פתיחת התפריט הראשי

גוש אמונים

תנועה ימנית חברתית

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בגולן בנגב ובגליל ובעבר גם בחבל עזה ובסיני. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת ("חוג עין ורד").[1]

גוש אמונים
Gush Emunim.gif
תאריך הקמה 1974 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הקמת התנועהעריכה

המנהיג הרוחני של תנועת גוש אמונים היה הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלאחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים עודד את תלמידיו לפעול לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. מדיניות זו של הרב צבי יהודה בוטאה על ידיו עוד טרם מלחמת ששת הימים, ומקורה באמונה כי יישוב הארץ כולה מקדם את תהליך הגאולה.[2]

התנועה קמה רשמית כחצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-9 בפברואר 1974 (ט"ו בשבט תשל"ד). במסמך הייסוד "גוש אמונים, תנועה לחידוש ההגשמה הציונית" - נכתב כי: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו". התנועה כללה מועצה מצומצמת שעסקה בעניינים שוטפים, ומועצה מורחבת שהתוותה את הדרך וסיפקה לה גב פוליטי רחב.

אבי שגיא ודב שוורץ[3] מנו ארבע מוטיבציות להקמת התנועה:

  • שיקום פוליטי של המחנה הדתי-ציוני שנדחק מאז הקמת המדינה ושלטון מפא"י למעמד שולי ולעיסוק בנושאי דת, ללא השפעה של ממש על החברה הישראלית
  • שיקום ציוני-חלוצי - המחנה הדתי-ציוני לא נטל חלק גדול בתנועת ההתיישבות טרם הקמת המדינה ובניו התבוננו בקנאה במעשים החלוציים של הפלמ"ח והתיישבות חומה ומגדל, שגם אם שיתפו דתיים, היו מפעלים חילוניים. אנשי גוש אמונים נהנו מתמיכתם של אנשי חוג עין ורד של ההתיישבות העובדת בגוש אמונים, אותו ראו כממשיך רוחם ודרכם החלוצית
  • זיקה רגשית ואידאולוגית לאדמה ושאיפה רומנטית "לחונן רגבי עפרה" של ארץ ישראל, תוך ניצול הזדמנות היסטורית להגשים את ערכי הפועל המזרחי לשיבה אל אדמת האבות ולעבדה, שהתבטאו בכתבים שנלמדו ב"בני עקיבא"
  • הנעה דתית משיחית - יישוב הארץ כפרק בציר הזמן המיתי מגלות לגאולה, ברוח תורת הרב צבי יהודה קוק ואביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק

שנים ראשונותעריכה

פעילות גוש אמונים החלה בעיקר בהפגנות נגד הסכמי ההפרדה בגולן. במסגרת זו התיישבו במאי 1974 אנשי הארגון בבונקר בקוניטרה. גרעין זה הקים בהמשך את היישוב קשת.[4] בהמשך הוקם גרעין 'אלון מורה' שנועד להתיישב באתר הקרוב ביותר לעיר שכם. לאחר שב-3 ביוני 1974 הקים יצחק רבין ממשלה חדשה, שלח לו מזכיר הגרעין, בני קצובר, מכתב שבו הודיע שחברי הגרעין נחושים לעלות להתיישב באזור שכם. חברי הגרעין חששו ממסע הדילוגים של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שדרש נסיגות ישראליות משטחים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית.[5]

ניסיון ההתנחלות הראשון של "גרעין אלון מורה" נעשה בט"ו בסיוון תשל"ד (5 ביוני 1974), יחד עם הרב צבי יהודה קוק בחווארה (ארבעה קילומטרים מדרום לשכם) שם הכריזו על הקמת 'אלון מורה'. גם בניסיונות הבאים להתיישב בשומרון נעשה שימוש בשם זה. עם חברי הגרעין באו עוד כמאה אנשים, בהם חברי הכנסת אריאל שרון, גאולה כהן וזבולון המר. תוך שעה הוקמו 16 אוהלי בד. כעבור זמן קצר הגיעו נציגי צה"ל והחל משא ומתן. הוצע לגרעין לעבור למחנה קדום. בקרב חברי הגרעין התעורר ויכוח אם לקבל את הצעת הפשרה. בהתייעצות עם הרב צבי יהודה קוק הוחלט לא לקבלה. בעקבות כך פונו המתנחלים כשהם מתנגדים בצורה פסיבית.[6]

כחודש לאחר מכן, ב-25 ביולי, עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת (בהם שרון ואהוד אולמרט), לתחנת הרכבת הנטושה סבסטיה. גם ראש האופוזיציה, מנחם בגין, הגיע למקום והצהיר כי "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל".[7] הממשלה הציבה להם אולטימטום של 4 ימים להתפנות ולאחר שפקע הם פונו בכוח על ידי צה"ל.[8] באוגוסט 1974 הוקם "גרעין שילה" שפעל להקמת כפר תעשייתי בשילה.[9]

באוקטובר 1974 ביצע גוש אמונים "מבצע התנחלות" נרחב, שכלל ניסיונות התנחלות בו זמנית במספר מקומות, תוך מספר ימים: בואדי קלט,[10] ביריחו,[11] במעלה אדומים,[12] בנבי סאלח,[13] בתל שילה,[14] במסחה, בבעל חצור ובעין סיניא.[15] צה"ל פינה את המתנחלים מכל האתרים.

באפריל 1975 הותר לפלוגת־עבודה של "גרעין שילה" ללון במחנה הצבאי הירדני הנטוש סמוך לעין יברוד לצורך עבודה עבור קבלן שהועסק על ידי משרד הביטחון בהר בעל חצור הסמוך. הגרעין הודיע שאין מדובר בניסיון התנחלות.[16] בהמשך הפך המקום להתנחלות עפרה.[17]

ניסיונות נוספים להתיישב בסבסטיה נעשו במהלך 1975 (ב-5 וב-19 במרץ וב-25 בנובמבר), ובכולם פונו המתיישבים ביום שבו הגיעו למקום. ב-30 בנובמבר 1975, חנוכה תשל"ו, עלו אלפי אנשים למקום. רובם הלכו לצורך כך קילומטרים ברגל. בניסיון זה הצליחו אנשי גוש אמונים ותומכיהם הרבים להישאר שבוע במקום. ב-8 בדצמבר הוצעה פשרה על ידי המשורר חיים גורי והשר ישראל גלילי, שיותר לגרעין אלון מורה להתגורר במחנה קדום, הסמוך לסבסטיה. שני הצדדים הסכימו, ולימים הפך מחנה "קדום" ליישוב "קדומים".[18]

לאחר המהפךעריכה

ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת, הכריז מנהיגו, מנחם בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" במחנה קדום, ש'בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה'. אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו.[19] אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, ובשיאן ניסו להתיישב בחווארה בספטמבר 1978.[20][21] ב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין, אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום.[22][23] בעקבות עתירה לבג"ץ נגד שימוש בקרקעות מופקעות של תושבי רוג'ייב לצורך הקמת התיישבות, פסק בית המשפט כי ההפקעה אינה חוקית[24] והממשלה החליטה להעביר את היישוב אלון מורה למקומו הנוכחי בהר כביר.

ב 1977 לאחר ניצחון תנועת הליכוד, הכינו בגוש אמונים תשתית לעליית גרעיני התיישבות חדשים ביהודה ושומרון. התוכנית התבססה על הקמת מקסימום אפשרי של נקודות התיישבות בתנאים "חלוציים " ביישובים זמניים.

בשנים 1977–1978 הכינו במזכירות גוש אמונים "הצעה לתוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון בקיץ תשל"ז" בהתאם לתוכנית זו התארגנו גרעיני התיישבות. העלייה לנקודות שנקבעו בתוכנית בוצעה במסגרת "מבצע 12 הגרעינים".ההתנחלויות היו : מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע, חרס(אריאל) ואלון מורה. בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות.[25][26] המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז.[27] הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שהתנחלות נוגדת את החוק הבינלאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה מנחם בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית.[28] "גרעין שילה" נשאר במקום, שהפך להתנחלות שילה.

בשנת 1978 הוכנה "תוכנית אב להתיישבות ביהודה ושומרון". הכנת התוכנית בוצעה על ידי צוות ממזכירות גוש אמונים. התוכנית כללה :קוים כלליים להתיישבות בכל רחבי הארץ, כנקודת מוצא לתוכנית האב. מגמות מנחות בתכנון . דרכי הביצוע לתוכנית. תוכנית פיזית. ושלבי ההגשמה עם תוכנית לארבע שנים ראשונות. ויעדים ל-25 שנה.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדל "גוש אמונים" להתקיים כגוף רשמי. חלק מחבריו השתלבו במפלגות ימין כגון התחייה, המפד"ל ומולדת, והקימו ארגונים כמו מועצת יש"ע.

הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון תוך קביעת עובדות בשטח, למרות התנגדות הממשלה. בהמשך אימצה הממשלה מדיניות של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון.[29]

פעילים, תומכים ומתנגדיםעריכה

בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, הרב אליעזר ולדמן, ניסן סלומיאנסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, הרב דניאל שילה, יעקב כץ (כצל'ה) הרב יואל בן נון, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור.

בין התומכים הבולטים בהתיישבות זו הייתה נעמי שמר. גם ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נמנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית, לאחר שיזם וביצע את תוכנית ההתנתקות, הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.

בין המתנגדים לתנועה היה ראש הממשלה יצחק רבין, שכינה ב-1975 את אנשיה 'סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית' ו'סחטנים'.[30]

לפי פרופסור אביעזר רביצקי "גוש אמונים" גרם לערעור "הברית ההיסטורית" בין המפד"ל לשמאל ובמקביל "זקף את גווה של כלל הציונות הדתית" ו"שיחרר אותה מחלק מתסביכיה"[31].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

ספרות יפה

  • חגי סגל, התנחלות דמה, ספריית בית אל, 1991
  • מאיר הרנוי, הזמן האפור הוצאת לוני כהן 1990, המתנחלים מעריב בשנת 1994, הזמן הכתום 2007

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ברית התנועה הקיבוצית שוללת הפגנות של התנחלות, דבר, 28 באוקטובר 1974
  2. ^ ישראל לנדרס, חומר נפץ לאומי־דתי, דבר, 4 באוגוסט 1974
  3. ^ אבי שגיא ודב שוורץ, "בין חלוציות ללימוד תורה: זווית אחרת", מאה שנות ציונות דתית - היבטים רעיוניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשס"ג עמ' 73-74
  4. ^ אהרן דולב, המתנחלים שלא פונו, מעריב, 18 באוקטובר 1974
  5. ^ פרופ' מוטי ענברי היהדות המשיחית מתמודדת עם פשרות טריטוריאליות – הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ראיון עם תומר פרסיקו
  6. ^ יוסף ולטר, "יום קרב ארוך" ליד שכם: 100 מתנחלים פונו ע"י צה"ל, מעריב, 6 ביוני 1974
  7. ^ יעל גרינפטר, העלייה לסבסטיה, באתר הארץ, 24 באפריל 2015
  8. ^ דני רובינשטיין, מחבואים בהתנחלות, דבר, 19 בספטמבר 1974
  9. ^ יוסף וקסמן, חברי גרעין המבקשים להתנחל בשילה משוכנעים: "הפעם תאשר הממשלה" יפגשו היום עם גלילי, מעריב, 11 באוגוסט 1974
  10. ^ 200 מתנחלים בוואדי קלט כותרו על"ידי כוח צה"ל, דבר, 11 באוקטובר 1974
  11. ^ יוסף וקסמן, פונו המתנחלים שנאחזו בשני מקומות ביריחו, מעריב, 14 באוקטובר 1974
  12. ^ דני רובינשטיין, בקריאות טלפון גויסו 5,000 המתנחלים, דבר, 10 באוקטובר 1974
  13. ^ ישראל הראל,יוסף ולמר, יוסף וקסמן, יוסף צוריאל, המשך - אחרי מאבק ממושך סולקו המתנחלים מנבי צאלח: קצין צה"ל: 16 חיילים נפצעו, אחד הועבר לבית־חולים, מעריב, 10 באוקטובר 1974
  14. ^ דני רובינשטיין, יינקטו צעדים תקיפים יותר נגד המתנחלים, דבר, 15 באוקטובר 1974
  15. ^ מתנחלים פונו ממסחה, בעל חצור ועין סיניא, מעריב, 17 באוקטובר 1974
  16. ^ יוסף וקסמן, אנשי גוש אמונים לנים בלילות בשטח התנחלות שילה, ליד רמאללה מושל רמאללה הסכים להשארותם - לאחר שהוסבר לו כי "אין מדובר בנסיון התנחלות * הצעירים מועסקים בבעל־חצור, מעריב, 28 באפריל 1975
    פלוגת עבודה של "אמונים" לנים בבעל חצור, דבר, 29 באפריל 1975
  17. ^ אהרון דולב, בתחבולות תעשה לך יישוב, מעריב, 15 באפריל 1977
  18. ^ יאיר שלגמסבסטיה ועד מגרון, באתר הארץ, 2 במרץ 2004
  19. ^ עידו דיסנצ'יק, ארצות הברית מגנה נסיון ההתנחלות ליד שכם: "צעד זה יזיק לתהליך השלום", מעריב, 5 ביוני 1979
  20. ^ יוסף ולטר, בגוש אמונים מבטיחים נעשה חיים קשיים לממשלה, מעריב, 28 בדצמבר 1978
  21. ^ יוסף ולטר, גרעין אלון מורה שוקל החרפת המאבק, מעריב, 2 בינואר 1979
  22. ^ יוסף ולטר, ההחלטה על אלון מורה תביא להפקעת 800 ד' אדמות פרטיות, מעריב, 4 ביוני 1979
  23. ^ יוסף צוריאל, אלון מורה יאוכלס תור חודשיים, מעריב, 11 ביוני 1979
  24. ^ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת, ו-16 אחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979
  25. ^ "חפירות שילה תמו", דבר, 24 בדצמבר 1978
  26. ^ נבדקת הקמת ישוב־קבע באזור שילה, דבר, 30 ביולי 1978
  27. ^ ואשינגטון תמהה: התיהפך שילה "לקדום של בגין", דבר, 1 בפברואר 1978
  28. ^ בגין ללואיס: אין הפרת הבטחות, דבר, 2 בפברואר 1978
  29. ^ יוסף וקסמן, תוכנית החטיבה להתיישבות הוצגה אתמול מיליון תושבים תוך שלושים שנה, מעריב, 5 באוקטובר 1981
  30. ^ אורית שוחט, סרטן בגופה של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2005
  31. ^ ישראל הראל, ‏"קטר חדש, נהגים חדשים", השילוח גיליון 1, אוקטובר 2016
  32. ^ ביקורת: אורי רם, אין גבול, הארץ, מוסף ספרים, 11 ביוני 2003, באתר הוצאת מאגנס; גדעון ארן, ‏מיהם העכשוויסטים האמתיים? על מרחב וזיכרון בישראל, על 'גוש אמונים' ועל 'שלום עכשיו' ועל המחקר המשווה ביניהם, קתדרה 117, אוקטובר 2005, עמ' 150-139.