אוזאן פלסי
אוזאן פלסי (בצרפתית: Euzhan Palcy) היא במאית, תסריטאית ומפיקת קולנוע, ממרטיניק, הודו המערבית הצרפתית. היא בולטת על היותה האישה השחורה הראשונה שביימה סרט עבור אולפן הוליוודי גדול (MGM), "עונת יובש לבנה" (1989),[1] כמו כן, היא האישה היחידה שביימה את מרלון ברנדו בסרט, לאחר שהחזירה אותו למסך תשע שנים לאחר פרישתו.[2] פלסי היא הבמאית השחורה הראשונה (מכל מגדר) שביימה שחקן שזכה במועמדות לפרס אוסקר, והבמאית השחורה הראשונה (מכל מגדר) לזכות בפרס סזאר, הכבוד הגבוה ביותר לסרט בצרפת. היא גם הבמאית השחורה הראשונה (מכל מגדר) שזכתה בפרס בפסטיבל ונציה (אריה הכסף).
.jpg) | |
| לידה |
13 בינואר 1958 (בת 66) Gros-Morne, צרפת  |
|---|---|
| מדינה |
צרפת |
| מקום לימודים |
|
| יצירות בולטות | עונת יובש לבנה |
| פרסים והוקרה |
|
| https://www.euzhanpalcy.net/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ילידת מרטיניק, אוזאן פלסי למדה בצעירותה את סרטיהם של פריץ לאנג, אלפרד היצ'קוק, בילי ויילדר ואורסון ולס.
אוזאן מתארת את דרכה מהאי הקריבי הקטן להוליווד כסוג של סיפור אגדה, שכן לא היו יוצרי קולנוע במרטיניק, אך מתוך אהבתה לסרטים היא כבר ידעה בגיל 10 או 11 שהיא רוצה לעשות סרטים. "הם לא הבינו. כולם חשבו שאני מדברת על להיות שחקנית. אמרתי 'לא, לא, לא'". נושא הגזע היה מרכזי כבר אז לחוויה הקולנועית שלה - בכל הסרטים האמריקאים שראתה בבית הקולנוע המקומי היה נדיר לראות פנים שחורות, וכשהיו כאלה בסרט, בעל הקולנוע היה מעלה את מחיר הכרטיסים, כי הציבור היה נוהר לראות את המראה הזה לו השתוקק. את הכעס שהרגישה בשל הדרה זו הפכה פלסי, דבריה, לכוח יצירתי ומחויבות אמנותית ומקצועית.
היא למדה להפעיל מצלמת 16 מ"מ בסתר, ובסיום לימודי התיכון היא נסעה לפריז להמשיך לימודיה.[3] שם השלימה תואר שני בספרות צרפתית בתיאטרון, בסורבון, דוקטורט באמנות וארכאולוגיה, ותואר מתמחה בקולנוע מטעם מכללת לואי לומייר הידועה.
Sugar Cane Alley עריכה
בפריז, בעידודו של המדריך הרוחני שלה, פרנסואה טריפו, היא הצליחה לממן ולייצר את הסרט העלילתי באורך מלא הראשון שלה, Sugar Cane Alley (1983). הסרט, שהופק בפחות מ-$1,000,000 ומשתתפים בו רק שלושה שחקנים מקצועיים, מתעד דרך עיניו של נער צעיר את האהבה והקרבה של משפחה שחורה ענייה שחיה במטע סוכר במרטיניק בשנות ה-1930. תוך שבועיים של חזרות, אוזאן יצרה בין המשתתפים בסרט, רובם ללא כל ניסיון קולנועי, תחושה של קהילה. מאמציה הצליחו. רוג'ר איברט כתב על הסרט: "מדי פעם מגיע סרט משום מקום. השחקנים הם אנשים שמעולם לא פגשנו, הלוקיישן אינו מוכר, ושם הבמאי חדש לחלוטין, והכל משתלב באופן כה טבעי שאנו תוהים, איפה היו אנשים אלה כל חיינו".
Sugar Cane Alley זכה ביותר מ-17 פרסים בינלאומיים, כולל אריה הכסף בפסטיבל ונציה, וכן את קופה וולפי לשחקנית הטובה ביותר, עבור דרלינג לג'יטימוס, באותו הפסטיבל. הסרט זכה גם בפרס סזאר היוקרתי (המקבילה הצרפתית לאוסקר) עבור סרט הבכורה הטוב ביותר. בין פרסי פסטיבלים רבים, הסרט זכה גם בפרס הציבורי הראשון ב-FESPACO, פסטיבל הסרטים הגדול ביותר של אפריקה.
אחרי שראה את עבודתה של פלסי, רוברט רדפורד בחר בה להשתתף במעבדת הבמאים לשנת 1984 של מכון סאנדנס, ונהיה ל"סנדק" האמריקאי שלה.
עונת יובש לבנה עריכה
הפרויקט הבא שלה, שסיפר את סיפור האפרטהייד בדרום אפריקה, כה ריגש את מרלון ברנדו שהוא יצא מפרישתו כדי להשתתף בסרט, עונת יובש לבנה (1989), ועשה זאת עבור סכום סמלי בלבד. בסרט מככבים גם דונלד סאת'רלנד וסוזן סרנדון. פלסי ביססה את הסרט על רומן באותו השם מאת הסופר הדרום-אפריקאי אנדרה ברינק. הסיפור מתמקד בתנועות החברתיות של דרום אפריקה והמהומות בסווטו, וזכה לשבחים על כך שתרגם את הפוליטיקה של האפרטהייד למונחים משמעותיים מבחינה אנושית. פלסי הייתה כה נחושה לייצר מצג מדויק של המציאות של האפרטהייד שהיא סיכנה את חייה כשנסעה במסווה לדרום אפריקה כדי לחקור את הנושא. הרופא האישי של נלסון מנדלה ודזמונד טוטו, ד"ר מוטלנה, לקח על עצמו להכיר לה את תושבי סווטו, בעוד היא מערימה על כוחות הביטחון בזהות בדויה כמוזיקאית.
עם הפקת סרט זה, הפכה פלסי לאישה השחורה הראשונה לביים סרט של אולפן הוליוודי, והיא השחורה היחידה (מכל מגדר) שהצליחה להוציא בארצות הברית סרט עלילתי נגד האפרטהייד במשך 27 שנות כליאתו של נלסון מנדלה. הסרט העלה את חמת השלטון בדרום אפריקה, והוא הוחרם שם, למשך תקופה. הופעתו של ברנדו בסרט זיכתה אותו במועמדות השמינית והאחרונה שלו לפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, והוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של טוקיו. פלסי זכתה בפרס אורסון וולס להישג קולנועי יוצא דופן. כשחגג את יום השנה הראשון להיבחרו כנשיא דרום אפריקה, הזמין נלסון מנדלה את פלסי כאורחת כבוד והעניק לה ראיון בלעדי.
ההדרה מהוליווד עריכה
למרות הצלחת "עונת יובש לבנה", פלסי לא הצליחה לקבל פרויקטים נוספים בהוליווד. כשהסרט היה בשלבי פיתוח, היה הרבה לחץ עליה לספר את הסיפור בדומה לסרט שיצא שנתיים קודם לכן על דרום אפריקה, Cry Freedom, בו הגיבור הלבן הוא המוקד. פלסי הבהירה למפיק MGM אלן לאד שהיא לא תספר לעולם סיפור בו גיבור לבן הוא המושיע של השחורים, ושבכוונתה לספר את הסיפור של שתי משפחות, כאשר המשפחה הלבנה מגלה את ההשלכות של "פקיחת עיניים" למציאות של האפרטהייד.
כשהחלה פלסי לפתח את סיפורה של בסי קולמן, האישה השחורה וממוצא ילידי הראשונה להחזיק ברישיון טייס, אמר לה מנהל אולפן אחד: "אף אחד לא יעשה את הסרט הזה כי היא שחורה והיא נקבה והיא הדמות הראשית. שימי את זה במגירה, אוזאן. אל תבזבזי את זמנך. הם עוד לא מוכנים לדבר כזה." פלסי מספרת שהאולפנים כן היו מוכנים להציע לה פרויקטים בהם הדמות הראשית היא לבנה, אך שהמחויבות שלה הייתה לסיפור סיפוריהם של שחורים, ומשום כך, לא יצרה מאז סרט בהוליווד. במקום זאת, היא החליטה לחזור לאירופה ולפתח שם את הפרויקטים להם היא מחויבת.[3]
המשך קריירה עריכה
ב-1992, עזבה פלסי את הנושאים הקשים של סרטיה הראשונים, כדי להראות את הרוח ואת החיוניות של מולדתה מרטיניק, בסרט Simeon (1992), סיפור אגדות בצורת מחזמר קומי המתרחש בים הקריבי ובפריז. לאחר מכן יצרה את הסרט התיעודי בן שלושת החלקים, Aimé Césaire, A Voice For History (1994), על המשורר, מחזאי ופילוסוף המפורסם יליד מרטיניק, אמה סזר. שניהם זכו בפרסים רבים, ולשבחי הביקורת הבינלאומית.
עבודות אחרות כוללות את סרט הדיסני/אולפני ABC שביימה והפיקה פלסי, Ruby Bridges (1998), הסיפור של רובי ברידג'ס, הילדה השחורה הראשונה שנכנסה ללמוד בבית ספר משולב גזעית, לאחר החלטת בית המשפט העליון בבראון נגד מועצת החינוך. הנשיא ביל קלינטון ונשיא חברת וולט דיסני, מייקל אייזנר הציגו את הסרט מהבית הלבן לקהל האמריקאי. הסרט של פלסי זכה בארבעה פרסים, כולל פרס כריסטופר, פס הומניטאס, הפרס הלאומי למדיה חינוכית, ופרס האמנים הצעירים.
פלסי ביימה את הסרט The Killing Yard (2001) עבור סרטי פרמאונט/שואוטיים, בכיכובו של אלן אלדה ומוריס צ'סטנאט. הדרמה מבוססת על אירועים אמיתיים סביב המהומות בכלא אטיקה בשנת 1971, להן הייתה השפעה משמעותית על מערכת הכליאה והליכי המשפט האמריקאים. הסרט בפרס פטיש הזהב מטעם לשכת עורכי הדין האמריקאית.
יצירות בצרפתית עריכה
ב-2006, היא כתבה וביימה את הסרט התיעודי Parcours de Dissidents ("המסע של מתנגדי המשטר"), המקוריין על ידי השחקן הצרפתי מועמד האוסקר ז'ראר דפארדיה, על סיפורם הלא ידוע של צעירים וצעירות מן האיים מרטיניק וגוואדלופ, אשר נלקחו מבתיהם ואומנו בפורט דיקס, שבניו ג'רזי, במהלך מלחמת העולם השנייה והפו ללוחמים הידועים בשל גבורתם בחטיבה הראשונה של כוחות צרפת החופשית.
ב-2007, כתבה וביימה פלסי את הסרט התקופתי המתרחש במאה ה-17, Les Mariées de I’isles Bourbon ("כלות אי בורבון"). זהו סרט דרמה-הרפתקה אפי, בו שלוש נשים שורדות מסע ימי קשה כדי להינשא בכפייה למתיישבים צרפתיים באי ראוניון.
פרסים והכרה עריכה
- ב-1989, פלסי נמנתה ברשימת "10 הנשים המעוררות השראה" ש המגזין Glamour.
- ב-1990, היא זכתה בפרס קנדיס כפורצת דרך, מטעם קואליציית 100 נשים שחורות הלאומית.[4]
- ב-1995, היא מונתה כשבלייה במסדר de l'Ordre national du Mérite על ידי נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן.[5]
- ב-1997, באמיין, צרפת, נקרא על שמה בית הקולנוע "Cinema Euzhan Palcy".
- ב-2000, נקרא על שמה בית הספר התיכון לקולנוע הראשון במרטיניק.
- ב-2001, זכתה פלסי בפרס "סוג'ורנר טרות'" בפסטיבל קאן.
- ב-2004, הוענקה לפלסי מדליית לגיון הכבוד הצרפתית על ידי נשיא צרפת ז'אק שיראק. פלסי קיבלה אזרחות של כבוד בערים ניו יורק, אטלנטה, ניו אורלינס, וסרסוטה, פלורידה.
- ב-25 במרץ 2007, ביום השנה ה-200 לחוק ביטול הסחר בעבדים בבריטניה, המוזיאון הימי הלאומי בלונדון השיק את הרטרוספקטיבה הראשונה של פלסי, אשר כללה הקרנה של Sugar Cane Alley. מאוחר יותר באותה שנה סקר מטעם מכון הסרטים הבריטי/BBC על "100 אייקונים שחורים בקולנוע" של 100 השנים האחרונות דירג את הסרט במקום השלישי.
- באוקטובר 2009, הוענק לפלסי פרס יוניטה בלקוול לכבוד יום השנה ה-35 של הכנס הארצי של ראשי ערים שחורים.
- בדצמבר 2009, Sugar Cane Alley נבחר בפעם השלישית על ידי ארגון החינוך הלאומי הצרפתי (הארגון שבוחר את הסרטים מכל רחבי העולם שיילמדו בבתי ספר צרפתיים), מספר שיא בהיסטוריה של הארגון.
- בשנת 2010, כובדה פלסי בפרסי האמנות השחורה, אשר שודר בטלוויזיה הצרפתית, והיא הייתה הראשונה לקבל את פרס האמנות והמדיה מטעם Gotha Noir de France (המי ומי השחורים של צרפת). בדצמבר 2010, היא זכתה להוקרה בגאלה של הפסטיבל התרבות העולמי לאמנויות שחורות השלישי שנערך בסנגל, הפסטיבל הגדול מסוגו באפריקה.
- ב-6 באפריל 2011, פלסי ביימה סרט מחווה לאמה סזר שהוצג בערב הוקרה עם הנאום המרכזי מאת נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי מול קהל של 1,000 נכבדים. האירוע שודר בשידור חי בטלוויזיה הלאומית הצרפתית (צרפת 2).
- ב-14 במאי 2011, שר התרבות הצרפתי פרדריק מיטראן ופסטיבל קאן הביעו מחוות כבוד לבמאית עם הקרנה של Sugar Cane Alley בסדרת קלאסיקות קאן היוקרתית (בחירות קאן ליצירות המופת של המאה). הסרט, שהוכרז כאחד הסרטים העצמאיים החשובים של 50 השנים האחרונות, נלמד במוסדות חינוך ואוניברסיטאות (לימודי קולנוע, לימודי צרפתית, לימודי אפרו-אמריקאים) .
- ב-18 במאי 2011, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA) ערכו לכבוד פלסי "יוצרת קולנוע בזרקור" (18 במאי–30 במאי), הרטרוספקטיבה הראשונה של קולנוענית שחורה במוזיאון.
- ב-18 ביוני 2011, סרטה של פלסי "המסע של מתנגדי המשטר" (Parcours de Dissidents) הוקרן באקדמיה הצבאית הצרפתית בהזמנתו של הצרפתים שר הביטחון. תערוכה לאומית המבוססת על הסרט (La Dissidence en Martinique et en Guadeloupe 1940–1945), הושקה במטה הלאומי הצרפתי ב-7 ביולי, והוצג בכל 101 הבניינים הממשלתיים הלאומיים יחד עם הקרנה של הסרט.
- ב-12 בספטמבר 2011, המנהלת הכללית של אונסק"ו, אירינה בוקובה, מינתה את פלסי לוועד החסות של תוכנית אונסק"ו לשנים 13–2011 -- "טאגור, נרודה וסזר, למען איחוי אוניברסלי".
- ב-28 בספטמבר 2011, עוטרה פלסי עם מדליית קצונה במסדר ההצטיינות הלאומי על ידי נשיא צרפת סרקוזי בפאליי דה ל'אליזיי.[6]
- מאז אוקטובר 2013, פלסי היא חברת הוועד הלאומי לזיכרון והיסטוריית העבדות
- ב-13 ביוני 2018, פלסי הייתה בין 22 נשים בקולנוע אשר הוכרו במחוות הוקרה מיוחדת מטעם ארגון Women in Film, במסגרת פרסי קריסטל + לוסי לנשים בקולנוע, בתור "מנהיגות תנועת השוויון המגדרי בהוליווד".
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אוזאן פלסי
אוזאן פלסי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אוזאן פלסי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אוזאן פלסי, באתר AllMovie (באנגלית)
אוזאן פלסי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- The films of Euzhan Palcy, Hell Is For Hyphenates, July 31, 2014
הערות שוליים עריכה
- ^ "17 Women Who Revolutionized Hollywood". 1 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Defiant One: Euzhan Palcy | The Feminist Wire".
- ^ 1 2 Euzhan Palcy: A Filmmaker's Journey, James Greenberg, Directors Guild of America, Fall 2015
- ^ "CANDACE AWARD RECIPIENTS 1982-1990, p. 3". National Coalition of 100 Black Women. אורכב מ-המקור ב-14 במרץ 2003.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Decree of 10 May 1995". Journal officiel de la République française.
- ^ "Decree of 13 November 2009". Journal officiel de la République française.