אוסטאשה

אוּסְטַאשֶׁה (בקרואטית: Ustaše) היא תנועה לאומנית קרואטית, בעלת זיקה עמוקה לקתוליות, שנוסדה ב-1929. מיום היווסדה שמה לה התנועה למטרה להקים מדינה קרואטית עצמאית, והכריזה על מאבק בשלטון המלוכני ביוגוסלביה. התנועה הוצאה אל מחוץ לחוק ומייסדיה, אנטה פאבליץ' וגוסטב פרצ'ץ (שנרצח מאוחר יותר בהוראת פאבליץ'), נידונו למוות שלא בפניהם. שמו של ארגון האוסטאשה נקשר לרצח אלכסנדר הראשון מלך יוגוסלביה ושל שר החוץ הצרפתי לואי בארטו במרסיי, ב-1934.

אוסטאשה
Ustaša

מדינה	ממלכת יוגוסלביה, המדינה העצמאית של קרואטיה
מייסד	אנטה פאבליץ', סלאבקו קווטרניק, גוסטב פרצ'ץ
מנהיגים	אנטה פאבליץ'
תקופת הפעילות	7 בינואר 1929 – 8 במאי 1945 (16 שנים)
אידאולוגיות	פשיזם קלריקלי, לאומנות, אנטישמיות, לאומיות קרואטית, לאומיות קתולית
מטה	טורינו (עד 1941) זאגרב (עד 1945)
מיקום במפה הפוליטית	ימין רדיקלי

בתקופת ייסוד הארגון ב-1929 היה האוסטאשה ארגון לאומני, שהיה ידוע במעשי אלימות רבים. כאשר הארגון קיבל את השליטה במדינה הקרואטית, במהלך מלחמת העולם השנייה, כבר היה לו מבנה צבאי לכל דבר (צבא אוסטאשה – Ustaška Vojnica), צבא שמנה, בשיאו בשנת 1944, 76,000 לוחמים. אחרי התמוטטות יוגוסלביה בשנות ה-90, הייתה מעין התעוררות אידאולוגית של הארגון וכמה מסגרות פרלמנטריות דרשו לשאת את שם האוסטאשה אך הדבר לא תפס תאוצה ממשית ולא יצא לפועל מעבר למספר קבוצות קטנות שלא זכו לפופולריות רבה.

היסטוריה

לפני מלחמת העולם השנייה

באוקטובר 1928, נרצח המנהיג הקרואטי סטייפן ראדיץ' בסקופשטינה בידי פוליטיקאי רדיקלי סרבי, פונישה ראצ'יץ'. כתגובה לרצח ייסד ברנימיר יליץ' באוניברסיטת זאגרב קבוצת נוער בשם תנועת הנוער הקרואטי. שנה מאוחר יותר, הוזמן אנטה פאבליץ' בידי יליץ' בן ה-21 להצטרף לארגון כחבר צעיר, אירוע שמאוחר יותר ייחשב למאורע היסטורי בעל חשיבות רבה. תנועה נוספת דומובראנסקי פוקרט (Domobranski Pokret), (מה שהיה שמו של הצבא הקרואטי החוקי באוסטרו-הונגריה), החלה לפרסם את Hrvatski Domobran - עיתון אפונימי המוקדש לענייני האומה הקרואטית. ההתארגנות סביב העיתון "דומובראן" ניצל את הזעם שהקרואטים חשו בעקבות רציחתו של הפוליטיקאי הבולט ביותר בפרלמנט המדינה, על מנת להניע ולהקצין את האווירה המתוחה שכבר הייתה עוד לפני כן בקרואטיה. ב-1929 נוצרו בקרואטיה שני זרמים פוליטיים שסועים, כאשר פאבליץ' ונוספים אשר תמכו בנקיטה באלימות על מנת לתקן את המצב הפוליטי במדינה.

דגל קרואטיה בשנים 1941–1945, עם סמל האוסטאשה.

מספר חברים במפלגת הימין הקרואטית תרמו לכתיבת העיתון, עד תקופת חג המולד ב-1928 בה העיתון נאסר לפרסום בידי הרשויות הממלכתיות של יוגוסלביה. בינואר 1929, המלך החרים את כל התנועות הלאומיות, ואנשי מפלגת הימין הרדיקלית הוגלו, בהם אנטה פאבליץ', גוסטאב פרצ'ץ ובראנימיר יליץ'. לקבוצה הזו הצטרפו מאוחר יותר גולים קרואטים נוספים.

ב-20 באפריל 1929, פאבליץ' ואחרים חתמו במשותף על הצהרה בסופיה, בולגריה ביחד עם חברים מהועד המקדוני הלאומי, בה הכריזו שהם הולכים לרדוף אחר "זכותם החוקית לפעילות למען כינון חוקה הדוגלת בזכויות אדם ולאום, חופש פוליטי ועצמאות מלאה בקרואטיה ומקדוניה." בעקבות זאת, בית המשפט לשימור המדינה בבלגרד שפט את פאבליץ' ופרצ'ץ למוות ב-17 ביולי 1929.

הגולים ארגנו תמיכה במטרתם אצל הקרואטים בגולה שבאירופה, דרום אמריקה ובצפון אמריקה. הם זכו לתמיכה רחבה בעיקר בבלגיה, ארגנטינה ובפנסילבניה. בינואר 1932, הם הכריזו שם לארגונם המחתרתי "האוסטאשה". באותה השנה, כמה חברי אוסטאשה ברשות אנדריה ארטוקוביץ' ניסו לגרום להתקוממות באזור ליקה-ולביט, וכשלו. הם ברחו לצפון איטליה, שם הקימו מחנה אימונים על יד ברשה.

שם הארגון לקוח מן הפועל "אוסטאטי" (ustati) שמשמעו "לעלות". לשם זה לא היו קישורים פאשיסטיים בשנים הראשונות בממלכת יוגוסלביה, התואר "אוסטאש" היה בשימוש בהרצגובינה על מנת לציין את המורדים הסרבים האורתודוקסים מהמרד ההרצגוביני של 1875.

בשנת 1933 התנקש פאבליץ' בחייו של פרצ'ץ. בעקבות קישורם המוקדם יותר ללאומנים המקדונים, האוסטאשה הואשמו בקשירת קשר לרצח אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה בשנת 1934, וכך הורשע אאוגן קווטרניק בתכנון ההתנקשות המוצלחת, שנעשתה בידי כמה חברים בארגון המקדוני המחתרתי אימרו (IMRO). מידת ההשתתפות של האוסטאשה ברצח לא ידועה. ידוע רק שהרצח נעשה בידי מקדוני בשם ולדה ג'יאורג'ייף, ולא בידי חברי האוסטאשה, על אף שהארגון סייע בארגון הרצח.

זמן קצר לאחר הרצח, כל הארגונים אשר היו מקושרים לאוסטאשה, כולל ה-Hrvatski Domobran, שהיה ארגון אזרחי, הוחרמו ברחבי אירופה. פאבליץ' וקבאטרניק נכלאו באיטליה באוקטובר 1934 עד מרץ 1936. לאחר מרץ 1937, בתקופה שאיטליה ויוגוסלביה חתמו על הסכם שלום, מרבית חברי האוסטאשה הוסגרו ליוגוסלביה.

למרות זאת, ההסגרות לא חיסלו את הארגון, להפך, הן הקנו אליו יותר סימפתיה בקרב הנוער הקרואטי, ובעיקר אצל סטודנטים. בפברואר 1939, שני נלהבי האוסטאשה מילה בודאק ואיבן אורשאניץ', היו לעורכי מגזין חדש, Hrvatski narod ("העם הקרואטי"), שתמך ברעיונות האוסטאשה ובעצמאות קרואטית.

מלחמת העולם השנייה

קנצלר גרמניה, אדולף היטלר נפגש עם פאבליץ' בברגהוף, 1941

מדינות הציר פלשו ליוגוסלביה ב-6 באפריל 1941. ולדקו מאצ'ק, מנהיג מפלגת האיכרים הקרואטית (HSS), שהייתה המפלגה החזקה ביותר בקרואטיה באותה התקופה, דחה את הצעת גרמניה הנאצית להוביל את הממשלה החדשה. האוסטאשה קפצו על ההזדמנות ובסיוע הצבאות הזרים הקימו את המשטר החדש בקרואטיה ב-14 באפריל 1941.

מאות מחברי הארגון הסתננו למדינה דרך איטליה, ומנהיגם סלאבקו קווטרניק הקים ממשלה בזאגרב והכריז על ייסודה של מדינת קרואטיה העצמאית. שם המשטר החדש במדינה הבהיר בבירור את הניסיון המוצלח בהפיכת קרואטיה למדינה קרואטית לאומית-לאומנית.

ולאדקו מאצ'ק קרא לעם להתנגד לשיתוף פעולה עם הממשל החדש באותו היום. אנטה פאבליץ' הגיע ב-20 באפריל 1941, והפך ל"פוגלבניק" (מנהיג בקרואטית) של קרואטיה החדשה שבמהרה כללה את מרבית שטחי קרואטיה המודרנית, בוסניה והרצגובינה וחלקים מסרביה (מחוזות סירמיה וסאנדז'אק). משום שלאוסטאשה לא היו צבא ומשטר יציבים לשליטה הכרחית בטריטוריות שלו, גרמניה ואיטליה חילקו את שטחי קרואטיה לשני אזורי השפעה, אחד דרום-מערבי תחת חסות איטלקית, והשאר בצפון-מזרח קרואטיה תחת חסות גרמנית.

מעשי הזוועה כנגד האוכלוסייה הלא-קרואטית במדינה החדשה החלו ב-27 באפריל 1941, כאשר יחידה חדשה בצבא האוסטאשה עוללה רצח המוני באוכלוסייה הסרבית הגדולה שבשטחים המיושבים בגודובאץ (על יד ביילובאר).

עם הזמן, כל מתנגדי השלטון וכל מי שאיים עליו בדרך כלשהי הוצא מחוץ לחוק. מפלגת האיכרים הקרואטית הוחרמה ב-11 ביוני 1941, בניסיון של האוסטאשה להפוך לייצוג השלטוני העיקרי של האיכרים והפועלים בקרואטיה. ולאדקו מאצ'ק נשלח למחנה הריכוז ביאסנובאץ, אבל עקב הפופולריות שלו, שוחרר בהמשך למעצר בית מאצ'ק נקרא בשלב מאוחר יותר בידי הזרים לייצגם ולהתנגד לממשלת פאבליץ', אך הוא סירב לבקשתם.

פאבליץ' פגש לראשונה את אדולף היטלר ב-6 ביוני 1941. מילה בודאק, שכיהן אז כשר בממשלתו של פאבליץ', הכריז בפומבי על האלימות הגזענית, כחלק ממדיניות המשטר ב-22 ביוני 1941. וייקוסלאב "מקס" לובוריץ', אחד ממפקדי הארגונים של המשטרה החשאית בקרואטיה, החל בבניית מחנות ריכוז בקיץ של אותה השנה.

כנופיות האוסטאשה החריבו כפרים מסביב לאלפים הדינרים. ב-1942, גנרל אדמונד גלאס פון הורסטנאו כתב מספר דיווחים למפקדיו בוורמאכט, בהם הביע את חרדתו לאור מעשי הזוועה שמחוללים האוסטאשה. הדיווחים שלו אומתו בידי דיווחיו של פילדמרשל וילהלם ליסט.

האיטלקים החלו גם להביע את חוסר רצונם לשתף פעולה עם האוסטאשה, והצבא האיטלקי החל לשתף פעולה עם הצ'טניקים בחלקי השליטה הדרומיים שלהם. אף על פי שהיטלר התעקש שמוסוליני ישלח את כוחותיו לעבוד עם האוסטאשה, הגנרל האיטלקי מריו רואטה, ורבים כמוהו בשטח, סירבו לפעול על פי הוראות אלו.

לקראת סוף שנת 1942, השמועות לגבי מעשי הזוועה שחוללו האוסטאשה ביאסנובאץ ובסביבה, הופצו גם בקרב הציבור הקרואטי. סופרים מפורסמים, כמו ולדימיר נאזור ואיבן גוראן קובאצ'יץ', ברחו משטחי השליטה של האוסטאשה, והצטרפו לפרטיזנים, ואחריהם הצטרפו רבים אחרים. הצבא הרגיל של קרואטיה, המשמר הביתי (Domobrani), הורכב ממספר גדול של אנשים שבקושי היו מוכנים ללחימה ולא השתתפו במעשי הזוועה. חברי מפלגת האוסטאשה היו חלק מיחידות צבאיות למחצה שהשתתפו בפשעים. פאבליץ' טען שלמעלה מ-30,000 אנשים הצטרפו למפלגה באותה התקופה, אף על פי שדיווחים נייטרליים יותר טוענים שמדובר במחצית מהמספר הזה.

בשנת 1943 ספגו הגרמנים אבדות קשות בחזית המזרחית, וכוחות איטלקיים רבים החלו לערוק, והשאירו מאחוריהם כמויות עצומות של תחמושת, שסייעו למורדים ללחום נגד האוסטאשה. הפרטיזנים הפכו במהרה לכוח המורד העיקרי בכל רחבי יוגוסלביה, והחלו לגייס אליהם אפילו עריקים דומבורנים וצ'טניקים. הם קיבלו סיוע רב מבעלות הברית באמצעות הצנחות אוויריות של ציוד.

לאחר המלחמה

כרזה אנטי-צ'טניקית ואנטי-קומוניסטית שנוצרה על ידי פעילי האוסטאשה

בסופו של דבר הצבא האדום והפרטיזנים שחררו את יוגוסלביה, והאוסטאשה הובסו. הם המשיכו ללחום במשך זמן קצר אחרי כניעת גרמניה ב-9 במאי 1945, אבל במהרה הוכנעו גם הם. מספר רב של חברי האוסטאשה וגם מספר חיילים דומבורנים, כמו גם אזרחים רבים, ניסו להימלט לעבר אוסטריה ואיטליה בסופו של אותו החודש, אבל הם הוסגרו לרשויות בידי הפרטיזנים בגבול האוסטרי, חלקם הוצאו להורג במקום, ואחרים נשלחו בצעדת מוות בחזרה למדינה, אירוע שנודע כטבח בלייבורג. פאבליץ' הצליח להימלט, והסתתר באוסטריה ורומא לזמן מה, בסיועם של עמיתיו הפרנציסקנים, ולבסוף נמלט לארגנטינה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, שאריות האוסטאשה ירדו למחתרת או שברחו למדינות זרות, כמו קנדה, אוסטרליה, גרמניה ודרום אמריקה, באמצעות עזרתן של הכנסיות הקתוליות באזורים הללו וגם בעזרתם של ארגוני פשוטי העם אשר לא התנגדו לשלטון החדש.

חלק מהם התמידו והמשיכו במסע הצלב שלהם כנגד יוגוסלביה: האוסטאשה נטלו חלק בלמעלה מ-24 פעולות טרור בתקופה שלאחר המלחמה, שכללו פיגועים בארצות הברית. מרבית פעולותיהם לא היו מוצלחות בעקבות מחסור חמור בתמיכה עממית בפעולות ובעקבות רדיפתם בידי סוכנויות הביון היוגוסלביות (UDBA/KOS), שסוכניהן התנקשו באנטה פאבליץ' בבואנוס איירס, ופצעו אותו פצעי מוות.

גם כיום יש אוסטאשה בין קרואטים בקרואטיה ומחוצה לה. הללו לרוב מכחישים, לפי רוב, את היקף הזוועות שבהם הואשמו, ומוקיעים זאת כטענות-כזב של סרבים ויהודים, שאותם הם שוטמים. זאת ועוד, יש רבים מאוד בקרואטיה שאינם נאו-אוסטאשים של ממש, אך מאמינים כי הארגון אולץ לסייע לנאצים, או שפעל כך מתוך שאיפה לעצמאות לאומית, ולפיכך רואים בהם לוחמי-חופש, ומטילים את הדופי שבזוועות העת ההיא בצ'טניקים, פרטיזנים סרביים ולאומנים שסייעו ביד הנאצים, או בידי משתפי-הפעולה הסרביים של מילאן נדיץ' באזור הכיבוש הגרמני, אף שאלה גם אלו, מתגמדים באכזריותם ביחס לאוסטאשה, הנוראים במשתפי-הפעולה עם הנאצים, והיחידים שהקימו ותפעלו, בגפם, מחנות-ריכוז של ממש. פרניו טוג'מן, נשיא קרואטיה לשעבר, שייך לזרם הזה, והוא חלק כבוד למפקד יאסנובאץ, דינקו שאקיץ', שנתפס ב-1998, ונפטר בכלא ב-2008. הוא גם מינה את איבו רויניצה לשגרירו בארגנטינה, אך זו סירבה לקבלו, שכן היה מפקד האוסטאשה במחוז דוברובניק. בלווייתו של דינקו שאקיץ', המפקד הנודע לשמצה נשרף במדי האוסטאשה, וכומר קתולי ספד לו ואמר שהוא "דוגמה ומופת לכל קרואטי".

אידאולוגיה

המילה "אוסטאשה" (Ustaše) היא ריבוי לשם הפועל Ustaša – אדם הנוטל חלק ב"אוסטאנאק" (Ustanak), כלומר, מרד או התקוממות. בתרגום פשוט פירוש המילה מורד, מתקומם. האוסטאשה דגלו בהפיכת קרואטיה ל"טהורה", וראו בסרבים המתגוררים בקרואטיה, בוסניה ובהרצגובינה, כמכשול הגדול ביותר העומד בפניהם. כך, שרי האוסטאשה מילה בודאק, מירקו פוק ומילובאן ז'אניץ' הכריזו במאי 1941 שמטרות האוסטאשה היו:

• שליש מהאוכלוסייה הסרבית בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית צריכים להמיר בכוח את דתם ולהפוך לקתולים (שזכו לאישור הכנסייה הרומית קתולית וההיררכיה ברומא).
• יש לגרש שליש אחד מן האוכלוסייה הסרבית בקרואטיה.
• יש לחסל שליש אחד מן האוכלוסייה הסרבית בקרואטיה.

האידאולוגיה הנאצית העמידה קושי אפשרי בפני הקרואטים, עקב היותם סלאבים, שנחשבים בתורת הגזע הנאצית לגזע נחות. כדי להתגבר על כך הגו האידאולוגים של האוסטאשה תאוריה שלפיה מקורם של הקרואטים בגותים, עם גרמני קדום.

האוסטאשה סברו שהבוסנים המוסלמים הם במוצאם קרואטים, שאבותיהם המירו דתם לאסלאם. בניגוד לאורתודוקסים הסרבים, מוסלמים לא נרדפו בידי שלטון האוסטאשה ואפילו חלקם הצטרפו לנאצים ולכוחות האוסטאשה, כחלק מיחידות הוואפן אס אס, הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13 ( 13th SS Mountain Division Handschar) בבוסניה המוסלמית (מפקדה היה המנהיג הפלסטיני אמין אל-חוסייני) ודיוויזיית הרמנים של האס האס ה-23 קאמה (23rd SS Grenadier Division Kama) שיועצה היה אדמונד גלאיס פון הורשטנאו (נציג הצבא הגרמני בקרואטיה) ומפקדה היה קולונל איבן מארקוליי, שהוחלף בשלב מאוחר יותר בידי קולונל ויקטור פאביצ'יץ'. סגן קולונל מארקו מסיץ' פיקד על החטיבה הארטילרית. קרואטיה אפילו הפכה מוזיאון לשעבר בזאגרב למסגד. בנושאים אחרים, האוסטאשה היו נגד דמוקרטיה והמהפכה התעשייתית.

העקרונות הבסיסיים של התנועה הוגדרו בידי פאבליץ' ב-1929 בפרסום החוברת "עקרונות תנועת האוסטאשה".

יחסים עם מדינות הציר ומוסדות בינלאומיים

כמו בשאר תקופת השואה, גם בנוגע ליאסנובאץ ניכרת ההשפעה שהייתה לחוסר המעש של מוסדות ועמים, ביחס לנחישות האוסטאשים והגרמנים, ביחס להשמדה:

עמדת הוותיקן

בתור מדינה קתולית, הייתה קרואטיה בקשרים טובים עם הוותיקן שהכיר בה "דה-פקטו". לפיכך, היה הוותיקן, נוכח שתיקתו, מטרה קלה לסרבים אורתודוקסים ולפרוטסטנטים להוקיע, כגוף שממש תמך במשטר האוסטאשי. רבים מהגרועים שבאנשי המחנה: מירוסלאב פיליפוביץ' המכונה מאיסטורוביץ', אנטון וורבאן, איביצה ברקליאצ'יץ' ועוד, היו בין כמרים ובין כמרים לשעבר. הארכיבישוף הקרואטי, אלויזיה סטפינאץ כתב ב-26 במרץ 1941: "ככלות הכול, הקרואטים והסרבים הם עולמות נפרדים, שני קטבים אשר לעולם לא יתקרבו זה לזה... הסכיזמה הפרבוסלאבית היא הקללה הגדולה ביותר של אירופה, יותר אף מהפרוטסטנטית. היא חסרת עקרונות מוסר וחוקים, ואין כאן כל חוש צדק ולא יושר-מידות". סטפינאץ' גם התבטא לא-פעם נגד היהודים, אך בלשון רפה יותר. עם זאת, מנחם שלח הראה כי סטפינאץ' ניסה להציל יהודים, צוענים וקרואטים ואף את הסרבים. עם כל זה, הרי שרוב שתדלנותו באה לאחר שהיהודים כבר היו כלא-היו.

עמדת האיטלקים

הגם שהיו פשיסטים ובני-ברית לגרמנים, מעולם לא צידדו האיטלקים במדיניות גזענית חריפה כמו זו שבגרמניה. יתר על כן, האיטלקים איוו לשטחים מן הטריטוריה שהוכרזה כ"מדינת קרואטיה העצמאית", ולאט לאט גזלו מהם שטחים, בייחוד אזור החוף, דלמטיה, הקרוי אזור "א". מחנות ריכוז שהוקמו באזורים אלו חוסלו על כל אסיריהם מבעוד מועד.

קציני צבא איטלקים בכירים סייעו ליהודים להימלט מן הקרואטים ואף מן הגרמנים. עם זאת, אין זה נכון שהמנהיגות הפשיסטית צידדה במעשים אלו. מוסוליני השתכנע לשלח את היהודים, ושנאתו אליהם גברה לאחר הפלתו ממעמדו וכינון ממשלת הבובות שלו בצפון איטליה. צ'אנו התייחס לעניין בזלזול, ולא השקיע בו מאמץ. גם בין אנשי הצבא האיטלקים, והרבה יותר בקרב אנשי ה"חולצות השחורות" היו אנטישמים. יש דיווחים על כך מעם הגנרלים דאלמאצו ואליברטי, וכן דו"ח אנטישמי ארסי של רנאטו קוטורי. מנחם שלח מציין כי בכל שטח הכיבוש האיטלקי התרחשה מהומה אחת, ובה נפרעו פרעות ביהודים בספליט, אך הקמתם של מחנות בידוד ליהודים בלוב האיטלקית (כגון פורט אל-עזיזי ומקומות נוספים). כמו כן, היחס הטוב של האיטלקים למגזרים מסוימים אינו יכול לחפות על מעשי נבלה כלפי אוכלוסייה אזרחית בסרביה, קרואטיה, אתיופיה וצפון-אפריקה. ניתן לקבוע, כי בכירים בצבא ובחברה האיטלקית עשו ככל שביכולתם למען יהודים ואחרים, אך זאת בניגוד להוראות הממשל הפשיסטי ולא בתמיכתו, כביכול.

עמדת הצלב האדום

באופן דומה לעמדתו כלפי הוותיקן והשלטונות האיטלקיים, נוקט מנחם שלח עמדה פייסנית כלפי אנשי הצלב האדום של איטליה ושווייץ, אשר פעל בקרואטיה. אמת, יוליוס שמידלין השתדל למען היהודים והקורבנות בכלל, אך משהגיע לביקור במחנה יאסנובאץ, ב-13 ביוני 1944, מצאו בעל תנאים נאותים, אפילו שנודע לו, מסתמא, מה התחולל שם. ניתן לומר, שיוליוס שמידלין והצלב-האדום סייעו יותר מכל מוסד אחר לקורבנות המשטרים הפשיסטיים של מדינות הציר, אך יש לומר שעזרה זו הייתה מעטה ואחרי זמנה, ולעיתים נערכה תוך כדי אפליה (שמידלין היפלה לטובה את האסירים היהודים) בין אסירים שונים.

עמדת האזרחים והמוסדות של קרואטיה

הגם שרבים סייעו לאוסטאשה או הצטרפו לשורותיהם, הטבע הקיצוני של התנועה גרם ליצירת פערים לא רק בין האידאולוגיות שלהם ושל רבים מאזרחי המדינה, אלא גם יצר מחלוקת בקשר לשיטות היישום של השקפת-עולם זו. בדין-וחשבון של ועדת-החקר הממלכתית של קרואטיה לחקר פשעי הכוחות הכובשים ועוזריהם, נאמר כי בבואו, "גלוי וידוע היה מלפני פאבליץ', שתמיכת העם בו מועטה", ולכן בא לזאגרב בלילה. מנחם שלח אומר כי אכן היה חשש כזה, אך הוא נתבדה וכי התגובה לבואו של פאבליץ' ושל הנאצים התקבל בתשואות. עם זאת, אין עוררים לכך, שמשנחשפו מטרות המשטר ושיטות ביצוען, קמו מתנגדים רבים למשטר, בין פעילים (שהצטרפו לפרטיזנים) ובין סבילים (שניסו להשפיע על המשטר בטרוניות). ב-1942 דיאנה בודיסלאבייביץ' באה במגע עם אוסטאשים ונשאה ונתנה בעד ילדים שמיועדים היו להישלח אל סטארה גרדישקה.בהסתייעה בד"ר קאמיל ברסלר, איש הצלב-האדום, סייעה לילדי ג'אקובו, ולאסירי סטארה-גרדישקה, ולמענם אף שמה נפשה בכפה ונפגשה עם וייקוסלאב לובוריץ', ועם אאוגן קווטרניק, ועלה בידה למלט כמה מן הילדים, ולהבטיח את שלומם במעונות ובתי-אומנה בזאגרב ובמקומות אחרים, וכן לחזות בזוועות המחנות הללו. אפילו היו אוסטאשים שלא הסכימו עם המשטר. מהם יש להזכיר את ולדימיר צ'ופיץ', שפיקד על המשק במחנה, והציל מספר אסירים, בהם בוריסלאב שבה, וכן את מנהל בית-החולים האוסטאשי, מארין יורצ'ב שנתלה עם אשתו כשסייע לאסירים לתקשר עם אוסטאשה שאחר-כך ערק לפרטיזנים עם מידע על זוועות-יאסנובאץ. דינקו שאקיץ' הורה לתלותו ביום 22 בספטמבר 1944. גישת האזרחים המקומיים שנותרו באזור, ביחס אל האסירים, הייתה טובה.

עמדת הנאצים

קרואטיה עצמאית הוקמה על ידי הגרמנים והאיטלקים ונשענה על סיועם. לפיכך, הייתה למדינה גרורה של מעצמות הציר ובאשר שכזו הייתה תלויה בהם עד מאוד. במשך הזמן התרחקה מהאיטלקים עקב עמדתם של אלו ביחס למדיניות הגזענית של האוסטאשה, והתקרבה יותר לפטרוניה הגרמנים. האנטישמיות הגזענית של האוסטאשה לא הייתה רק אצטלה פוליטית שמטרתה לקרב את הלבבות בין קרואטיה והמדינה שהקימה אותה. האוסטאשים, כקנאים קתולים וכגזענים קרואטים לאומנים, היו אנטישמים ומצאו יסוד משותף עם הנאצים, והסבו אותו למרכז על מנת לשפר את היחסים עם הנאצים. עם זאת, נתגלעו במשך הזמן מחלוקות, בייחוד לגבי גבולות בשטחי ספר, ולגבי גירושם של חלק מן היהודים המתבוללים, שגרמו לריחוק כלשהו אף מן הנאצים. האוסטאשה לא היו עושי רצונם של הגרמנים ואין בלתם, הם פעלו לפי אנטרסים משלהם, ובמידה מסוימת אף קיוו להרוויח מריב אפשרי בין הגרמנים והאיטלקים.

המסמך המורה על גירוש יהודי טראבניק למחנות יאסנובאץ במרץ 1942

הרשויות הנאציות שפעלו בקרואטיה

• משרד החוץ: שיוצג במקום על ידי זיגפריד קאשה, איש אס. אה. לשעבר שניצל מ"ליל הסכינים הארוכים" ונטר טינה לאנשי האס. אס. קאשה היה אנטישמי והיה מעורה עד מאוד במתרחש בעניין זה בקרואטיה.
• האס. אס. שנציגו במקום היה קצין גסטפו שהעדים היהודים זוכרים כמילר, הגם ששמו אינו מופיע באף תעודה של האוסטאשים או הנאצים. במעשה, היה הוא הקובע בענייני מדיניות גזענית. לפי תעודה המובאת אצל מנחם שלח, מילר היה בזאגרב בראשית יולי 1941.
• בקרואטיה נודעה מעורבות רבה בעניין הפתרון הסופי לגופים שלרוב היו מעורבים בו פחות: הוורמאכט והרייכספיהרונג – הצבא וההנהגה. תחרות גלויה בין הגופים השונים גרמה להאצת קצב ההשמדה, שכן כל צד חיפש להתאכזר ליהודים יותר ממשנהו. הנאצים התייחסו בשוויון נפש למדיניות האנטי-סרבית או אנטי-צוענית וכן גירשו לקרואטיה את הסלובנים, למען יחוסלו.

מלכתחילה, עודדו הנאצים את הפעולות שננקטו על ידי האוסטאשים נגד יהודים וצוענים. כמו כן, הביעו תמיכה במדיניות נגד הסרבים. במשך הזמן החלו רומזים לאוסטאשים על כוונתם לרצח-עם. כך, למשל, פגישת היטלר עם סלאבקו קווטרניק, ב-21 ביולי 1941, אחד מנאומי המפתח של היטלר בנושא האנטישמיות והנאום המרכזי שלו בעניין ה"פתרון הסופי":

"היהודים הם קללת האנושות. אם יניחו ליהודים לעשות כרצונם, כמו שמניחים להם בגן העדן הסובייטי, הרי יגשימו את התוכניות המטורפות ביותר שלהם. כך נעשתה רוסיה מרכז של מגפה לאנושות...אם מסיבות כלשהן, תסבול ולו ארץ אחת בלבד את קיומה של משפחה יהודית בודדת, הרי לבסוף תעשה אותה משפחה למרכז-החיידקים לחתרנות חדשה. אם לא יהיו עוד יהודים באירופה, לא יהיה עוד מי שיפריע לאחדותן של מדינות אירופה...אנשים אלה אי-אפשר לשלב לתוך מסגרת הסדר החברתי או במסגרת מדינה מסודרת. הם טפילים על גופתה של חברה בריאה, והחיים מניצול אנשים מהוגנים. אין לצפות מהם שישתלבו במדינה אשר דורשת משטר ומשמעת. אפשר לעשות בהם דבר אחד בלבד – להשמידם. למדינה יש הזכות לכך, שכן בשעה שאנשים רבי-ערך מקריבים את חייהם בחזית, יהא זה פשע לחוס על מנוולים אלו. יש לסלקם, או – במידה שאינם מסכנים את הציבור – לכלאם במחנות ריכוז ולא לשחררם לעולם". (A. Hilgruber, Staatsmanner und Diplomaten bei Hitler, p. 611)

הנאצים כוונו את האוסטאשים לעבר ביצוע הפתרון הסופי, שיבוצע במחנות סגורים. נאמר בוועידת וואנזה כי יש להביא לידיעת ממשלת קרואטיה כי גרמניה מוכנה להעביר את היהודים שבקרבה מזרחה. אך כמו כן נאמר בפרוטוקול כי "ביצוע הפתרון הסופי של בעיית היהודים בקרואטיה וסלובאקיה אינו דוחק, שכן ההיבטים העיקריים של שאלה זו נפתרו על ידי אמצעים רדיקליים שנקטו הממשלות". זהו הרקע, למעשה, להשמדה שבוצעה ביאסנובאץ, אשר – לפי וועדת-החקר הממלכתית" – היה מחנה כדוגמת המחנות הנאציים. הדמיון בשיטות ההשמדה היה רב. כמו כן, הגרמנים הסגירו אסירים לאוסטאשים או פיקחו על העברתם: כך, למשל, פיקחו על העברת יהודי סאראייבו למחנה. העדים זוכרים נוכחות של גרמנים במחנה מפקידה לפקידה, ובין השאר משאית גרמנית שהביאה למחנה כ-50 שבויים צ'טניקים.

ביקור הוועדה ה"בינלאומית" במחנה יאסנובאץ

מתוך שמועות שהגיעו על המצב במחנה, אורגנה ועדת-עיתונאים בינלאומית שביקרה במחנה. הוועדה הגיעה למחנה ב-6 בפברואר 1942, ובה היו חברי העיתונות והצבא האיטלקים, הגרמנים, הבולגרים, הונגרים, רומנים וכן נציג של הוותיקן. למעשה, הייתה זו ועדה של מעצמות הציר, שרצתה לבחון את המחנה וכן לְהָזֵם שמועות על הנעשה בו. העדים זוכרים את ההכנות הקפדניות שבוצעו במחנה. בראשון בחודש נרצחו 300 החולים שבבית-החולים, ואלו שחלו אחר-כך הוחבאו בעליות-גג בעיירה יאסנובאץ. כלי המזון הוכפלו בגודלם, והמזון שופר. בשני צריפים הותקנה מנורה, תנור קטן, ודרגשים מרובי-קומות עם מצע קש. בית-חולים חדש נבנה, ואסירים בריאים שוכנו בו במיטות, ולידם כוסות חלב טרי, ורופאים בחלוקים לבנים. לאסירים ניתנו תגים עם מספרים סידוריים, שמטרתם הייתה להראות כאילו אסירים רבים עברו במחנה ושוחררו, והאסירים הוכרחו לתרגל מראש לענות לשאלות חברי-הוועדה רק במספרם. השבילים במחנה נוקו, ורצפות מוכתמות בדם שופשפו חמש–שש פעמים בשביל לנקותן מהדם. עבודות הבנייה והתחזוקה שהיו כרוכות בכל זה גרמו למותם של 72 אסירים, שהוכו למוות בידי אוסטאשים שעמדו כל עשר אמות והכו את האסירים כתמריץ לעבודה. אאוגן קווטרניק ו וייקוסלאב לובוריץ' הנחו את הוועדה, והציגו להם את הסדנאות ששופצו, ואף צילמו תמונות של האסירים העובדים וכן הפיקו סרטון קצר, שנגנז. שליחו של קאשה, שנכח במקום, מאיור קנהה, דיווח כדלקמן: "על תוכניות הבינוי במחנה סיפר הקאפיטאן לובוריץ', מפקד המחנה בפועל... תוכניות בינוי אלו הושלמו לאחר ביקורו במתקני-מחנות בגרמניה" מסתבר, אם כן, שהנאצים בחנו את המחנה, שכן התעוררו בקרבם ספקות ראשונים. לאחר מכן, כתב קאשה את הדברים הבאים: "הפוגלאבניק (אנטה פאבליץ') מבקש מהגנרל באדר להבין, כי מחנה יאסנובאץ אינו יכול לקלוט את הפליטים (מקוזארה). אני הסכמתי עמו מפני שהמחנה נחוץ לפתרון בעיית שילוח היהודים מזרחה. השר טורינה יכול לשלח את היהודים ליאסנובאץ". לגבי היהודים לא ברור האם נועד יאסנובאץ לשימוש כמקום ריכוז לקראת השילוח, או שמא כמקום שבו יחוסלו היהודים, וכך לא יהיה צורך לשלחם, כפי שהיה בסיימישטה. על כל פנים, סטארה גרדישקה היה מקום לשילוח היהודים, אך מדובר כאן דווקא על מחנה 3. על כל פנים, בלי קשר למדיניות ה"פתרון הסופי", ברור שרצח הסרבים הוחלט בזאת בידי הגרמנים. יאסנובאץ שופץ ונאמר כי הוא יכול להכיל "כמות בלתי מוגבלת של אסירים".

לבטיהם של הנאצים והשילוחים לאושוויץ ויאסנובאץ

אך במשך הזמן נתעוררו ספקות בקרב הנאצים באשר לנכונות ולרדיקליות של האוסטאשים: הם חששו, שמא רצח הסרבים והיהודים במקביל יתנגשו, וכן חששו מהשפעות של הוותיקן ושל איטליה כנגד המדיניות הגזענית של האוסטאשה. בעיקר הניע אותם קיומם של בני-תערובת יהודיים, שהיו ל"ארים של כבוד" במשטר האוסטאשי.

לפיכך החלו בגישושים לקראת הכנת גירושים לאושוויץ, שם יוכלו לכלות את היהודים בקלות ולנצל את הגופות והרכוש שלהם. עם זאת, עדיין מונה ליאסנובאץ מקום בתוכניות הנאציות כמקום ריכוז שבו יחוסלו יהודים שלא יהיה פנאי לגרשם. כך, למשל, במהלך גירושים ממחנה טניה לאושוויץ, נעשו גם מספר משלוחים ליאסנובאץ, ובאחד מהם קרון רכבת שהוסט מדרכו לאושוויץ ובו הזקנים והחולים. בהכנה לגל גירושים משני, שלח הנס הלם דו"ח ובו נאמר שהיהודים ירוכזו בסטארה-גרדישקה, ואלו ש"עוסקים ב'עבודות כפייה' במחנות האוסטאשיים (יאסנובאץ, סטארה גרדישקה) לא יגורשו". כמו כן, גילו הנאצים עניין ביהודים שנשארו במחנה, אפילו ביוני 1944, לאחר ביקור ועדת-הצלב-האדום באתר. קאשה כתב: "שמידלין גילה עניין מיוחד ביהודים... וייקוסלאב לובוריץ' מסר לי, כי שמידלין העיר את תשומת לבו לכך שכלפי היהודים חייבים לנהוג בצורה הטובה ביותר, וכי עליהם להישאר בחיים, יהיה אשר יהיה. הוא הציע, כי הצלב האדום השווייצרי ישגר ליהודי המחנה תרופות, מצרכי-מזון ובגדים, וכי עליו לקבל ערובה שיחולקו ליהודים בלבד... לובוריץ' סבור, כי שמידלין הוא סוכן אנגלי ולכן מנע ממנו כל מגע עם האסירים היהודים". דיווחים אחרים על המחנה, אותם ניתן למצוא בתצוגה אודות המחנה במוזיאון השואה בבלגראד, כוללים את דיווחו של אדמונד גלאייזה פון-הורטזנאו אודות "יאסנובאץ, אליו לא נותנים לאף איש בן-תמותה להביט". וארתור הפנר: "בלי קשר לתעמולה, יאסנובאץ הוא מהגרוע שבמחנות הריכוז ושניתן להשוותו רק ל"תופת" של דאנטה". אסירות סטארה גרדישקה שולחו לעבודות בגרמניה, וגנרלים נאציים ביקרו במחנה ובחרו אסירות, כך אנו מוצאים גנרל ושמו שמידט יושב עם וייקוסלאב לובוריץ', וכן דו"ח של ד"ר פטרסן לממוניו אודות עובדות יהודיות פוטנציאליות: "באשר לעובדים יהודיים, הם אינם באים בחשבון שכן... לא נותרו שם כמעט יהודים, רובם ככולם חוסלו".

קורבנות

האוסטאשה ניסו לחסל כמה שיותר סרבים, יהודים וצוענים, עקרונית – את כל מי שהתנגדו לדעותיהם, את כל מי שלא השתייכו לדתם – הנצרות הקתולית, וכן את כל מי שלא היה בן נאמן ללאום הקרואטי, כולל קרואטים קומוניסטים ודיסידנטים, בהם כמרים קרואטים ביזנטים-קתולים. כשעלו לשלטון במלחמת העולם השנייה, הם בנו כמה מחנות ריכוז, המפורסם שבהם והידוע ביותר לשמצה היה יאסנובאץ.

מספרם המדויק של קורבנות האוסטאשה לא ידוע, קיימות לכך מספר הערכות. מספר הקורבנות היהודים של האוסטאשה הוא אמין יחסית: כ-32,000 יהודים נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה בטריטוריה שלהם. מספר הקורבנות הצוענים (יוגוסלבים רומים) היה כ-40,000, וכמה לאחר המלחמה. מספר הנרצחים הסרבים גדול בהרבה, והערכות נעות בין 300,000 ל-700,000 קורבנות.

בספרי ההיסטוריה של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה מופיע המספר 700,000 כמניין קורבנות האוסטאשה במחנה יאסנובאץ. המספר הוכרז כרשמי מאז 1946, לאחר חישוב האוכלוסייה ביוגוסלביה שלאחר המלחמה יחסית לאוכלוסייה שהייתה אמורה להיות אלמלא המלחמה. אדוארד קרדליי ומשה פיאדה נקטו לאחר המלחמה במספר 700,000 קורבנות בהסכם התשלומים שיוגוסלביה דרשה מגרמניה כפיצוי על הקורבנות וההרס.

על פי מרכז שמעון ויזנטל (בציטוט מהאנציקלופדיה של השואה):

"טרוריסטים של האוסטאשה הרגו 500,000 סרבים, גירשו 250,000 והכריחו 250,000 להמיר את דתם לקתולים. הם רצחו אלפי יהודים וצוענים".

על פי מוזיאון השואה האמריקאי:

"בעקבות מקורות ודעות שונות ומחסור חמור בתיעוד, הערכת מספרם של הקורבנות הסרבים בקרואטיה נעה בצורה מופרזת, בין 25,000 לבין למעלה ממיליון. המספר המשוער של נרצחים סרבים ביאסנובאץ נע בין 25,000 ל-700,000. ההערכות האמינות ביותר של מספר הקורבנות הסרבים תחת משטר האוסטאשה נעות בין 330,000 ל-390,000, ובין 45,000 ל-52,000 סרבים שנרצחו במחנה יאסנובאץ".

אתר הזיכרון וההנצחה ביאסנובאץ, שנמצא כיום תחת פיקוחו של סלאבקו גולדשטיין, מכיל רשימה בעלת 59,188 שמות של קורבנות שנרצחו ביאסנובאץ, שאותה אסף בעזרת פקידים ממשלתיים בבלגרד ב-1964. כיוון שתהליך איסוף השמות לא הושלם, ישנן הערכות שהרשימה מכילה בין 60 ל-75 אחוזים ממספר הקורבנות הכולל, שמציב את מספר הנרצחים במחנה בין 80,000 ל-100,000. מפקח אתר הזיכרון הקודם בתפקיד, סימו ברדאר, מעריך שלפחות 365,000 אנשים נרצחו ביאסנובאץ.

המנתחים הסטטיסטיים ולדימיר ז'ריאביץ' ובוגוליוב קוצ'וביץ' טוענים שמספר הקורבנות דומה למספר שמציין אתר ההנצחה. בכל רחבי יוגוסלביה, מספר הקורבנות הסרבים הכולל עומד על 487,000 על פי קוצ'וביץ', ו-530,000 על פי ז'ריאביץ'. המספר הכולל של ההרוגים ביוגוסלביה עומד על בין 1,014,000 ל-1,027,000. ז'ריאביץ' מוסיף להערכתו ש-197,000 אזרחים סרבים נהרגו בשטחי האוסטאשה (78,000 מהם נהרגו כאסירים ביאסנובאץ ושאר המחנות), בנוסף הוא טוען שנהרגו 125,000 לוחמים סרבים.

מוזיאון השואה בבלגרד הכיל רשימה בעלת 77,000 שמות של קורבנות יאסנובאץ. מנהלו הקודם של המוזיאון, מילאן בולאיץ', תומך בהערכה שמספר הקורבנות הסרבים עומד על כ-700,000. הנהלת המוזיאון הנוכחית המשיכה בהרחבת הרשימה שברשותה, וכיום מספר שמות הקורבנות מיאסנובאץ עומד על קצת יותר מ-80,000.

במהלך משפט אייכמן ב-1961, העיד אלכסנדר ארנון, מזכיר קהילת יהודי זאגרב, על היחס ליהודי יוגוסלביה במהלך המלחמה, ואמר כי במחנה אחד הרגו אנשי האוסטאשה עשרות אלפי סרבים, מתחילת 1941 ועד סוף המלחמה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, מספר מפקדי צבא גרמנים בכירים נתנו מספרים שונים לגבי כמות הסרבים, יהודים ואחרים שנהרגו בטריטוריות שהיו תחת שלטון האוסטאשה. הסכומים נעו בין 400,000 סרבים (אלכסנדר להר), 350,000 (לותר רנדוליץ), כ-300,000 (אדמונד גלאיס פון הורסטנאו), מעל "3/4 מיליון סרבים" (הרמן נויבקר), בין 1943 למרץ 1944 600,000-700,000 (ארנסט פיק), 700,000 (מאסנבאך).

מתוך 39,000 היהודים אשר חיו בטריטוריה שהפכה למדינת קרואטיה העצמאית, שרדו את המלחמה רק כ-20%.

מחנות ריכוז

הקבוצה הראשונה של מחנות הוקמה באביב 1941. המחנות היו:

• דניצה – על יד קופריבניצה
• פאג
• ידובנו – על יד גוספיץ'
• קרושצ'יצה – על יד ויטז וטראווניק
• ג'קובו
• לובורגראד – בזאגורייה.
• טניה – על יד אוסייק

שבעת המחנות הללו נסגרו באוקטובר 1942.

קומפלקס המחנה יאסנובאץ נבנה בין אוגוסט 1941 לפברואר 1942. שני המחנות הראשונים, קראפיה וברוצ'יצה, נסגרו בנובמבר 1941. שלושת המחנות החדשים יותר המשיכו לתפקד עד לסוף המלחמה:

• ציגלאנה (יאסנובאץ 3)
• קוזארה (יאסנובאץ 4)
• סטארה גרדישקה (יאסנובאץ 5)

כמו כן היו עוד מספר מחנות ב:

• גוספיץ'
• סיימישטה
• יאסטרבארסקו בין זאגרב וקרלובאץ – מחנה ריכוז לילדים.
• קרסטינאץ על יד זאגרב
• לפוגלאבה על יד ואראז'דין

מספר האסירים:

• מ-80,000–100,000 עד בין 300,000–350,000 ואפילו עד 700,000 ביאסנובאץ (על פי ההשערות השונות).
• כ-35,000 בגוספיץ'.
• כ-8,500 בפאג.
• כ-3,000 בדאקובו.
• 1,018 ביאסטרבארסקו.
• כ-1,000 בלפוגלאבה.

סמלים

סמל האוסטאשה היה האות יו (U) בגדול. הסמל נבחר כיוון שהיה קל להפצה ופרסום עממי, כולל ציורו על קירות בערים. גרסה קצת שונה שלו, היא תוספת של הסימן + בחלקה העליון של היו, על מנת לסמל צלב, ואת קשרו האדוק של הארגון לנצרות.

הכובע, שחבשו לראשם חברי הארגון, היה מעוטר במגן מסמל קרואטיה אשר היה מוקף או מובלט באמצעות האות יו.

דגל מדינת קרואטיה העצמאית היה בצבעים אדום-לבן-כחול כמו בטריקולור של דגל קרואטיה, במרכז הדגל היה המגן מסמלה של קרואטיה וסמל האוסטאשה, האות יו, הופיע בפינה השמאלית העליונה של הדגל. המטבע של המדינה היה הקונה הקרואטית.

ברכת השלום של האוסטאשה הייתה: Za dom – Spremni.

"שלום": Za dom! – למען הבית (המולדת).

"תשובה": Spremni! מוכנים (אנו מוכנים).

הברכה הזו הייתה המקבילה הקרואטית לברכתם של הנאצים זיג הייל (Sieg – Heil).

ככל הנראה הברכה הומצאה במאה ה-19 בידי הקרואטי יוסיפ יילאצ'יץ'. כיום הברכה מוכרת כברכת האוסטאשה בלבד, ולא כברכה קרואטית עממית מסורתית.

ראו גם

• יאסנובאץ
• סטארה גרדישקה
• אנטה פאבליץ'
• סלאבקו קווטרניק
• אאוגן קווטרניק
• וייקוסלאב לובוריץ'
• ליובו מילוש
• איביצה מאטקוביץ'
• דינקו שאקיץ'
• פרניו טוג'מן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוסטאשה בוויקישיתוף

• רצח העם הסרבי, באתר הוועד למאבק ברצח עם
• אוסטאשה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)