השושלת האיובית
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
השושלת האַיוּבִּית (בערבית: الأيوبيون – al-Ayyūbīyūn; בכורדית: ئەیووبیەکان, Eyûbiyan) הייתה השושלת המייסדת של סולטנות מצרים שהקים צלאח א-דין ב-1174 לאחר חיסולה של השושלת הפאטמית. מדובר במשפחת שליטים מוסלמים סונים ממוצא כורדי שפעלה במאות ה-12 וה-13 ובשיאה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. מייסד השושלת היה אַיוּבִּ, ונציגה המפורסם ביותר היה צלאח א-דין, נכדו של איוב.
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | סולטאני |
| שפה נפוצה | כורדית, ערבית |
| עיר בירה | קהיר |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה, אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1171 |
| פירוק | |
| תאריך | 1254 |
| ישות קודמת | פאטימים |
| ישות יורשת | הסולטנות הממלוכית |
| דמוגרפיה | |
| דת | אסלאם |
| כלכלה | |
| מטבע | הדינאר |
  | |
האימפריה האיובית התקיימה מרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות, אשר בראשן עמדו שליטים איובים. לנסיכים המושלים המקומיים הייתה אוטונומיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי – לרוב היה השליט המבוגר מבני השושלת – שישב במצרים. התערבותו של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות השונות הייתה אחד מבין הגורמים לפריצתם של מאבקי פנים רבים[1].
עליית השושלת האיובית
עריכהנור א-דין, שליט מהשושלת הסלג'וקית, ירש מהאמירות של אביו זנגי ב-1146 את העיר חלב וסביבותיה. הוא שאף להרחיב את גבולות אמירותו ולדחוק אל מחוץ לגבולות המרחב את הצלבנים[2]. לשם כך קרא נור א-דין לאחדות מוסלמית, שסייעה לו גם בהגדלת כוחו הצבאי והכלכלי[3], ותוך שימוש בתעמולה דתית אדירה, הצליח לספח בהדרגה מדרום את דמשק וממזרח את ג'זירה[4]. היעד שהציב לעצמו אז היה כיבוש מצרים הפאטימית, שהשלטון בה נחלש כתוצאה מסכסוכים פנימיים. הצלבנים, שחששו מאיחוד בין סוריה למצרים שיוביל לכיתורם, פשטו מדי פעם על מצרים, ובכך סיפקו לנור א-דין שעת כושר לה נזקק להגשמת תוכניתו. באמצעות פשיטות אלה, הצליחו הצלבנים להשתלט על קהיר, ובתגובה – קראו השליטים הפאטימים לנור א-דין לחוש לעזרתם. הסורים נתקבלו במצרים כמשחררים, וראש צבאו של נור א-דין, שירכוה, בן למשפחה כורדית, מונה לווזיר של הח'ליפה הפאטימי. במות הווזיר שירכוה ב-1169 ירש אותו בן אחיו, צלאח א-דין[5]. נור א-דין, שהשפעתו במצרים הלכה וגדלה, הדיח לבסוף את הח'ליפה הפאטימי, ומינה ב-1171 את צלאח א-דין לנציב מצרים.
שירכּוה
עריכה
ערך מורחב – שירכוה
צלאח א-דין
עריכה- ערך מורחב – צלאח א-דין
עם מותו של נור א-דין ב-1174 ועליית בנו הקטין א-צאלח איסמעיל אל-מלכ לשלטון, התפוררה האחדות המוסלמית אותה גיבש. צלאח א-דין החל כבר בימי נור א-דין לבסס לעצמו מעמד עצמאי[6], וניצל את הנסיבות החדשות שנוצרו: הוא מרד בשלטון בנו הקטין של נור א-דין, והחל לאחד מחדש את חלקי ממלכתו המתפוררת של נור א-דין[7]. צלאח א-דין, בדומה לנור א-דין, גייס לטובת פעילותו תעמולה דתית נמרצת שקראה לאחדות מוסלמית כנגד הצלבנים. בתעמולתו הדגיש לראשונה את חשיבות ירושלים וקדושתה לאסלאם, ואת החובה לשחררה מידי הצלבנים[8].
צלאח א-דין הפך את מצרים למרכז השלטוני של השושלת האיובית, ולבסיס ממנו יצא למלחמותיו בצלבנים. הוא שאף להרחיב את גבולות ממלכתו לשטחי ארץ ישראל וסוריה במטרה להבטיח למצרים מרחב הגנה קדמי מצפון-מזרח. במקביל, הצליח צלאח א-דין להשתלט גם על צנעא שבתימן, והעמיד שם שליטים מבני משפחתו שהצליחו, לימים, להכיל בתחום שלטונם גם את העיר החשובה מכה[9].
צלאח א-דין הכריע לבסוף את הצלבנים בקרב קרני חיטין ב-1187, ובעקבותיו נפלה גם ממלכת ירושלים בקלות לידי האיובים. אירוע טראומטי זה הוביל לפתיחת מסע הצלב השלישי, במהלכו הצליחו הצלבנים לכבוש רצועת חוף מצור עד יפו, עם מעבר יבשתי צר לרמלה וללוד, אך הניסיונות לכבוש את ירושלים בחזרה כשלו. ב-1192 הגיע צלאח א-דין להפסקת אש עם הצלבנים[10], וכשנה אחר כך הוא נפטר[9].
מסע הצלב השלישי דלדל את אוצר ממלכתם ואבדותיהם בנפש היו כבדות, לכן העדיפו האיובים משלב זה להימנע ככל האפשר מלחימה בצלבנים. הם ניסו לסיים את המאבק עמם באמצעים דיפלומטיים, גם במחיר ויתורים טריטוריאליים[11]. במשך כשלושה עשורים שרר שקט יחסי בין שני המחנות: התמיכה האירופית במסעות הצלב פחתה והצלבנים לא יצאו למתקפות מערי החוף שבהן התבססו[12].
המאבק על השליטה בים התיכון
עריכהאחת ההשפעות של מסעי הצלב על הצד המוסלמי הייתה ללא ספק על הצי של מצרים. אחרי האימפריה הביזנטית דורגה מצרים בתור הכוח הימי החזק ביותר בים התיכון. עוד בטרם הסתיימו מסעי הצלב הושמד הצי המצרי לחלוטין ואיבד את ההגמוניה שלו בים התיכון.
ירידת כוחם של הפאטימים
עריכהרק מעט נותר מכוחה הימי של המדינה: בשנת 1152 השיטה השושלת הפאטימית (שקדמה לשושלת האיובית) באגן הים התיכון ציר התקפי של שבעים נושאות מפרש, ואילו בשנת 1155 נותרו אניות מועטות עם צוותים המחופשים לצלבנים.
בתוך האירועים האלה, הוביל צלאח א-דין למצב חדש ופיתח את הצי המלחמתי[13]. ניתן לחלק את מהלך האירועים לשלושה פרקי זמן עיקריים:
- שנות המשבר, שנמשכו מעלייתו של צלאח א-דין לשלטון ב-1169 ועד לשנת 1179.
- המתקפה הגדולה (1179–1187) שנת המבצעים הצבאיים המוצלחים ביותר של הצי המצרי נגד כלי השייט של הצלבנים.
- האסון – שנבע מההתפתחויות מהותיות בצי המלחמתי בתקופה 1187–1191 ובמיוחד בגלל ההשפעה של מסע הצלב השלישי (1189–1191).
המלחמה בים בתקופתו של צלאח א-דין
עריכהמבחינת הרקע המשפחתי שלו, עולה כי צלאח א-דין לא חונך על מסורות ימיות. עם זאת מסעות הקרב שלו במצרים הדגימו בפניו את החשיבות של הגנה ימית ושל תמיכה ימית במלחמה באזורי החוף. לקח מר במיוחד היה המצור על אלכסנדריה בשנת 1167.
היה ברור לו שאסטרטגיה מלחמתית נגד הצלבנים במצרים מחייבת כוחות ימיים חזקים. מצד שני לצלבנים היה חשוב למגר את הצי האיובי בעודו באבו.
במשך שש שנים (1167 – 1173) הצליח צבאו של צלאח א-דין לסכל מתקפות של ציים ביזנטיים ונורמנדיים שאף ניסו לחדור למצרים דרך הנילוס.
בנייה מחדש של הצי האיובי במצרים
עריכההקיסר הביזנטי בקיץ של שנת 1177 תכנן ביחד עם הצלבנים בממלכת ירושלים עוד כיבוש והפנה את ציו נגד צלאח א-דין. אך בינתיים תהליך הבנייה מחדש של הצי המצרי עבר בלי הפרעה. באביב 1179 הצי המצרי היה מוכן לפעולה. מספר הספינות המדווח הכפיל את עצמו באותה שנה. אם מביאים בחשבון שבעקבות האסון הצי של השושלת הפאטימית שקדמה לשושלת האיובית לא עלה על 75 אניות קרב הרי נראה כי בשנת 1179 הצלח הצי המצרי להחזיר לעצמו את כוחו המבצעי הקודם.
צלאח א-דין היה נחוש בדעתו להשיב את הצי המצרי לגדולתו, והוא התקדם בשאיפותיו בדרך הדרגתית ושיטתית.
לאחר שקבע צלאח א-דין משכורות לספניו והעלה את שכרם הוא התחיל לצבור חומרי בנייה. הוא סיכם על חוזים מסחריים עם מדינות סחר באיטליה העניק להם זכויות יתר וזיכיונות בתנאי שהם יספקו לו ברזל, קורות עץ ושעווה.
תפקיד הצי לאחר קרב קרני חיטין
עריכהבשנת 1187 ולאחר מכן הצליח הצי המצרי להשיג לעצמו שוב את העליונות. עד אז הצבא והמצב הפוליטי בסוריה השתנה לגמרי מהמצב שקדם לעלייתו של צלאח א-דין לשלטון.
בשנת 1187 הביס צלאח א-דין את הצבא של הצלבנים בקרב קרני חיטין, וכתוצאה מהניצחון הגדול הזה יכול היה לתפוס כמעט את כל שטחיהן של ממלכת ירושלים ושל סוריה. במשך אותם מבצעים הצי של צלאח א-דין הגן על האגף הימי בסיורים לאורך חופי מלכות ירושלים.
כיבוש עכו
עריכהאחת ההשלכות החשובות יותר מנקדות הראות של האסטרטגיה הימית היה כיבוש עכו בשנת 1187 על ידי צבאו של צלאח א-דין. ההשתלטות על בסיס ימי זה גרם להיערכות מחדש של הצי המצרי.
יורשיו של צלאח אל-דין
עריכהעם מותו של צלאח א-דין התפרקה האימפריה שלו לאמירויות רבות, כשכל אחד מיורשיו מנסה לקרוע לעצמו נתח מהשלל. האימפריה המפוררת לא הצליחה להחזיק מעמד ונכבשה במהרה על ידי כוחות אחרים. צלאח א-דין לא הצליח להבטיח את שרידות הממלכה שלו, בין השאר משום שפיצל אותה, בטרם מותו, בין בניו ואחיו[14]. חלוקה זו הובילה לסדרת מאבקים בין השליטים השונים, בסופם יצא אחיו של צלאח א-דין, אל-מלכ אל-עאדל(אנ'), כשידו על העליונה: עד 1200 הוא הצליח למצב עצמו כשליטה הכולל של האימפריה המאוחדת, ושלטונו התפרש על פני מצרים, ארץ ישראל, מרבית השטח של סוריה וצפון עיראק. גם בני משפחתו ששלטו בחלב, וכן בדרום חצי האי ערב, נשבעו לו אמונים[14]. ברם, גם הוא חילק את הממלכה בין בניו טרם מותו ב-1218, והאימפריה נגררה שוב למאבקי כח פנימיים בין בניו לבין גורמים מרדניים שניסו לפרוק עול. בנו אל-מלכ אל-כאמל, ששלט במצרים, ירש את אביו כסולטאן האימפריה, ונאלץ להתמודד עם מסע הצלב החמישי ומסע הצלב השישי, ועשרים שנות שלטונו, עד מותו ב-1238, לוו בחוסר יציבות תמידי[15]. חוסר יציבות זה נוצל על ידי הצלבנים, אשר כרתו מערכת בריתות עם האמירויות האיוביות באזור, במסגרתן הצליחו להעביר לרשותם שטחים שונים ללא לחימה, ובכללם, לבסוף, גם את ירושלים[16].
בנו הבכור של אל-כאמל, אל-מלכ אל-עאדל השני(אנ') ירש את כס אביו אך הודח אחרי כשנתיים, ב-1240, על ידי אחיו אל-מלכ א-צאלח איוב. א-צאלח איוב, ששלט בשנים 1240–1249, אמנם הצליח לאחד כמעט את כל שטחי אימפריית צלאח א-דין תחת ידיו, אך כל שנות שלטונו עסק במלחמות פנים עם השליטים האיובים האחרים, עם הצלבנים ועם הח'ווריזמים שנסו מאימת ג'ינגיס ח'אן[17].
סופה של הסולטנות האיובית
עריכההשושלת האיובית הגיעה אל קיצה במחצית המאה ה-13, לאחר פטירתו של א-צאלח איוב ב-1250, בעת מסע הצלב השביעי. אלמנתו שג'ר א-דור, שמרה בסוד את דבר מותו, שלטה בפועל במצרים במקומו דרך ייזום פקודות בשמו. בכך היא סייעה לשמור על יציבות השלטון והצבא, עד הגעתו למצרים של בנו הבכור של א-צאלח איוב ויורש העצר, תוראן שאה, אותו זימנה בחשאי ממקום מושבו בעיראק. בשובו עלה בידו להביס את הצלבנים ולהסיגם מכל השטחים שכבשו[18]. אולם, בניסיון להיפטר מהתלות בגדודי הממלוכים, בראשם עמד המצביא ביברס, נרצח תוראן שאה על ידם[19], והם מינו במקומו, כסולטאנית, את אימו החורגת – שג'ר א-דור. מהלך זה לא מצא חן בעיני השליטים האיובים בסוריה, אשר התאגדו לקואליציה שקראה להדחתה, בגיבוי של הח'ליפה העבאסי בבגדאד[18]. הם השיאו אותה עם אייבכ, שהיה בן השושלת האיובית, אך נרצח בסופו של דבר בידה ובמקומו התמנה קוטוז (שהיה ממלוכ של אייבכ) לעוצר של בן הסולטאן המנוח, מה שסימן את קץ שלטון האיובים במצרים[19]. מנגד, עם פלישת המונגולים לשטחי הח'ליפות העבאסית בין 1256–1260, נכבשה סוריה מידי האיובים. אחרי שהביס את המונגולים בקרב עין ג'אלות ב-1260, הכריז על עצמו ביברס כסולטאן והקים את האימפריה הממלוכית[20].
ביסוס הסונה כזרם ההלכתי המרכזי
עריכהעוד בימי נור א-דין, לאחר שכבש שטחים מידי הפאטימים השיעים, החלה "תחייה סונית" בסוריה, שכללה הקמת עשרות מדרסות לכל הזרמים ואסכולות באסלאם. התהליך לווה, במקביל, במאבק קשה בחכמי הדת השיעים ובתומכיהם. אנשי דת סונים החלו להשתלב במנגנון השלטון, והפקידות גויסה מבין בוגרי המדרסות[21]. לאחר עלייתו לשלטון, החל צלאח א-דין תהליך דומה במצרים[8], שהייתה, במשך שנים, מעוז שיעי תחת שלטון האיסמעילים. אל-אזהר הפך למוסד לימודי סוני, ומצרים כולה הפכה למרכז דתי סוני, ולכר פורה למחקר מדעי ולתאולוגיה[22]. יורשי צלאח א-דין החישו את תהליך העברת מרכז הכובד האסלאמי מבגדאד ומפרס – לסוריה ומצרים; הם הקימו רשת צפופה של מדרסות לארבע האסכולות הסוניות, בדומה לנור א-דין, ומשכו אליהן צופים וחכמי דת רבים. כתוצאה מכך גם מרכז הכובד התרבותי – בתחומי השירה והספרות – עבר לאזורי שליטת האיובים[23].
היחס ליהודים
עריכההיהודים (והנוצרים) באימפריה האיובית היו במעמד של בני חסות, (ד'מי), ולמרות זאת שיעור גבוה למדי מהאוכלוסייה היהודית, יחסית לגודלה, הועסק במוסדות השלטון. ואולם מרבית נושאי המשרות השלטוניות הבכירות היו מוסלמים, ומתי-מעט היהודים שהגיעו בכל זאת למשרות רמות כשל ווזיר – התאסלמו קודם מינויים[24]. רבים מהיהודים שנשאו בתפקיד בחצר השלטון מילאו גם תפקידים בקהילה היהודית, הגם שלא באופן רשמי, וניצלו את מעמדם וקשריהם לסיוע לבני דתם ולהגנה עליהם[25].
עם זאת, השתלבותם של יהודים במנגנוני השלטון לא נבעה מכך שהשליטים האיובים גילו סובלנות יתירה כלפי בני מיעוטים[24]. צלאח א-דין, לדוגמה, הטיל עליהם מגבלות ישנות וחדשות[26], ובמשך כל תקופת שלטון השושלת האיובית רבו ההגבלות שהוטלו על בני החסות היהודים והנוצרים. כזו הייתה, למשל, המגבלה שחייבה את היהודים לענוד סימן מזהה על תרבושם ועל גלימתם, מגבלה שכל תכליתה הייתה השפלה ויצירת הבחנה בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית[27]. למרות זאת, מצרים וסוריה תחת שלטון האיובים היוו מפלט נוח יחסית ליהודים שברחו מאל-אנדלוס, אשר נכבשה כמעט כולה עד 1172 בידי אל-מוואחידון שנהגו באכזריות בבני מיעוטים לא מוסלמים[28].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: The Ayyubids of Damasacus, 1193–1260 (State University of New York Press Albany, 1977), p. 10–11, 13.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 243.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 245.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 246.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247–248.
- ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 226–228.
- ^ 1 2 חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 248.
- ^ 1 2 Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 93.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250–251.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 252–253.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250–252.
- ^ A. S. Ehrenkreutz, The Place of Saladin in the Naval History of the Mediterranean Sea in the Middle Ages, Journal of the American Oriental Society, Vol. 75, No. 2 (Apr. – Jun., 1955),, 1955, עמ' pp.100–116, JSTOR https://www.jstor.org/stable/595012
- ^ 1 2 Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 94.
- ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 231–233.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 254.
- ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 232–233.
- ^ 1 2 Bernard Lewis, The Middle East: 2000 Years of History from The Rise of Christianity to The Present Day (London: Phoenix Press, 1995), p. 104–105.
- ^ 1 2 חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 255.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 257.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 244–245.
- ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 92, 94.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 253.
- ^ 1 2 Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 50.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 52.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 227.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 68.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 61.