אושבתי

אושבתי הם פסלונים קטנים, בגודל של בין 10–50 ס"מ, שנמצאו בקברים שונים במצרים העתיקה. בתקופות שונות הפסלונים כונו גם שאבתי או שאוואבתי (לפי שיטות איות שונות), על פי המאפיינים שלהם. בתחילה, הנוהג היה לקבור יחד עם הנפטר פסלונים המיצגים את בני משפחתו ובעלי תפקידים בביתו כדי שבחיים שלאחר המוות הוא ימצא בסביבה המוכרת לו. בהמשך, חלה התפתחות במשמעות המנהג, והאושבתים שהונחו בין חפצי הקבר נועדו לשרת את הנפטר לשם ביצוע מטלותיו, אם יידרש על ידי האלים לעבוד עבודת כפיים בחיים שלאחר המוות.^[1]

הפסלונים נשאו לעיתים קרובות מעדר על כתפם וסלסלה על גבם, רמז לכך שהם נועדו לעבוד בחקלאות. הם סומנו בדרך כלל על ידי הירוגליפים על רגליהם.^[2]^[3] כמו כן, הם נשאו כתובות המעידות על נכונותם להיענות לזימון האלים לעבודה.^[4]

גודלם של רוב האושבתי היה קטן, ורובם יוצרו בכפולות. לפעמים הם כיסו את הרצפה סביב הסרקופג, ולפעמים אוחסנו בתיבות מיוחדות. אושבתים בגודל גדול יותר, או המיוצרים כיצירת אמן יחידה במינה, הם יוצאי דופן.

שכיחות השימוש באושבתים בכל התקופות המצריות ורצונם של המוזיאונים העולמיים לייצג חפצי אמנות מצריים עתיקים, גרמו לכך שאושבתים וחרפושיות הם בין החפצים המיוצגים ביותר בתצוגות האגיפטולוגיה בעולם.

אטימולוגיה ושימוש במונחים

באופן כללי ניתן להתייחס לפסלונים שנמצאו בקברים במצרים העתיקה כ"פסלוני קבורה", אולם כינויים משתנה לפי תקופות השימוש בהם, לפי מאפייניהם או לפי מקום הימצאם.^[5]

המונח "שאבתי", (בכתב חרטומים: 𓆷𓍯𓃀𓏏𓏭𓀾) – חוקרים סבורים שהשם נובע מהמילה המצרית Swb שפרושה מקל, או Shab, המצביע על עץ האבוקדו ממנו ייצרו את הפסלונים הראשונים. יש גם סברה שהוא נובע מהפועל Sha, לצוות, או מהפועל, Shadj, לחפור. המונח מתייחס לצלמיות מוקדמות של נותני שירותים שנוצרו החל מסוף תקופת הביניים הראשונה, דרך הממלכה התיכונה והממלכה החדשה לפני שלטון השושלת ה-21 (2181-1055 לפנה"ס). על הצלמים היו רשומים שמות הבעלים יחד עם ביטוי ששולח אותם לפעולה, כתוב בכתב ההיראטי. הם היו בשימוש מחוץ לתבאי ובגדה המערבית של הנילוס.

ה"שוואבתי", (בכתב חרטומים: 𓈙𓍯𓃀𓆭) – קבוצה נפרדת של פסלוני קבורה שנמצאו באזור דיר אל-מדינה מתקופת השושלות ה-17 וה-18.

לגבי הכינוי "אושבתי", (בכתב חרטומים: 𓅱𓈙𓃀𓏏𓏭𓀾) – ישנה סברה שהשם נובע מהמילה wSb, שפירושה להיענות במובן של לרצות משום שהצלמית "מרצה" את האלים במקום הנפטר ומבצעת את כל המטלות השגרתיות של חיי היומיום שהטילו האלים על אדונו, בחיים שלאחר המוות. על רגליו היו כתובים פסוקים מפרק 6 מספר המתים. היה עליו לבצע את המשימות הנדרשות מהנפטר בעולם התחתון. המונח נכנס לשימוש בתקופת הממלכה התיכונה ולאחר השושלת ה-21 נשאר בשימוש באופן בלעדי עד לממלכת תלמי.

סקירה היסטורית

התקופה הקדם שושלתית

קיימות עדויות על הקרבת משרתים ובני בית שנקברו יחד עם בעליהם בתקופה הקדם שושלתית ובתקופת השושלת הראשונה (בערך עד 2686 לפנה"ס) במצרים העתיקה.^[6] קרבנות אלה נקראים קרבנות תחזוקה (אנ'). בשלב הבא הסתפקו בציור המשרתים על דפנות הקבר.^[5] יש חוקרים הסבורים שבמקור האושבתים החליפו באופן סמלי את קבורת הקורבנות האנושית.

תקופת הממלכה הקדומה

בתקופת הממלכה הקדומה, הרבה לפני הופעת השאבתים, נקברו יחד עם המומיה ראשים בגודל טבעי העשויים מאבן גיר.

החל מהשושלת הרביעית, בשנים 2613–2494 לפנה"ס, הופקדו בקברים צלמיות אדם קטנות, בדמות משרתים, אופים וקצבים שהיו אמורים לדאוג למחסורם של הבעלים בחיים הנצחיים בעולם הבא.

טרום שאבתי ערום, עשוי משעווה, השושלת ה-11 סוף תקופת הביניים הראשונה

תקופת הביניים הראשונה

בתקופת הביניים הראשונה (2160–2055 לפנה"ס), מאז שלטונו של מנתוחותפ השני מהשושלת ה-11^[7] (סוף תקופת הביניים הראשונה), היו בשימוש צלמיות ערומות של הנקבר ושל צוות עובדים, עשויות משעווה ודבק ועטופות בבד. הם סימלו את הנפטר ובצעו מטלות בשמו אולם ללא כיתוב מתאים. התפקיד המדויק שלהם לא פוענח^[8] כי הם היו נטולי רישום. לכן לא מכנים אותם שאבתי.

תקופת הממלכה התיכונה

בתחילת הממלכה התיכונה, (2000–1750 לפנה"ס), פסלונים קטנים של הנפטר עשויים מעץ, אבן שעווה או חמר נעטפו בבד והושמו בארונות קטנים בתוך הקבר. הם נכללו בתכולת הקברים והם היו בשימוש עד סוף הממלכה החדשה.^[5] בתקופת אמצע השושלת השתים עשרה (בערך 1850 לפני הספירה) נכתב עליהם הלחש 472 של כתבי הסרקופגים ובו הוזכרו לראשונה צלמיות השאבתי, הלחש נכתב גם על ארונות הקבורה כפי שנמצא בדיר אל-ברשה.^[9] התחילו להופיע כלי עבודה נישאים בידי שאבתים עם ידיים מעל צורת המומיה שלהם. מספר הפריטים בקברים היה קטן, לא יותר מחמישה, להוציא את קברי המלכים בהם היו יותר פריטים.^[10]

רק לקראת סוף הממלכה התיכונה הופיעו אושבתים הנושאים לחש, "נאום הדמות האושבתית" מתוך פרק 6 של ספר המתים המתורגם כ:

"האר את אוסיריס [שם הנפטר] (דוגמה: הנפטר רעמסס היה רשום כ-"אוסיריס רעמסס") שמילתו אמת. ברוכה צלמית השאבתי! אם על אוסיריס [שם הנפטר] נגזר לבצע כל עבודה נחוצה בעולם המתים - כל דבר שיקרה בדרכו יוסר ממנו, בין אם מדובר בחרישת השדות או מילוי הערוצים במים או סחיבת חול מהמזרח למערב. צלמית השאבתי תענה: אעשה זאת, אני פה לקריאתך.

לחש זה היה אמור להחיות את האושבתי ולגרום להם להתחיל לשרת את אדונם כאשר הוא מסיים את מסעו ומגיע לעולם המתים. האמונה הייתה שהאושבתים מונפשים באופן קסום לאחר שהמתים נשפטו, ועובדים במקום המת כפועלים בשדות אוסיריס. בקברים מתקופה זו וגם מעט מתקופות קדומות יותר, נמצאו דגמים מעץ המדמים תרחישים מחיי היומיום. ניתן לחלק את הדגמים לסירות, ייצור ועיבוד מזון, בצוע אמנויות וסדנאות.^[11] דגמים אלו מתארים בתלת מימד את מה שצויר על הקירות של מקדשי המוות וחדרי הקבורה (דגם קבר מעץ (Wooden tomb model)). מפורסמים ביותר הם הדגמים שנמצאו בקברו של מכתרע (אנ') (Meketre-TT280), המוצגים כיום במוזיאון המצרי בקהיר ובמוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.

דגם של סירה ושייטים מקברו של מנתוחוטפ ה-1 (אנ'), השושלת ה-11. המוזיאון החדש, ברלין
דגם של קצביה מקברו של מכתרע, מוזיאון המטרופוליטן
צלמיות נושאות מצרכים. ברקע, סירות. מקברו של מכתרע, מוזיאון המטרופוליטן
דגם של רפת מקברו של מכתרע, מוזיאון המטרופוליטן

"צלמיות מקל" בארונות קבורה קטנים, המוזיאון הבריטי

תקופת ביניים שנייה

בתקופת הביניים השנייה, נמצאו שאבתים "בעלי מום", נחש ללא ראש, צפור נטולת רגליים ועוד. הסברה היא שהמומים הללו נוצרו על כדי להגן על הנפטר מפני צלמיות השאבתי.^[10] מהשושלת ה-17 (בערך 1550 לפנה"ס) ישנה ירידה נכרת באיכות העבודה בייצור השאבתים. רוב הצלמיות מתקופה זו הן "צלמיות מקל". הכינוי "צלמיות מקל" ניתן להן מכיוון שהן עוצבו בגסות מעץ ודמו למקלות. לעיתים היו רשומות עליהן כתובות בכתב ההיראטי ולא בהירוגליפים. הכיתוב היה בצורה של שורה אחת מלפנים. נראה שצלמיות המקל הללו ייצגו בני משפחה וחברים של הנפטר, על מנת להיות קרובים ליקירם.^[12]

תקופת הממלכה החדשה

בתקופת הממלכה החדשה כתוצאה מגירוש ההיסקוס ומהחזרת הבירה של הממלכה לתבאי הושג שיפור בכלכלה וביציבות המדינית. בעקבות כך גם השאבתי של הממלכה החדשה היו באיכות טובה יותר באופן משמעותי. חלק מהשאבתים היו מקושטים מאוד בצורה ובצבע ועשויים מפיאנס מצרי.^[13] מספר הצלמיות שנכללו בקברים היה הרבה יותר גדול. בקברי האצילים מצאו גם 40 שאבתים ובקברי המלכים הרבה יותר. לעיתים קרובות הדמויות היו ארוזות בקופסאות מיוחדות ומקושטות גם כן.

שאבתי של יעחמס ה-1, המוזיאון הבריטי

השאבתי המלכותי הראשון היה של פרעה יעחמס הראשון (1580–1546 לפנה"ס), מייסד השושלת ה-18.

השאבתים יותר לא ייצגו רק את הנפטר, כי אם גם משרתים ועובדים שזכו בחיי אלמוות של עבודה נצחית, על ידי הכללתם בקבר של אדונם.

בתקופה זו הצלמיות נבנו ממבחר גדול של חומרים: חימר, עץ, אבן, טרקוטה, מתכת, זכוכית, בהט, וכלי חרס מזוגגים (פיאנס מצרי). שאבתים מהשושלת ה-18 הופיעו בצורת מומיה עם ידיים משולבות עם פאות ונשאו כלים חקלאיים או סמלי קבורה לפעמים הופיעו עם ארונות קבורה בדומה לנקבר.

בזמן מלכותו של תחותמס הרביעי, חל שינוי בעיצוב הצלמיות והן יוצרו כמשרתים עם סלים, שקים וכלים חקלאיים אחרים המבצעים משימות שונות. הם לבשו בגדי יומיום ונשאו כלים הנחוצים לעבודתם. ההבחנה בין הפסלונים של קברים שונים, הייתה לפי שם הנפטר ותאריו שנרשמו עליהם. כמו כן נהגו לעיתים קרובות לרשום גם את לחש 472 של כתבי הסרקופגים או את נאומה של דמות האושבתי הכלול בפרק השישי של ספר של המתים.

בזמן השושלת ה-18, בתקופת שלטונו של אחנתון, הכתובות על הפסלונים כללו את שם הנפטר ותפילה המופנית לאל קרני השמש אתון.^[5] בתקופה זו החלו לעצב עבור הצלמיות גם פאות נשיות וקישוטי אוזניים. במקום כלי עבודה בשדה, הם נשאו מקל רועים או מורג.^[10]

בקברו של תות ענח' אמון היה מספר רב של אושבתים בגדלים שונים, ורובם היו מקושטים, עם כתוביות בכתב חרטומים. בסך הכול היו בקבר 413 אושבתים בקופסאות שחורות, בחדרים השונים. ניתוח של אושבתים אלו מעלה ש-365 מהם היו בעלי תפקידים חד יומיים, 36 בעלי תפקידים בקבוצות של 10 ימים, והיתר בעלי תפקידים שנתיים. החומרים והלבוש של השאבתים היו מגוונים, החל מעץ פשוט, עץ מצופה עלי זהב וכלה בחרס עדין. כמו כן היו שם פסלוני שאבתי של שר הצבא ושל שר האוצר מאיה, כסימן לנאמנות שאחרי המוות. נמצאו גם סלים וכלי אצירה לשימוש השאבתי.

במקרים נדירים נכתבו על השאבתי פרקים אחרים מספר המתים.

אושאבתי מעץ צבוע, השושלת ה-18
שאבתי חרס בעל תכריכי פשתן. השושלת ה-19, הרקלאופוליס מאגנה.
אושבתי של פרעה סתי הראשון, השושלת ה-19
רעמסס הרביעי, השושלת ה-20

בתקופת השושלת ה-19 יצרו גם דמויות של משגיחים הנושאים שוט שידיהם פשוטות מלפנים על החצאיות שלהם או שלובות מלפנים, ושאבתים בעלי צורת אוסיריס.

לקראת סוף הממלכה החדשה, איכות העבודה שוב הייתה בירידה, שכן התחיל ייצור המוני באצוות כי יותר מצרים רצו לקחת משרתים לעולם הבא. שאבתים שיוצרו עבור העשירים היו בדרך כלל יצירות אמנות מיניאטוריות, אבל המסה הגדולה של שאבתים שיוצרו בזול מתבניות בודדות עם מעט פרטים, הפכה לסטנדרטית. רמת הסטנדרטיזציה הייתה שונה. מחקר קומפוזיציוני ומורפולוגי של שאבתים העשויים פיאנס מצרי סבר שתיאור הייצור כהמוני הוא פישוט יתר של התהליך. על פי מחקר זה, ניתן לתאר באופן מדויק יותר את התהליך כעיבוד אצוות.^[14]

תקופת הביניים השלישית

בתקופת הביניים השלישית, החל מהשושלת ה-21 ואילך התבסס המונח "אושבתי" והשימוש בפרק 6 של ספר המתים הפך לסטנדרטי. השימוש באושבתים הפך לנפוץ ומספרם בקבר עלה. הייצור הפך לייצור המוני, על חשבון העיצוב והאיכות, הצלמיות לא היו מיוצרות יותר מעץ כי אם מחרס ומפיאנס מצרי. החרסינה המצרית הכחולה עם שיבוץ פריטים שחורים יצרו מראה יפה. צורת המומיה הייתה שוב אפנתית, להוציא את עיצוב המשגיחים.

קבלה עבור 401 שאבתים שהופקה על ידי פאדיח'ונסו

האושבתים נחלקו לשתי קבוצות, משגיחים ועובדים. המשגיחים נשאו שוט באופן מובהק. העובדים היו בצורת מומיה ולבשו סרטי ראש שחורים, לרוב יוצרו עם מינימום פרטים ועם רמזים לכלים שנשאו, מתקופה זו הם נקראו עבדים ולא עובדים.^[10] חלק מהקברים הכילו 36 משגיחים אושבתים האוחזים בשוט, שהיו אחראים לקבוצות של עשרה אושבתים כל אחד (עשרה הם חטיבה מנהלית נפוצה, למשל בצבאות) ו-365 עובדים, אחד עבור כל יום מימות השנה המצרית, ובסך הכל 401 צלמיות.

היה הבדל בין הצלמיות שנוצרו במצרים התיכונה לבין אלו שנוצרו במצרים העילית, בעיקר בצבע.

במהלך התקופה המאוחרת המשגיחים הפכו לנדירים, הצלמיות קטנו והפרטים שלהם טושטשו. לאחר השושלת ה-21, חלה ירידה באיכות האושבתים אולם בתקופת השושלת ה-25 וה-26 נוצרו שוב פריטים אלגנטיים,^[5] בחלקם בצבע שחור ובחלקם בצבע ירוק. ישנה סברה שהצבע הכחול עבר שינויים כתוצאה מחשיפה לתנאים חיצוניים ולכן ההבדל בצבע.^[10]

בחלק מהקברים כוסתה הרצפה במספר גדול של פסלוני אושבתי. באחרים היו האושבתים ארוזים בקפידה בתיבות אושבתי. לפעמים, מספרם הגיע לכמה מאות בקבר אחד. לפרעונים היו הרבה יותר משרתים כאלו מאשר לפשוטי העם, למשל למלך תהרקה היו יותר מאלף אושבתים.^[15]

התקופה המאוחרת

בתקופה המאוחרת האושבתים עוצבו בקפידה והכילו פרטים רבים. חומר הייצור היה בעיקר חרס עדין כחול וירוק.^[5] בתקופה זו הקבורה הכילה כמויות רבות של אושבתים בייצור המוני. סבורים שהכתוביות עליהם נוצרו מתבניות יציקה.^[10]

שאבתי של נסי-תא-נבת-אישרו, פאיאנס מצרי, סוף השושלת ה-21
שאבתי של פרעה תהרקה, השושלת ה-25
אושבתי של Neferibresaneith, כהן השושלת ה-30
קופסת אושבתי ממצרים התלמיית, המוזיאון הרוזיקרוצ'יאני המצרי (אנ')

צלמיות ולחשים בתרבויות נוספות

תרבויות עתיקות שונות עשו שימוש בצלמיות ובקמעות, חלקם למטרות רוחניות ללווי האנשים בעודם בחיים וחלקם למטרות רוחניות ללווי והגנה של נפטרים בחיים שאחרי המוות.

צלמית דוגו

צלמית דוגו (Dogū) היא צלמית חמר בגובה 10–30 ס"מ בדמויות אדם-חיה, מהתקופה הפרהיסטורית ששימשו לגירוש מחלות.^[16] רוב הצלמיות הן דמויות נקביות, יש להם עיניים גדולות מתניים צרים ויריכיים רחבות. רבים מחשיבים אותן כאלות. נמצאו מספר לא גדול מהן ביפן, 15000-18000 פריטים.

צלמית הניווה

צלמיות ההניווה (Haniwa) העשויות מחימר, מתוארכות למאה השלישית עד המאה השישית לספירה ביפן.

הצלמיות הללו יוצרו למטרות טקסיות ונקברו עם המתים כצלמיות קבורה. נהגו לסדר אותם במעגל בסביבת הקבר. צורתם הייתה מגוונת: דמויות אנושיות, בעלי חיים ביתיים, כלי עבודה, כלי נשק ומוצרים שונים. הם היו אמורים להגן על הנפטרים בחיים שלאחר המוות.

צבא הטרקוטה

צְבָא הַטֶרָקוֹטָה הוא שמם של כ-7000 פסלי חרס שנתגלו בסין. הפסלים מציגים צבא כולל של יותר מ-7,000 דמויות עשויות מטרקוטה של חיילים בגודל טבעי ערוכים לקרב עם שריוניהם, סוסיהם וכלי נשקם, שנקברו יחד עם הקיסר הראשון בשושלת צ'ין בשנת 210 לפנה"ס. קבורת הצבא יחד עם המצביא הייתה למעשה הבטחה שהוא יוכל להשתמש בחייליו גם בעולם הבא. הגובה הממוצע של החיילים הוא 1.80 מטר אך יש גם חיילים המתנשאים לגובה 2.10 מטר. החיילים מוצגים בתנוחת נכונות לקרב ופונים לכיוון מזרח, אל עבר שש המדינות שהיו האויבות של שושלת צ'ין באותה תקופה. רבים מהפסלים נשאו כלי נשק אמיתיים ורובם נמשחו בארס רעיל.

צלמית ונוס

צלמית ונוס הוא כינוי קבוצתי למספר חפצים פרהיסטוריים, רובם בצורת פסלון של אישה שמנה או בהריון מתקדם מהתקופה הפלאוליתית העליונה (ברובם מתוארכים לתקופה שלפני 26,000–21,000 שנים) שנמצאו באירופה ובצפון אסיה. צלמיות אלו נמנות עם החרסים העתיקים ביותר הידועים כיום.

דוגו בעל רגל אחת
דמות האניווה מחרס
צבא הטרקוטה הסיני
ונוס מווינדורף, גיל השכבה הארכאולוגית שבה נמצאה הצלמית הוא כ-30,000 שנים לפני זמננ מוזיאון הטבע וינה

ראו גם

לקריאה נוספת

Brier, Bob (1998). The Encyclopedia of Mummies. Checkmark Books. ISBN 9780816039067.
Stewart, Harry M. (1995). Egyptian Shabtis. Princes Risborough. ISBN 9780747803010.
James, T.G.H. (2000). "List of Objects". Tutankhamun. Photographs by Araldo de Luca. Friedman/Fairfax Publishers. pp. 316–319. ISBN 1-58663-032-6.
Whelan, Paul (2007). Mere Scraps of Rough Wood?: 17th - 18th Dynasty Stick Shabtis in the Petrie Museum and Other Collections. London: Golden House. ISBN 978-1-906137-00-7.
Taylor, Richard (2000). "SHABTI (USHABTI, SHAWABTI)". Death and the Afterlife: a cultural encyclopedia. California: ABC-CLIO. pp. 320–321. ISBN 978-0-87436-939-7.
Whitford, Michelle F.; Wyatt-Spratt, Simon; Gore, Damian B.; Johnsson, Mattias T.; Power, Ronika K.; Rampe, Michael; Richards, Candace; Withford, Michael J. (באוקטובר 2020). "Assessing the standardisation of Egyptian shabti manufacture via morphology and elemental analyses". Journal of Archaeological Science: Reports. 33 (102541). doi:10.1016/j.jasrep.2020.102541. {{cite journal}}: (עזרה)
Ancient Egyptian Book of the Dead, E. A. Wallis Budge Epiphanius Wilson, Wellfleet Press 2016

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אושבתי בוויקישיתוף

אושבתי מצרי (באנגלית)
אושבתי באתר ushabtis.com (באנגלית)
How an ancient Egyptian figure—with ties to Tutankhamun and Downton Abbey—found its way into a Sydney museum
רשימת צלמיות ונוס בסדר אלפביתי
אושבתי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ushabti figure | statuette, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
^ Richard P. Taylor, Death and the afterlife : a cultural encyclopedia, Santa Barbara, Calif., 2000, עמ' 114, ISBN 978-0-87436-939-7
^ Emily Teeter, Egyptian Warfare and Weapons. Ian ShawEgyptian Shabtis. Harry M. Stewart, Journal of Near Eastern Studies 57, 1998-10, עמ' 299–300 doi: 10.1086/468658
^ Richard P. Taylor, Death and the afterlife : a cultural encyclopedia, Santa Barbara, Calif., 2000, עמ' 320-321, ISBN 978-0-87436-939-7
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Shabti, Shawabti and Ushabti | Ancient Egypt Online (באנגלית)
^ Human Sacrifice | The Ancient Egypt Site, www.ancient-egypt.org, ‏08/10/2014
^ Ian Shaw, The Oxford History of Ancient Egypt, Oxford University Press 2003, p.170
^ Manon Schutz, What is a shabti?, National Trust (באנגלית)
^ Coffin Text 472 in A. Gardiner, Egypt of the Pharaohs: An Introduction, p.32
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Chronology | Ushabtis (באנגלית בריטית)
^ Angela M. J. Tooley, Egyptian models and scenes, Princes Risborough: Shire, 1995, ISBN 0-7478-0285-8
^ Paul Whelan, Mere scraps of rough wood? : 17th-18th dynasty stick shabtis in the Petrie Museum and other collections, London: Golden House Publications, 2007, ISBN 978-1-906137-00-7
^ "Relics of Ancient Egypt". 1916. The Lotus Magazine. 7 (5): 213-214.
^ "Assessing the standardisation of Egyptian shabti manufacture via morphology and elemental analyses". Journal of Archaeological Science: Reports (באנגלית). 33: 102541. 2020-10-01. doi:10.1016/j.jasrep.2020.102541. ISSN 2352-409X.
^ R. N. Longenecker, Life in the Face of Death: The Resurrection Message of the New Testament, Wm. B. Eerdmans Publishing 1998, p.28
^ Timothy Insoll, The new hakodate jomon culture center, minamikayabe, japan, Material Religion 8, 2012-06, עמ' 262–264 doi: 10.2752/175183412X13346797480439

[1] ushabti figure | statuette, Encyclopedia Britannica (באנגלית)

[2] Richard P. Taylor, Death and the afterlife : a cultural encyclopedia, Santa Barbara, Calif., 2000, עמ' 114, ISBN 978-0-87436-939-7

[3] Emily Teeter, Egyptian Warfare and Weapons. Ian ShawEgyptian Shabtis. Harry M. Stewart, Journal of Near Eastern Studies 57, 1998-10, עמ' 299–300 doi: 10.1086/468658

[4] Richard P. Taylor, Death and the afterlife : a cultural encyclopedia, Santa Barbara, Calif., 2000, עמ' 320-321, ISBN 978-0-87436-939-7

[:0-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Shabti, Shawabti and Ushabti | Ancient Egypt Online (באנגלית)

[6] Human Sacrifice | The Ancient Egypt Site, www.ancient-egypt.org, ‏08/10/2014

[7] Ian Shaw, The Oxford History of Ancient Egypt, Oxford University Press 2003, p.170

[8] Manon Schutz, What is a shabti?, National Trust (באנגלית)

[9] Coffin Text 472 in A. Gardiner, Egypt of the Pharaohs: An Introduction, p.32

[:1-10] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Chronology | Ushabtis (באנגלית בריטית)

[11] Angela M. J. Tooley, Egyptian models and scenes, Princes Risborough: Shire, 1995, ISBN 0-7478-0285-8

[12] Paul Whelan, Mere scraps of rough wood? : 17th-18th dynasty stick shabtis in the Petrie Museum and other collections, London: Golden House Publications, 2007, ISBN 978-1-906137-00-7

[13] "Relics of Ancient Egypt". 1916. The Lotus Magazine. 7 (5): 213-214.

[14] "Assessing the standardisation of Egyptian shabti manufacture via morphology and elemental analyses". Journal of Archaeological Science: Reports (באנגלית). 33: 102541. 2020-10-01. doi:10.1016/j.jasrep.2020.102541. ISSN 2352-409X.

[15] R. N. Longenecker, Life in the Face of Death: The Resurrection Message of the New Testament, Wm. B. Eerdmans Publishing 1998, p.28

[16] Timothy Insoll, The new hakodate jomon culture center, minamikayabe, japan, Material Religion 8, 2012-06, עמ' 262–264 doi: 10.2752/175183412X13346797480439

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]