פתיחת התפריט הראשי

אהוד שפרינצק

אין תמונה חופשית

אהוד שפרינצק (21 באוגוסט 1940[1] - 8 בנובמבר 2002) היה פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, דיקן ומייסד בית הספר "לאודר" לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה. עסק בטרוריזם, בפוליטיקה קיצונית, בימין הרדיקלי בישראל ועוד.

ביוגרפיהעריכה

נולד בישראל למדהבה ולעמירם שפרינצק, בנו של יוסף שפרינצק, יושב ראש הראשון של הכנסת. את התואר הראשון והשני סיים באוניברסיטה העברית בירושלים, והשלים את הדוקטורט באוניברסיטת ייל בארצות הברית. נושא מחקרו היה "תנועות המחאה של הסטודנטים בארצות הברית ובצרפת בשנות ה-60". שפרינצק חקר בין היתר את ארגון הטרור האמריקני-שמאלני "מחתרת החזאים", שפעל בשנות ה-60 וה-70. בסוף שנות ה-90 ביצע שפרינצק מחקר שכלל סדרת ראיונות עם מחבלים פלסטינים שהיו כלואים בבתי כלא בישראל, במטרה לנסות ולבנות פרופיל של טרוריסטים.

שפרינצק לימד כפרופסור אורח באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון, באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובאוניברסיטת פרינסטון. הוא שימש כעמית בכיר במכון וודרו וילסון (WWS) לחוקרים בינלאומיים ובמכון השלום האמריקני. מאמריו הפובליציסטיים פורסמו בעיתונים בישראל וכן ב"ניו יורק טיימס", ב"וושינגטון פוסט", ב"גרדיאן" הבריטי וב"די ולט" הגרמני. היה מיוזמי "כנס הרצליה השנתי למאזן החוסן והביטחון הלאומי של ישראל".

ספרו על עליית הימין הרדיקלי בישראל, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, זכה בפרס מיכאל לנדאו לספר הטוב ביותר על ישראל ועל המזרח התיכון בתחום מדע המדינה ב-1992. ספרו האחרון מ-1998 "וקם איש על אחיו" (בהוצאת Free Press) סקר קיצוניות ואלימות פוליטית במדינת ישראל מאלטלנה ועד רצח רבין. הספר הגיע לגמר בתחרות "מועדון הספרים היהודי" בארצות הברית.

הניח אחריו רעיה, ריקי, וארבעה ילדים.

אי-לגליזםעריכה

שפרינצק טבע בספרו "איש הישר בעיניו: אי לגליזם בחברה הישראלית" (1986) את המושג "אי-לגליזם", המבטא הלכי רוח נפוצים בישראל לפני ואחרי קום המדינה ועד היום. לפי הגדרתו של שפרינצק, אי-לגליזם היא תפיסה שאינה שוללת בהכרח את שלטון החוק והנובע ממנו, אולם היא איננה רואה בו ערך עליון כי אם צורת התנהגות שאפשר גם שלא לנהוג לפיה. אזרח הנוהג כך יאמץ גישה אינסטרומנטלית לחוק.

לטענת שפרינצק, בישראל נוצרה תרבות פוליטית המעודדת שימוש בכוח ואינה שוללת הפרות חוק, הגמשת גבולות החוק והתעלמות מכללים, אם כל אלה נעשים למען מטרות קולקטיביות הנחשבות נעלות. תרבות זו היא פרי של מסורת יהודית ארוכת-שנים המצווה "לסדר את הגויים", שהוצדקה כצורך קיומי בגלות. לדבריו היא התבטאה לפני קום המדינה בהערמה על שלטונות המנדט הבריטי (המתבטאת למשל בקונוטציות החיוביות של המושג "עלייה בלתי לגלית", וכן בפעולות המחתרות). נוסף לה החן ה"צברי"-פלמ"חניקי שהגדיר גנֵבה כ"סחיבה" אם נעשתה בשביל ה"חבר'ה". לטענת שפרינצק תרבות זאת חילחלה גם לאחר קום המדינה, ומקבלת תמיכה גם מגורמים בתוך הממסד הפוליטי. בשל כך מתקבלים אקטים של הפרות חוק ואלימות וכן פעילויות של קבוצות המערערות על עצם הדמוקרטיה בישראל, לעיתים קרובות, בהבנה ובסובלנות כלפיהם.[2]

מספריועריכה

בעברית:

  • ניצני פוליטיקה של דה-לגיטימיות בישראל 1972-1967, האוניברסיטה העברית, 1973.
  • הערות השוואתיות על אופיה של הפוליטיקה הקיצונית בישראל 1948-1976, האוניברסיטה העברית, מכון לוי אשכול, 1976.
  • איש הישר בעיניו: אי לגליזם בחברה הישראלית, ספרית פועלים, 1986.
  • אלימות פוליטית ערב תהליך השלום : תרחישים אפשריים, המלצות, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993.
  • בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995.
  • שאלת הערבים בישראל: מפתרון הבעיה לניהולה, המרכז הבינתחומי הרצליה, 2003.

באנגלית:

  • The Ascendance of Israel's Radical Right, Oxford University Press, 1991.
  • Brother Against Brother: Violence and Extremism in Israeli Politics from Altalena to the Rabin Assassination, Free Press' 1999.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה