אובדן מזון

אובדן מזון מתייחס למזון אשר היה מיועד למאכל אדם ומסיבות שונות התקלקל או לא נאכל על ידי האדם. אובדן מזון מתרחש בכל שלבי שרשרת האספקה של המזון, החל משלבי הייצור, האחסון, האריזה והעיבוד, ועד לשלבי הקמעונאות והצריכה. מקובל להפריד בין אובדן מזון, המתייחס לאיבודי מזון במהלך שלבי הייצור, העיבוד והשיווק, לבין זריקת מזון תקין על ידי צרכנים.

סדר עדיפות לטיפול בשאריות מזון

במדינות בעלות הכנסה נמוכה, מתרחש רוב אובדן המזון בשלבים הראשונים של הליכי הייצור: בשלבי הגידול בשדה, האחסון והעיבוד. ואילו במדינות מפותחות בממוצע מעל ל-100 ק"ג לנפש לשנה הופך לפסולת מבלי שנוצל לאחר שנרכש.[1]

היקף התופעהעריכה

במחקר שנערך בשנת 2010/2011 על ידי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), דווח שסך אובדן המזון בעולם מסתכם בכ-1.3 מיליארד טון לשנה, המהווים כשליש מסך המזון המיוצר לצריכת בני אדם. העלות השנתית של אובדן מזון בעולם נאמדת בכ-940 מיליארד דולר.[2]

אובדן מזון בישראלעריכה

בישראל ההוצאה על צריכת מזון מהווה כ-16% מסל הצריכה הממוצע של משקי הבית. אובדן המזון בישראל לאורך שרשרת האספקה נאמד בכ-2.5 מיליון טון מזון, המהווים כ-35% מכלל המזון המיוצר. בשנת 2015 הוערך אובדן פירות וירקות בכ-45% מסך ייצור פירות וירקות בישראל. השווי הכלכלי של נתוני אובדן אלו הוא כ-18 מיליארד ש"ח בשנה (1.6% מהתוצר המקומי).

דו"ח מבקר המדינה בנושא "אובדן מזון - השלכות חברתיות, סביבתיות וכלכליות", שפורסם בשנת 2015, קבע בין היתר: "בישראל הנושא של אובדן מזון עוד לא זכה להתייחסות ממשלתית. כך גם לא קיימים נתונים רשמיים על כמויות המזון האובד בשרשרת הספקת המזון".[3] ע"פ ממצאי דו"ח מבקר המדינה אובדן מזון עלול לגרום לנזקים כלכליים, סביבתיים וחברתיים ניכרים. האמצעי היעיל ביותר להקטין נזקים אלו הוא מניעת אובדני מזון ככל שניתן, וכן הצלת מזון והעברתו לצריכת נזקקים.

על פי אומדני דו"ח אובדן המזון הלאומי 2016 שנערך על ידי לקט ישראל ו-BDO זיו האפט, סך היקף אובדן המזון בישראל עומד על 2.4 מיליון טון, בשווי של 19.5 מיליארד ₪, כ-33% מהיקף ייצור המזון בישראל. מתוכם, אובדן של מזון בר-הצלה, כלומר מזון הראוי למאכל, בהיקף של כ-2.1 מיליון טון ובשווי של 8 מיליארד ₪.[4] הדו"ח הצביע על כדאיות כלכלית וחברתית גבוהה למשק הלאומי בהצלת המזון, והצלה של 25% מהמזון האבוד תאפשר הצלת מזון בשווי של 3 מיליארד שקל, שווה ערך למלוא הפער בצריכת מזון של האוכלוסייה חסרת הביטחון התזונתי בישראל.[5]

הסיבות לאובדן יבול חקלאיעריכה

פחת בתוצרת חקלאית טרייה מצטבר בשלבים השונים של תהליך הייצור והאספקה, ויכול להביא לאיבוד תוצרת ראויה למאכל. הפחת יכול להתהוות בשלב הגידול או בשלב מתקדם יותר בשרשרת הייצור, באופן שיביא לקבלת תוצרת באיכות פחותה. לפי דו"ח של משרד החקלאות (פברואר 2016) "במרבית הגידולים מסתכם שיעור הפחת מהקטיף עד השיווק הקמעונאי ברשתות השיווק ב-22 עד 34%".[6]

  • גידול: הפחת נובע מאי כדאיות כלכלית לקטיף, תקלות טכניות בציוד מכני או תזמון זריעה וקטיף לא אופטימליים, וכן מחשיפה למחוללי מחלות צמחים, שנזקיהם יבואו לידי ביטוי רק במהלך האחסון או אחריו. בגידולי ירקות שונים, כגון עגבנייה, מלפפון ופלפל, נמצא שכמות ניכרת של כ־15%–20% מהתוצרת אובדת בשלב הגידול ולא נקטפת כלל.[6]
  • אחסון, אריזה והפצה: הפחת נובע מסיבות אסתטיות של יבול הנפסל לשיווק. במחקר שנערך בישראל נמצא כי כ-60% מהתוצרת שנפסלה מסיבות אסתטיות נזרקת.[7] סיבה נוספת לפחת היא תנאים לא מתאימים של אחסון התוצרת החקלאית, עקב תקלות טכניות או חוסר בתשתיות המקצרות חיי מדף של היבול, וכן מניהול לקוי של מלאי המזון. בגידולים מסוימים, כגון עגבנייה, מלפפון ובננה, דווח על שיעורי פחת גבוהים יחסית של 12%–15% ברשתות השיווק, וזאת כתוצאה של הבשלת יתר ו/או הצטמקות התוצר.[6]
  • צריכה: אובדן המזון נובע בעיקר מניהול לא נכון של רכישה וצריכת מזון הנגרמת לרוב מקניית יתר. כמו כן, האובדן נובע מתקלות של שבירה או מעיכה בבית, בבית העסק או בדרך מחנות המזון לבית. סיבה נוספת היא הגשת יתר או העמסת יתר על הצלחת, המובילה לזריקת שאריות במסעדות או במקומות המספקים מזון מוכן.

סיבה נוספת לפחת המיוחדת למדינת ישראל היא השמדת תוצרת מטעמי כשרות (תרומות ומעשרות ואיסור ערלה). בישראל מושמדים מדי יום מטעמי כשרות כ-1% מכלל התוצרת של פירות וירקות, כמות המוערכת בכ-63 אלף טון לשנה של פירות וירקות.

השלכות התופעהעריכה

לנתוני אובדן המזון יש משמעות כלכלית, סביבתית וחברתית:

השלכות סביבתיותעריכה

ככל שהתוצרת אובדת בשלב מאוחר יותר של שרשרת האספקה, כך גדלה ההשפעה הסביבתית שלה, היות שיש לקחת בחשבון את כל השלבים שקדמו לשלב בו התוצרת אובדת. השפעות אובדן מזון על משאבי הטבע: 

  • אנרגיה: יש המחשיבים בזבוז אנרגיה באובדן מזון הן מבחינת האנרגיה הכימית האגורה במזון שאבד, הן מבחינת האנרגיה שהושקעה בגידול ואספקת המזון והן מבחינת האנרגיה שהושקעה בטיפול בפסולת המזון. פליטות גזי חממה כתוצאה מאובדן מזון (המכונה גם 'טביעת רגל פחמנית') הוערכו בכ־3,300–5,600 מיליון טון, על פי נתוני אובדן המזון לשנת 2009 של FAO. הערכה זו מתייחסת לפליטה לאורך כל שרשרת הייצור והאספקה. נתונים אלו הקרובים מאוד לפליטת פחמן דו-חמצני מצריכת אנרגיה בארצות הברית בשנת 2011.[8] על-פי הנתונים של FAO, ייצור בשר, עופות ודגים צורך את האנרגיה ברמה הגבוהה ביותר, אולם ירקות ומוצרי חלב הם הקטגוריות שבהם בזבוז האנרגיה הוא הגדול ביותר כתוצאה מאובדן מזון. בנוסף, פירות וירקות שאובדים ומועברים להטמנה גורמים בתהליך פירוקם לפליטת מתאן, שהוא גז חממה בעל השפעה רבה ביותר, היות שהוא גורם להתחממות הגלובלית פי 20 יותר מגזי חממה אחרים.
  • מים: כ-70% מהמים השפירים בעולם מנוצלים לחקלאות. שימוש בכמות נכבדת זו של מים מתוקים גורמת לדלדול משאב המים בעולם ולהמלחת מקורות מים וקרקעות. קשה לכמת את כמויות המים המנוצלות לגידולים שונים, היות שההשפעה הגאוגרפית היא גדולה. כ-173 מלמ"ק מים מתבזבזים בשנה עקב אובדן מזון. זוהי כמות הגדולה פי 3.6 מכלל צריכת המים של ארצות הברית.[8]
  • שימוש בקרקע: שימושים חקלאיים עלולים לגרום נזקים לקרקעות הן עקב בירוא יערות לשם הגדלה או טיוב של שטחים חקלאיים והן בפגיעה באיכות ובפוריות הקרקע, הנגרמת בעיקר משימוש אינטנסיבי לחקלאות. בשנת 2007 הוערכה הקרקע אשר שימשה לייצור מזון אשר לא נצרך בכ-13 מיליון קמ"ר, שטח המהווה כ-28% משטח הקרקעות המשמשות לחקלאות בעולם.[8] בנוסף, לחקלאות אינטנסיבית יש השפעה רבה על סחף קרקעות. הנזק הנגרם כתוצאה מסחף קרקעות הוא אובדן חומרי הזנה בקרקע, פחת ביבולים ואובדן מגוון ביולוגי. בניצול הקרקע יש להכליל גם את הקרקע הנתפסת לשימוש במטמנה, מכיוון שאובדן פירות וירקות המושלכים כפסולת דורש טיפול, שבישראל הוא בעיקרו הטמנה.
  • דישון: הערכה של 28 מיליון טון דשנים בעבור גידול המזון שאובד. המשמעות הסביבתית של שימוש בדשנים היא המלחת קרקעות ומי תהום.
  • מגוון ביולוגי: מעבר להשפעות הישירות על משאבי הטבע, השימוש במשאבים והזיהומים הנגרמים לחינם פוגעים במגוון הביולוגי ובשרותי המערכת האקולוגית. על אף שפגיעה זו תלויה במדינה, בסוג הגידול החקלאי כמשתנה של גודל השטח, בשימוש בדשנים ובמשאבים אחרים, נמצא כי ענף החקלאות אחראי לכ-66% מהאיומים על מינים.

השלכות כלכליותעריכה

מבחינה כלכלית אובדן מזון הוא השקעה מבוזבזת של תשומות שהושקעו בגידול החקלאי - רכישת הקרקע והכשרתה לחקלאות והשקעה לאורך הגידול בדשנים, מים, כוח אדם ומיכון חקלאי. בנוסף, אובדן מזון משמעותו הפיכת פסולת שלרוב מהווה נטל כלכלי בהוצאות הטיפול, הן בעלויות הפנימיות והן בעלויות חיצוניות, למוצר בעל ערך כלכלי חיובי. סך השווי הכלכלי המוערך של מזון אבוד הוא כ-2.5 מיליארד דולר לשנה, שהם שני דולר לק"ג מזון אבוד. מתוכם, כ-0.8 דולר הם עלויות ישירות של המזון וכ-1.2 דולר הם עלויות של השפעות חיצוניות (סביבתיות וחברתיות). כלומר, העלות הסביבתית הכוללת של אובדן מזון היא כ-1,600 מיליארד דולר לשנה.[9]

השלכות חברתיותעריכה

מבחינה חברתית-בריאותית, זוהי השקעה מבוזבזת של אפשרות להזנת נזקקים. אחת מתוך ארבע קלוריות תזונתיות נאבדות עם אובדן המזון - זאת על-פי הערכה של FAO. במחקר שערך הביטוח הלאומי בישראל בשנת 2012 על-פי מדדים שהגדיר משרד החקלאות האמריקאי (USDA), נמצא כי כ-18% מאוכלוסיית ישראל נמצאת במצב של חוסר ביטחון תזונתי ומעל למחציתם ב"חוסר ביטחון תזונתי ניכר".

הצעות לפתרונותעריכה

בעקבות ההכרה ועליית המודעות לתופעת אובדן המזון הגלובלית, הולכות ומתרבות יוזמות שונות בעולם להצלת מזון. ממשלות וגופים ציבוריים רואים את הסוגיה כחשובה, ופועלים כיום לצד גופים פרטיים, בין היתר, באמצעות חקיקה ורגולציה של תחום תרומות המזון.[10]

הצעות לפתרונות בישראלעריכה

  • קביעת יעד לאומי בהתאם לעקרונות שגיבש האו"ם, של הפחתה של 50% בכמויות אובדן המזון עד שנת 2030.
  • גיבוש תוכנית של משרד החקלאות להפחתת עודפי גידול ולצמצום אובדן התוצרת, וכן להסדרת נושא השמדת תוצרת חקלאית בישראל (כולל השמדה מטעמי כשרות). קביעת היעד תחייב לאמוד את כמויות האובדן והעלאתו לסדר היום הציבורי בישראל הן במישור האזרחי והן במישור השלטוני-מדיני.
  • מוסדות המספקים שירותי הסעדה (צה"ל, שב"ס, המשטרה, בתי החולים ומוסדות חינוך) ינטרו את כמויות עודפי המזון ויעבירו לנזקקים את עודפיהם.
  • חקיקה בנושא צמצום אובדן מזון והצלת מזון בדרכים ישירות ועקיפות: הגנות משפטיות לתורם מזון בתום לב (בדומה ל"חוק השומרוני הטוב" הקיים בארצות הברית, Bill Emerson Good Samaritan Food Donation Act), קידום חקיקה שתתמוך בשווק תוצרת חקלאית שאיכותה האסתטית פגומה או שתוקפה עומד לפוג. בסקר שנערך בישראל נמצא כי 64% מהנשאלים יבחרו לקנות יבול חקלאי שאינו אסתטי ("מכוער") בהנחה של כ-25% מהמחיר.[7]
  • הפעלת תוכניות חינוך והסברה לציבור כיצד להפחית בזבוז מזון על ידי שינוי הרגלי צריכה, הבנת ההשלכות הסביבתיות-חברתיות של אובדן מזון, העברת ידע בעניין אחסון ירקות ופירות במגזר הביתי.
  • אימוץ סדר עדיפויות להפחתת היווצרות עודפי מזון וניצולם המרבי. העדיפות העליונה היא הפחתה במקור של אובדן תוצרת חקלאית, בהמשך העברת העודפים לנזקקים, למאכל בעלי חיים ולאחר מכן להכנת קומפוסט או להפקת אנרגיה. לבסוף, את הנותר ללא מענה מהשלבים הקודמים, מעבירים להטמנה.
  • שיפורים טכנולוגיים בשילוב מחקר ופיתוח של יכולות האחסון, הקטיף, המיון והאריזה. כמו גם בתחום הגידול ומניעת הפחת עקב מחלות.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חן הרצוג, נדב כספי, אפרת גולד, הדוח הלאומי 2015, אובדן מזון והצלת מזון בישראל- היבטים כלכליים, חברתיים, סביבתיים, לקט ישראל
  2. ^ Global food losses and food waste – Extent, causes and prevention, FAO, 2011
  3. ^ דו"ח מבקר המדינה, אבדן מזון - השלכות חברתיות, סביבתיות וכלכליות, התשע"ה-2015, דוח שנתי 65ג
  4. ^ חן הרצוג, הדוח הלאומי 2016, אובדן מזון והצלת מזון בישראל- היבטים כלכליים, חברתיים, סביבתיים, לקט ישראל ו-BDO
  5. ^ חן הרצוג, נדב כספי, אפרת גולד, הדוח הלאומי 2015, אובדן מזון והצלת מזון בישראל- היבטים כלכליים, חברתיים, סביבתיים, לקט ישראל ו-BDO זיו האפט
  6. ^ 1 2 3 רון פורת, גרינהוט, פרדקין, 2016, סיכום אובדן ירקות ופרות טריים, משרד החקלאות ופיתוח הכפר
  7. ^ 1 2 מאיה פלח 2016, מכוערים, אבל אופטימיים, זווית, האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
  8. ^ 1 2 3 Food wastage footprint: Impacts on natural resources, Impacts on natural resources, FAO, 2013
  9. ^ חן הרצוג, נדב כספי, אפרת גולד, הדוח הלאומי 2015, אובדן מזון והצלת מזון בישראל- היבטים כלכליים, חברתיים, סביבתיים, לקט ישראל
  10. ^ סיכום סקר אובדן ירקות ופירות טריים, 2016, משרד החקלאות ופיתוח הכפר