פתיחת התפריט הראשי

אברהם מויאל (1850 - 20 בדצמבר 1885) היה סוחר עשיר ומבכירי קהילת יהודי יפו, שימש כנציג תנועת חובבי ציון בארץ ישראל, כנציג הכלכלי של חברת כל ישראל חברים, וכן כבא כוחו של הברון רוטשילד בארץ; בנוסף, הוא תיווך בין העולים החדשים לארץ ישראל ומושבותיהם - לבין הממשל העות'מאני.

אברהם מויאל
אברהם מויאל
לידה 1850
רבאט, מרוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בדצמבר 1885 (בגיל 35 בערך)
יפו, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע איש עסקים, פעיל ציוני עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

אברהם מויאל נולד ברבאט שבמרוקו ב-1850, לאביו הסוחר העשיר אהרן מויאל. המשפחה עלתה לארץ ישראל ב-1852 ולאחר שלוש שנים בחיפה עברה והתיישבה ביפו, שם זכתה לעמדת בכורה ביישוב היהודי בעיר. אברהם קיבל בצעירותו חינוך יהודי מסורתי בתלמוד תורה ובישיבה, וכן השתלם אצל מורים פרטיים בשפה הצרפתית ובשפה הערבית, בדיבור ובכתב, ורכש בהן בקיאות [1].

נשא לאישה את זינבול בת רבי יוסף רפאל בן נון, מרבני ירושלים ובהמשך רבה של העדה הספרדית ביפו.

מגיל צעיר היה מויאל ממנהלי העסקים של משפחתו במסחר ובבנקאות וניהל קשרים עם פירמות ובנקים בחו"ל, עם הממשל העות'מאני, עם קונסולים זרים ביפו, ובעיקר עם הקונסול הצרפתי. בהיותו נתין צרפת נהנה מויאל ממשטר הקפיטולציות שהונהג בתקופה זאת, שהעניק זכויות יתר לנתיני ארצות מערב אירופה ברחבי האימפריה העות'מאנית. כבר מגיל צעיר הוא זכה לעמדת השפעה בקהילה היהודית ביפו. בנוסף לעיסוקיו המקצועיים שימש מויאל גם כמוהל, והוא נהג לתרום לצדקה ביד רחבה.

מויאל היה מעריץ של ר' יהודה אלקלעי לאחר שקרא את כתביו. במקביל הוא החל להתעניין בתנועה הציונית, שהטיפה ליישוב מחדש של יהודים בארץ ישראל. הוא קרא את ספרו של משה הס "רומי וירושלים" ונהג לתרגם קטעים ממנו למשפחתו, ונראה שאף פגש את הס במהלך ביקור באירופה.[2] כתוצאה מכך לקח מויאל חלק בפרויקטים לפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בין היתר היה מעורב בהקמת בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בית הספר "מקווה ישראל" של חברת כל ישראל חברים. כמו כן הועברו דרכו כספי תרומות של הברון רוטשילד למפעליו בארץ.[3]

פעילותו המשמעותית ביותר של מויאל הייתה בשירות תנועת חובבי ציון. הוא פגש את קלונימוס זאב ויסוצקי במהלך ביקורו של זה בארץ ישראל, ומונה לנציג ענייניה של תנועת חובבי ציון בארץ: "המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל היישוב והן למושבות (פתח תקווה, גדרה ויסוד המעלה) בפרט".[4] מויאל נחל הצלחה רבה בתפקידו. בתקופה זו תרם לשיפור מצבה של פתח-תקוה, שבה נבנו תחת ניהולו ובתקצובו 23 בתים, 13 רפתות ומבנים נוספים, נרכשו בהמות וניטעו עצים רבים. לפי דו"ח של חובבי ציון מהתקופה: "המושב כלו פשט צורתו הראשונה וילבש מעטה גיל תחת [במקום] רוח כהה".[4] בנוסף סייע מויאל ברכישת האדמות למושבת עקרון (מזכרת בתיה) והשיג עבורה את רישיון הבנייה, הדריך את העולים, רכש עבורם בהמות עבודה ועוד. כמו כן סייע לעליית הביל"ויים, למושבת גדרה בבעיות שונות מול השלטון העות'מאני ומול שכניהם. הוא ניצל את מעמדו כנתין צרפתי אף כדי להתעמת עם הנציגים העות'מאנים במידת הצורך לטובת העולים החדשים.[5]

מויאל נחשב לנכס חשוב עבור תנועת חובבי ציון, ונחשב לדור הבא של הנהגת היישוב היהודי ביפו. אולם בשנת ב-20 בדצמבר 1885 נפטר בפתאומיות, בגיל 35 בלבד. פטירתו נחשבה לאבדה קשה עבור פעילותה בארץ ישראל של חובבי ציון. נכתב עליו בהספד בעיתון עברי אנכי:

ברוח כהה עצבו חובבי ציון על מות גבר נעלה, הגביר הנכבד סי' אברהם מויאל בעיר יפו. רחוק רחוק למצוא גבר נעלה כמוהו, וכבוד עמו וארצו היה עטרה לראשו[6]

לאברהם מויאל היו מספר בנות, ביניהן בתו פרחה שנישאה ליוסף אליהו שלוש, רחל אשת יצחק אמזלג, ציונה אשת יהודה הלוי (נכדו של רבי יהודה מרגוזה), שרה אשת יוסף טריקו, רבקה אשת דוד חיון (מנהל בית הספר פיק"א בפתח תקווה). בנו היחיד היה שמואל, חתנו של ר' יצחק רוקח.

היו לו שלושה אחים, ביניהם יוסף ביי מויאל, ממנהיגי קהילת יפו ומייסד שכונות רבות בתל אביב.

נינתו היא שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה רבקה למלשטריך[7].

לקריאה נוספתעריכה

  • חנה רם, "אברהם מויאל : האיש ופועלו למען ישוב ארץ-ישראל בשנים תרמ"ב-תרמ"ו (1882-1885)‬", בתוך: "חלוצים בדמעה", הוצאת עם עובד, תשנ"א.
  • מרדכי נאור, המנהיג המזרחי הראשון - אברהם מויאל, הוצאת סטימצקי, 2019.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אהרן שלוש, מגאלאבייה לכובע טמבל : סיפורה של משפחה, עמוד 49
  2. ^ אהרון שלוש, "מגאלאבייה לכובע טמבל", חמו"ל, 1989, עמ' 50.
  3. ^ יצחק בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, הוצאת יד בן צבי, 2007, עמ' 136.
  4. ^ 4.0 4.1 יצחק בצלאל, "נולדתם ציונים...", עמ' 137.
  5. ^ דוד הכהן, גדרה: מסיימים את חגיגות ה-120, באתר ynet, 8 באוגוסט 2005
  6. ^ טירקייא, עברי אנכי, 29 בינואר 1886.
  7. ^ "חובב ציון המרוקאי" הארץ, הארץ שישי, עופר אדרת 28 ביוני 2019, עמוד 17