח הירי. כמה דקות לאחר הפגיעה הראשונה ב"ליון", בשעה 10:30, פגע פגז שנורה מ"פרינסס רויאל" ב"בליכר". חדר הדוודים נפגע וחלק מהתחמושת החל לבעור. מהירותה של "בליכר" ירדה ל-17 קשרים (כ-31 קמ"ש) והיא החלה לפגר אחר שאר האוניות הגרמניות, ולסטות לכיוון צפון מזרח. בפני היפר עמדה התלבטות קשה. מצבה של "בליכר" היה קשה יותר ויותר, אך ניסיון להגן עליה משמעותו הייתה הטבעת כולן. "זיידליץ" הייתה במצב קשה ותחמושתה הלכה ואזלה, "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ו"מולטקה" לבדה לא הייתה יכולה לעמוד מול כל האוניות הבריטיות. להיפר היה קשר עמוק של ידידות ואמון עם מפקדי האוניות שלו, ובמיוחד עם מפקד ה"בליכר", אך הוא קיבל החלטה קשה: להשאיר את "בליכר" מאחור ולהתקדם במהירות עם שאר האוניות. ובכל זאת, היפר החליט על מהלך אחרון שאולי יסייע ל"בליכר", והורה למשחתות שלו לסוב לאחור ולתקוף את סיירות המערכה הבריטיות.
במקביל, הייתה להיפר תקווה נוספת. צי הים הפתוח הגרמני נערך ליציאה לעזרת היפר וסיירות המערכה שלו, אך לא יצליח להגיע לזירה לפני 14:30. אך אם יצליח היפר למשוך את ביטי לעומק מפרץ הלגולנד, אולי יצליח לפגוש צוללות או ספינות טורפדו גרמניות, שיצליחו לפגוע בסיירות המערכה הבריטיות; בנוסף, ייתכן היה שיצליח למשוך את הבריטים לשדות מוקשים ימיים שהיו זרועים במפרץ הלגולנד.
גם ביטי היה מודע לסכנה זו, והחל להיות מתוח יותר ויותר ככל שהתמשך הקרב. ולכן, בדיוק ברגע שבו החליט היפר לנטוש את "בליכר" לגורלה ולהורות לספינות הקלות שלו לתקוף את הבריטים, חל מפנה בקרב. בשעה 10:54 זיהה ביטי, שעמד על גשר אוניית הדגל שלו, "לאיון", פריסקופ של צוללת. הוא הורה מיד לכל אוניותיו לפנות 90° צפונה ביטי לא התכוון להפסיק את הקרב, וכמה דקות לאחר שהורה על הפנייה הבין שהפניה חדה מדי, והורה שוב לשנות כיוון לצפון מזרח, בנתיב שיצטלב עם נתיבו של היפר. ואולם, כאן התרחשה טעות נוספת, שחרצה את גורל הקרב.
"לאיון" ספגה עד עתה נזק כבד; כל מערכת החשמל שלה יצאה מכלל פעולה, ולא ניתן היה לשדר את הוראות האדמירל בעזרת איתות אור. האוניות הבריטיות שמרו על דממת אלחוט, והודעות לא הועברו בדרך זו. נותרה שיטה נוספת לאיתות: בעזרת דגלים. ואולם, החבלים באוניית הדגל ששימשו להנפת דגלי האיתות הושמדו כולם, למעט שניים. ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי.
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים.
ביטי, כאמור, היה על אוניית הדגל הפגועה שלו, והפיקוד עבר למעשה לידיו של אדמירל משנה מוּר. זה האחרון התלבט האם לחדש את הרדיפה אחרי האוניות הגרמניות; הן כבר הספיקו להתרחק יותר מ-25 קילומטרים. האוניות הבריטיות היו יכולות להגיע שוב למגע אש בתוך שעתיים, אולם אז יהיו עמוק בתוך מפרץ הלגולנד, קרובות בהרבה לבסיסי הצי הגרמני. שדר שנקלט באונייתו של מור הובן בטעות כאילו צוללות בריטיות מתריעות שצי הים הפתוח הגרמני יוצא מבסיסיו, מסר שהכריע את ההתלבטות של מור. הוא לא היה אמור להתמודד עם ארבע סיירות מערכה מול כל הצי הגרמני, והוא החליט להסתובב ולשוב לבריטניה.
קרב מפרץ ריגה
עריכהב-3 באוגוסט 1915, זיידליץ, מולטקה, ופון דר טאן הועברו לאזור הבלטי עם I Connaissance Group (AG) כדי להשתתף בגיחה מתוכננת למפרץ ריגה. הכוונה הייתה להשמיד את כוחות הצי הרוסי באזור, כולל הפרה-דרדנוט סלאבה, ולהשתמש בשולת המוקשים דויטשלנד כדי לחסום את הכניסה למון סאונד באמצעות מוקשים ימיים. הכוחות הגרמניים, בפיקודו של היפר, כללו את ארבעת אוניות המערכה מסדרת נסאו וארבעת אוניות המערכה מסדרת הלגולנד, זיידליץ, מולטקה ופון דר טאן, ומספר ספינות קטנות יותר. לאורך כל המבצע, מולטקה ושתי סיירות המערכה האחרות נשארו באזור הבלטי וסיפקו חיפוי להתקפה לתוך מפרץ ריגה.
ב-8 באוגוסט נעשה הניסיון הראשון לפנות את המפרץ; אוניות המערכה הישנות בראונשווייג ואלזס שמרו על סלאבה במפרץ בזמן ששולות מוקשים פינו נתיב דרך חגורת המוקשים הפנימית. בתקופה זו נשארו שאר הצי הגרמני בבלטי וסיפקו הגנה מפני יחידות אחרות של הצי הרוסי. עם זאת, הגישה עם רדת הלילה פירושה כי דויטשלנד לא תוכל למקש את הכניסה לסאונד מון בזמן, ולכן הפעולה הופסקה.
ב-16 באוגוסט נעשה ניסיון שני להיכנס למפרץ. הדרדנוטים נסאו ופוזן, ארבע סיירות קלות ו-31 סירות טורפדו פרצו את ההגנות למפרץ. נסאו ופוזן היו מעורבות בדו-קרב ארטילרי עם סלאבה, וכתוצאה מכך שלוש פגיעות בספינה הרוסית שגרמו לה לסגת. לאחר שלושה ימים, שדות המוקשים הרוסיים טוהרו, והשייטת נכנס למפרץ ב-19 באוגוסט, אך דיווחים על צוללות בעלות הברית באזור גרמו לנסיגה גרמנית מהמפרץ למחרת.
לאורך כל הקרב, מולטקה נשארה באזור הבלטי וסיפקה חיפוי להתקפה לתוך מפרץ ריגה. בבוקר 19 באוגוסט, מולטקה טורפדה על ידי הצוללת הבריטית מסדרת E, E1. הטורפדו לא זוהה עד שהיה בערך 200 יארד (183 מטר) משם; ללא זמן לתמרן, האונייה נפגעה בחדר הטורפדו בחרטום. הפיצוץ גרם נזק לכמה טורפדות באונייה, אך הן לא פוצצו את עצמן. שמונה אנשי צוות נהרגו, ו-435 טונות (428 טונות ארוכות) של מים נכנסו לאונייה. האונייה תוקנה ב-Blohm & Voss בהמבורג, בין 23 באוגוסט ל-20 בספטמבר. בינואר 1916, קפיטן צור זי יוהנס פון קארפף החליף את לבצוב כמפקד האונייה.
הפגזת ירמות' ולואוסטופט
עריכה
בתאריכים 24–25 באפריל 1916 ביצעה קבוצת הסיור I מבצע נוסף להפצצת החוף האנגלי, הפעם, את הערים ירמות' ולואוסטופט. היפר היה בחופשת מחלה, כך שהספינות הגרמניות היו בפיקודו של קונטר-אדמירל פרידריך בודיקר, שהניף את דגלו על זיידליץ. סיירות המערכה הגרמניות דרפלינגר, ליצו, מולטקה, זיידליץ ופון דר טאן עזבו את שפך היאדה בשעה 10:55 ב-24 באפריל, ונתמכו על ידי כוח מיסוך של 6 סיירות קלות ושתי שייטות סירות טורפדו. היחידות הכבדות של צי הים הפתוח הפליגו בשעה 13:40, במטרה לספק תמיכה מרוחקת לספינות של בודיקר. האדמירליות הבריטית הודעה על הגיחה הגרמנית באמצעות יירוט האותות האלחוטיים הגרמניים, ופרסה את הצי הגדול בשעה 15:50.
עד השעה 14:00, ספינותיו של בודיקר הגיעו לעמדה מול נורדרנאי, ואז הוא פנה את ספינותיו צפונה כדי להתחמק מהמשקיפים ההולנדיים באי טרשלינג. בשעה 15:38, זיידליץ פגעה במוקש, שקרע חור של 15 מטר (50 רגל) בגוף שלה, ממש מאחורי צינור הטורפדו הימני. 11 אנשים נהרגו ו-1,400 טון של מים נכנסו לאונייה. השוקע של הספינה גדל ב-1.4 מטרים (4.6 רגל) בחרטום הספינה. זיידליץ הסתובבה אחורה עם מסך של סיירות קלות במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). ארבעת סיירות המערכה הנותרות פנו דרומה מיד לכיוון נורדרנאי כדי למנוע נזק נוסף ממוקשים. עד השעה 16:00, זיידליץ יצאה מחשש לסכנה קרובה, אז האונייה עצרה כדי לאפשר לבודיקר לרדת. סירת הטורפדו V28 העבירה את בודיקר לליצו, והמבצע נמשך כמתוכנן.
בשעה 04:50 ב-25 באפריל, התקרבו סיירות המערכה הגרמניות ללואוסטופט כאשר הסיירות הקלות רוסטוק ואלבינג, שחיפו על האגף הדרומי, הבחינו בסיירות הקלות והמשחתות של כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט. בודיקר סירב להסיח את דעתם על ידי הספינות הבריטיות, ובמקום זאת הפנה את תותחי ספינותיו על לואוסטופט. סיירות המערכה הגרמניות השמידו שתי סוללות חוף 6 אינץ' (15 ס"מ) והסבו נזקים נוספים לעיר. בתהליך, פגז 6 אינץ' בודד מאחת מסוללות החוף פגע במולטקה, אך לאונייה לא נגרם נזק משמעותי.
בשעה 05:20 פנו הפושטות הגרמניות צפונה, לכיוון ירמות', אליה הגיעו בשעה 05:42. הראות הייתה כה גרועה עד שהספינות הגרמניות ירו מטח אחד כל אחת, למעט דרפלינגר, שירתה 14 פגזים מהסוללה המרכזית שלה. הספינות הגרמניות פנו חזרה דרומה, ובשעה 05:47 נתקלו בפעם השנייה בכוח הארוויץ', שעד אז הועסקו על ידי שש הסיירות הקלות של ספינות המיסוך הגרמניות. ספינותיו של בודיקר פתחו באש מטווח של 12,000 מטר (13,000 יארד). טירוויט הפך מיד את ספינותיו ונמלט דרומה, אך לא לפני שהסיירת קונקסט ספגה נזק חמור. עקב דיווחים על צוללות בריטיות והתקפות טורפדו, בודיקר הפסיק את המרדף ופנה חזרה מזרחה לכיוון צי הים הפתוח. בשלב זה, אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, פנה חזרה לכיוון גרמניה, לאחר שהוזהר מפני הגיחה של הצי הגדול מסקפה פלו.
קרב יוטלנד
עריכה
כמעט מיד לאחר הפשיטה על לואוסטופט, ויצה-אדמירל ריינהרד שר החל לתכנן גיחה נוספת לים הצפוני. הוא התכוון בתחילה לערוך את המבצע באמצע מאי, אך הנזק מהמוקש לזיידליץ התברר כקשה לתיקון - שר לא היה מוכן לצאת לפשיטה גדולה ללא כוחות סיירות המערכה שלו במלוא העוצמה. ב-22 במאי דיווחה מספנת וילהלמסהאפן כי הספינה כשירה לתפקיד, אך בדיקות שנערכו באותו לילה הראו כי מחיצות הטורפדו שניזוק מהמוקש עדיין לא אטום למים, ועדיין היו דליפות בחזית ובאחור. היה צורך בתיקונים נוספים, ולכן המבצע נדחה בשבוע נוסף, עד אז הבטיחה מספנת וילהלמסהאפן לשר שהספינה תהיה מוכנה. בצהריים של 28 במאי, התיקונים של זיידליץ לבסוף הושלמו, והספינה חזרה לקבוצת הסיור I.
בליל 30 במאי 1916, זיידליץ וארבעת סיירות המערכה האחרות של קבוצת הסיור I עגנו במעגן שפך היאדה. למחרת בבוקר, בשעה 02:00 CET, הספינות יצאו באיטיות לעבר הסקאגרק במהירות של 16 קשרים (30 קמ"ש). בשלב זה, היפר העביר את דגלו מזיידליץ לסיירת המערכה החדשה יותר ליצו. זיידליץ תפסה את מקומה במרכז הטור, מאחורי של דרפלינגר ולפני מולטקה. קבוצת הסיור השנייה, המורכבת מהסיירות הקלות פרנקפורט, ספינת הדגל של בודיקר, ויסבאדן, פילאו אלבינג, ו-30 ספינות טורפדו של שייטות II, VI ו-IX, ליוו את סיירות המערכה של היפר.
כעבור שעה וחצי עזב צי הים הפתוח בפיקודו של שר את שפך היאדה; הכוח הורכב מ-16 דרדנוטים. צי הים הפתוח לווה בקבוצת הסיור IV, שהורכבה מהסיירות הקלות שטטין, מינכן, המבורג, פראונלוב, שטוטגרט, ו-31 סירות טורפדו של שייטות I, III, V ו-VII, בראשות הסיירת הקלה רוסטוק. שש הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה יצאו מנתיבי האלבה בשעה 02:45, ונפגשו עם צי הקרב בשעה 5:00.
הריצה דרומה
עריכה
מעט לפני השעה 16:00 נתקל הכוח של היפר בשייטת סיירות המערכה של ביטי. הספינות הגרמניות היו הראשונות שפתחו באש, בטווח של כ-15,000 יארד (14,000 מטר). כאשר החלו הספינות הבריטיות להשיב אש, הבלבול בקרב סיירות המערכה הבריטיות הביא שמולטקה ספגה אש הן על ידי ניו זילנד והן על ידי טייגר. מדדי הטווח הבריטים קראו לא נכון את הטווח למטרותיהם הגרמניות, וכך נפלו המטחים הראשונים שנורו על ידי הספינות הבריטיות קילומטר מעבר לסיירות המערכה הגרמניות. בשעה 16:52, מולטקה פגעה בטייגר עם שני פגזי תותחים עיקריים, אך אף אחת מהפגיעה לא גרמה לנזק משמעותי. מולטקה לאחר מכן ירתה ארבעה פגזים נוספים, שניים מהם פגעו בו-זמנית על אמצע הספינה ואחרי הצריחים, והשביתו את שניהם במשך חלק משמעותי של הקרב.
בערך 15 דקות לאחר מכן, סיירת המערכה הבריטית אינדפטיגבל הושמדה לפתע על ידי פון דר טאן. זמן קצר לאחר מכן, מולטקה ירתה ארבע טורפדות לעבר קווין מרי בטווח שבין 10,400–11,500 יארד (9,500–10,500 מטר). הדבר גרם לטור הבריטי לסגת לאי סדר, שכן חשבו שהטורפדות נורו על ידי צוללות. בשלב זה, סיירות המערכה של היפר הגיעו לטווח של שייטת אוניות המערכה V, שהורכבה מאוניות המערכה החדשות מסדרת קווין אליזבת, שכללו תותחי 15 אינץ' (38 סנטימטרים). בשעה 17:06 פתחה ברהאם באש לעבר פון דר טאן. כעבור כמה דקות הצטרפו אליה וליאנט, מלאיה ווורספייט; האוניות ריכזו את האש על פון דר טאן ומולטקה. בשעה 17:16, אחד מפגזי ה-15 אינץ' מאוניות המערכה המהירות פגעו במולטקה, שם חדר לבונקר פחם, שנקרע לתוך סיפון קזמט והצית תחמושת שאוחסנה בו. הפיצוץ שרף את מנוף התחמושת עד למחסן.
פון דר טאן ומולטקה שינו את מהירותם וכיוונם, מה שהסתיר את המטרה של שייטת אוניות המערכה ה-V וזיכה את האוניות החבוטות בהפוגה קצרה. בזמן שמולטקה ופון דר טאן משכו את האש של שייטת אוניות המערכה V, זיידליץ ודרפלינגר הצליחו לרכז את האש שלהם בסיירות המערכה הבריטיות; בין השעות 17:25 ל-17:30, לפחות חמישה פגזים מזיידליץ ודרפלינגר פגעו בקווין מרי, וגרמו לפיצוץ קטסטרופלי שהשמיד את האונייה. מפקדה של מולטקה, קפיטן צור זי פון קראפף, ציין כי "המטחים של האויב כוונו היטב ומדויק; המטחים שלהם נורו ברצף מהיר, משמעת האש מצוינת!"
קרב אוניות המערכה
עריכהעד השעה 19:30, צי הים הפתוח, שהיה בשלב זה במרדף אחרי סיירות המערכה הבריטית, עדיין לא נתקל בצי הגדול. שר שקל להסיג את כוחותיו לפני שהחושך יחשוף את ספינותיו להתקפת סירות טורפדו. הוא עדיין לא קיבל החלטה כאשר אוניות המערכה המובילות שלו נתקלו בגוף הראשי של הצי הגדול. התפתחות זו איפשרה את הנסיגה של שר, שכן בכך היה מקריב את אוניות המערכה האיטיות יותר של שייטת אוניות המערכה השנייה, בעוד ששימוש בדרדנוטים ובסיירות המערכה שלו כדי לחפות על נסיגתם היה מעמיד את ספינותיו החזקות ביותר לאש בריטית מכריעה. במקום זאת, שר הורה לספינותיו להפנות 16 נקודות לכיוון הימני, מה שיביא את החששות המוקדמים לבטיחות היחסית של הצד המנותק של מערך הקרב הגרמני.
מולטקה ושאר סיירות המערכה עקבו אחר המהלך, מה שהציב אותם מאחורי קניג. ספינותיו החבוטות קשות של היפר זכו לרגע הפוגה זמני, וחוסר ודאות לגבי המיקום והמסלול המדויקים של ספינותיו של שר הובילו את אדמירל ג'ליקו להפנות את ספינותיו מזרחה, לעבר מה שלדעתו היה הנתיב הסביר של הנסיגה הגרמנית. הצי הגרמני הפליג במקום זאת מערבה, אך שר הורה על פנייה שנייה של 16 נקודות, מה שהפך את מסלולו וכיוון את ספינותיו למרכז הצי הבריטי. הצי הגרמני ספג אש עזה מהמערך הבריטי, ושר שלח את זיידליץ, פון דר טאן, מולטקה ודרפלינגר במהירות גבוהה לעבר הצי הבריטי, בניסיון לשבש את המערך שלהם ולהרוויח זמן עד שהכוח העיקרי שלו ייסוג. עד השעה 20:17 צמצמו סיירות המערכה הגרמניות את הטווח למרחק של 7,700 יארד (7,000 מטר) מקולוסוס, ובשלב זה שר הנחה את האוניות לירות לאונייה המובילה של הקו הבריטי. זיידליץ הצליחה לפגוע בקולוסוס פעם אחת, אך גרמה נזק קל בלבד למבנה העילי של האונייה. שלוש דקות לאחר מכן, פנו סיירות המערכה הגרמניות בנסיגה, מחופים בהתקפת סירות טורפדו.
נסיגה
עריכה
הפסקה בקרב בשעת בין ערביים אפשרה לזיידליץ ושאר סיירות המערכה הגרמניות לחתוך שברים שהפריעו לתותחים הראשיים, לכבות שריפות, לתקן את ציוד בקרת האש והאותות ולהכין את הזרקורים לפעולה לילית. במהלך הפסקה זו התארגן הצי הגרמני מחדש למערך מסודר בסדר הפוך, כאשר הכוחות הקלים הגרמניים נתקלו במסך הבריטי מעט לאחר השעה 21:00. הירי המחודש משך את תשומת לבו של ביטי, אז הוא הפנה את סיירות המערכה שלו מערבה. בשעה 21:09, הוא ראה את סיירות המערכה הגרמניות, והגיע למרחק של 8,500 יארד (7,800 מטר) לפני פתיחת האש בשעה 20:20. בקרב שלאחר מכן, זיידליץ נפגעה מספר פעמים; פגז אחד פגע בצריח התותח האחורי ואחר פגע בגשר הספינה. כל צוות הגשר נהרג וכמה אנשי צוות במגדל הניווט נפצעו. הספינות הגרמניות השיבו באש עם כל תותח זמין, ובשעה 21:32 פגעו הן בלאיון והן בפרינסס רויאל בחושך. התמרון של סיירות המערכה הגרמניות אילץ את שייטת אוניות המערכה I המובילה לפנות מערבה כדי למנוע התנגשות. זה הביא את הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה ישירות מאחורי סיירות המערכה, ומנע מהספינות הבריטיות לרדוף אחרי סיירות המערכה הגרמניות כאשר פנו דרומה. סיירות המערכה הבריטיות פתחו באש על אוניות המערכה הישנות; הספינות הגרמניות פנו לדרום מערב כדי להביא את כל התותחים שלהן נגד האוניות הבריטיות.
עד 22:15, היפר הצליח סוף סוף לעבור למולטקה, ולאחר מכן הורה לספינותיו להפליג במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש) לכיוון ראש הטור הגרמני. רק זיידליץ ומולטקה היו במצב לעמוד בדרישות; דרפלינגר ופון דר טאן יכלו להגיע לכל היותר למהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש), ולכן הספינות הללו פיגרו מאחור. זיידליץ ומולטקה היו בהפלגה לקדמת הקו כאשר הספינות עברו קרוב לשטטין, מה שאילץ את הספינה להאט באופן דרסטי כדי למנוע התנגשות. זה אילץ את פראונלוב, שטוטגרט ומינכן לפנות שמאלה, מה שהוביל אותם למגע עם שייטת הסיירות הקלות השנייה; בטווח של 800 יארד (730 מטר), הסיירות משני הצדדים פגעו זו בזו. קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר החליט לנסות לפתות את הסיירות הבריטיות לעבר מולטקה וזיידליץ. כמעט במקביל, הסיירות הבריטיות שניזוקו בכבדות הפסיקו את המתקפה. כשהסיירות הקלות ניתקו מגע, טורפדו שירתה סאות'המפטון פגעה בפראונלוב, והספינה התפוצצה. המערך הגרמני נקלע לאי סדר, ובבלבול זיידליץ איבדה את הראייה של מולטקה. הספינה כבר לא הצליחה לעמוד בקצב של מולטקה של 22 קשרים, ולכן התנתקה כדי להמשיך למגדלור שונית ההורנס באופן עצמאי.
עד 23:30 לבדה, מולטקה נתקלה בארבעה דרדנוטים בריטיות, מהפלגה האחורית של שייטת אוניות המערכה השנייה. קרפף הורה לספינה להתנדנד, בתקווה שלא זוהה. האוניות הבריטיות למעשה ראו את מולטקה, אך החליטו לא לפתוח באש כדי לא לחשוף את מיקומם לכל הצי הגרמני. בשעה 23:55, ושוב בשעה 00:20, ניסה קארפף למצוא נתיב דרך הצי הבריטי, אך בשתי הפעמים לא הצליח לעשות זאת. רק בשעה 01:00, לאחר שהקדים את הצי הגדול, מולטקה הצליחה בבריחתה.
סמוך לסיום הקרב, בשעה 03:55, העביר היפר דיווח לשר המודיע לו על הנזק האדיר שספגו ספינותיו. עד אז, לדרפלינגר ופון דר טאן נותרו רק שני תותחים פעילים, מולטקה הוצפה ב-1,000 טונות של מים, זיידליץ ניזוקה קשות. היפר דיווח: "לקבוצת הסיור I כבר לא היה ערך לקרב רציני, וכתוצאה מכך הופנתה לשוב לנמל על ידי המפקד העליון, בעוד הוא עצמו נחוש להמתין להתפתחויות מול שונית הורנס עם צי הקרב".
במהלך הקרב, מולטקה פגעה בטייגר 13 פעמים, ונפגעה בעצמה 4 פעמים, כל הפגיעות מפגזי 15 אינץ' (38 סנטימטרים). תותח ה-15 ס"מ הימני נפגע על ידי אחד מפגזי ה-15 אינץ' והוצא מכלל פעולה למשך שארית הקרב. האונייה סבלה מ-16 הרוגים ו-20 פצועים, רובם כתוצאה מהפגיעה בתותח ה-15 ס"מ. מאמצי הצפות והצפות נגד גרמו ל-1,000 טונות של מים לחדור לאונייה.
פעולות מאוחרות יותר
עריכהב-6 ביוני העביר היפר את דגלו בחזרה למולטקה, שהייתה בתיקון מ-7 ביוני עד 30 ביולי בהמבורג. לאחר מכן, הספינה ערכה אימונים באזור הבלטי לפני שהוכרזה לשירות פעיל ב-14 באוגוסט. ארבעה ימים לאחר מכן, היא השתתפה בגיחת הצי ב-18–19 באוגוסט. במהלך הגיחה, קבוצת הסיור I הייתה אמורה להפגיז את עיירת החוף סנדרלנד בניסיון למשוך ולהשמיד את שייטת סיירות המערכה של ביטי. מאחר שמולטקה הייתה אחת משתי סיירות המערכה הגרמניות שנותרו עדיין במצב קרבי בקבוצה (פון דר טאן הייתה השנייה), הוקצו לקבוצה שלוש דרדנוטים למבצע: מארקגראף, גרוסר קורפירסט ובאיירן שנכנסה לשירות לאחרונה. שר ושאר צי הים הפתוח, עם 15 דרדנוטים משלו, השתרכו מאחור וסיפקו חיפוי. הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות והוציאו את הצי הגדול לפגוש אותן. עד השעה 14:35, שר הוזהר מפני התקרבות הצי הגדול, ולא היה מוכן להעסיק את כל הצי הגדול רק 11 שבועות לאחר הקרב הצמוד בעליל ביוטלנד, הפך את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים.
בספטמבר 1916 עזב קארפף את מולטקה וקפיטן צור זי הנס גיגאס קיבל את הפיקוד על האונייה, ונשאר הקפטן שלה עד סוף המלחמה. מולטקה השתתפה במבצע נוסף בים הצפוני ב-25–26 בספטמבר, עדיין עם היפר על הסיפון. היא וכל שאר קבוצת הסיור הראשונה שימשה ככוח החיפוי לגיחה של קבוצת הסיור השנייה לכיוון טרשלינג. ב-20 באוקטובר, היפר עזב את האונייה. בין ספטמבר לאוקטובר 1917, הספינה השתתפה במבצע אלביון שתמך בפלישה הגרמנית לאיים הרוסיים אסל, דאגו ומון (באסטוניה של היום). בעקבות המבצע המוצלח באזור הבלטי, מולטקה נותקה כדי לתמוך בקבוצת הסיור השנייה (II AG), אך לא השתתף באופן פעיל בקרב מפרץ הלגולנד השני.
החל מסוף 1917, צי הים הפתוח החל לבצע פשיטות על שיירות האספקה בין בריטניה לנורווגיה. באוקטובר ודצמבר, סיירות ומשחתות גרמניות יירטו והשמידו שתי שיירות בריטיות לנורווגיה. זה גרם לביטי, כעת המפקד העליון של הצי הגדול, לנתק כמה אוניות מערכה וסיירות מערכה כדי להגן על השיירות. זה העניק לשר את ההזדמנות לה חיכה כל המלחמה: ההזדמנות לבודד ולחסל חלק מהצי הגדול. היפר תכנן את המבצע: סיירות המערכה, כולל דרפלינגר, והסיירות הקלות והמשחתות המלוות שלהם, יתקפו את אחת השיירות הגדולות, בעוד שאר צי הים הפתוח יעמדו מנגד, מוכנים לתקוף את שייטת אוניות המערכה הבריטיות.
בשעה 05:00 ב-23 באפריל 1918 יצא צי הים הפתוח מהנמל בכוונה ליירט את אחת מהשיירות המלווה בכבדות. תעבורת הרדיו האלחוטית צומצמה למינימום כדי למנוע מהבריטים ללמוד על הפעולה. בשעה 05:10 ב-24 באפריל, מולטקה סבלה מכשל במכונות: המדחף הימני נפל מגל ההנע, ולפני שניתן היה לעצור את הטורבינה, גלגל ההילוכים נהרס. הגלגל ההרוס העיף פיסות פלדה לתוך מעבה עזר, שהציף את חדר המכונות והפסיק את פעולת המנוע המרכזי והימני. מים מלוחים נכנסו לדוודים, והפחיתו את מהירות הספינה ל-4 קשרים בלבד; עד 08:45, הקפטן של מולטקה דיווח לשר שספינתו "יצאה משליטה", וכי יהיה צורך לגרור את האונייה. בשעה 09:38, הסיירת שטרסבורג ניסתה לגרור את האונייה, אך לא הצליחה לעשות זאת. בשעה 10:13 נותקה אולדנבורג מצי הקרב כדי לגרור את מולטקה חזרה לנמל. בשעה 14:10, השיירה עדיין לא אותרה, ולכן שר הפנה את צי הים הפתוח בחזרה לעבר מימי גרמניה. עד 17:10, המנועים של מולטקה תוקנו, והספינה הצליחה להפליג במהירות של 17 קשרים. בשעה 19:37, הצוללת הבריטית E42 הבחינה באונייה וירתה טורפדו לעבר מולטקה. האונייה קלטה 1,800 טונות של מים, אבל הצליחה להגיע לנמל בכוחות עצמה. התיקונים בוצעו בווילהלמסהאפן במספנה הקיסרית, בין 30 באפריל ל-9 בספטמבר 1918.
לאחר תיקונים, מולטקה נטלה חלק בפעולות הכשרה באזור הבלטי בין 19 בספטמבר ל-3 באוקטובר. החל מ-1 בנובמבר, הספינה שימשה כספינת הדגל של קבוצת הסיור I של רויטר, לאחר שסיירת המערכה הינדנבורג נכנסה למעגן יבש לצורך תיקונים.
גורל
עריכה
מולטקה הייתה אמורה לקחת חלק במה שהיה אמור להיות "נסיעת המוות" של צי הים הפתוח זמן קצר לפני תום מלחמת העולם הראשונה. עיקר צי הים הפתוח היה אמור להתייצב מבסיסם בווילהלמסהאפן כדי לעסוק בצי הגדול הבריטי; שר התכוון להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר עבור גרמניה, תהיה העלות של הצי אשר תהיה. בזמן שהצי התגבש בווילהלמסהאפן, החלו מלחים עייפים מהמלחמה לערוק בהמוניהם. כשפון דר טאן ודרפלינגר עברו דרך המחסומים שהפרידו בין הנמל הפנימי והכביש של וילהלמסהאפן, כ-300 איש משתי הספינות טיפסו על הצד ונעלמו לחוף.
ב-24 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה להפליג מווילהלמסהאפן. רבים מהמלחים העייפים מהמלחמה חשו שהמבצע ישבש את תהליך השלום ויאריך את המלחמה. החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בכמה אוניות מערכה ערכו מרד; שלוש אוניות מהשייטת השלישית סירבו להרים עוגנים, ופעולות חבלה בוצעו על סיפון אוניות המערכה תירינגן והלגולנד. התסיסה אילצה בסופו של דבר את היפר ושר לבטל את הפעולה. בהתבשרו על המצב, הקייזר הצהיר "אין לי יותר צי". מרד וילהלמסהאפן התפשט לקיל, והזין מהפכה גרמנית גדולה יותר שנמשכה לאחר תום המלחמה. מעמדה הצבאי של גרמניה היה חסר סיכוי, ולכן הגנרלים פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף שכנעו את הממשלה לחתום על שביתת הנשק כדי לסיים את המלחמה.
לאחר כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918, נכלאו רוב צי הים הפתוח, בפיקודו של רויטר, בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לרויטר כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את הספינות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שהיה אמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. לאחר שהספינות נכלאו, הושבתו התותחים שלהן באמצעות הסרת מכנסי התותחים, והצוותים שלהן צומצמו ל-200 קצינים ומלחים.
הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהביא בסופו של דבר לחוזה ורסאי. רויטר סברה שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני 1919, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד הוארך ביומיים, הורה רויטר להטביע את הספינות בהזדמנות הבאה. בבוקר 21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו לביצוע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לאוניותיו. האונייה טבעה תוך שעתיים ורבע שעה. מולטקה נמשתה ב-1927 ונגרטה ברוזית' ב-1929.
