זרמים ואסכולות באסלאם

לאחר מותו של מחמד והתמסדות דת האסלאם ועד היום, התפצלה הדת למספר אסכולות וזרמים, שחולקים זה על זה על יסודות התאולוגיה האסלאמית ועל מקור הסמכות הפוליטית של המנהיג המוסלמי.

זרמים ואסכולות באסלאם
שורשים, סיווג והנהגה
דת אסלאם
זרם אסכולה עריכת הנתון בוויקינתונים
ארגונים ופעילות
Madhhab Map2-heb.png
תפוצת הזרמים השונים בדת האסלאם
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הזרמים העיקריים באסלאם הם הסונים, השיעים והח'וארג' שהתפלגו במאה השביעית כתוצאה מסכסוכים פוליטיים על תפקיד הח'ליפה, ועד מהרה הפכו לזרמים נבדלים מבחינה תאולוגית ומשפטית. מאז ואילך התפצלו זרמים אלו לתתי-זרמים שונים. ועם הזמן קמו כמה אסכולות איסלאמיות נוספות, חלקן ימי ביניימיות וחלקן מודרניות.

תרשים המתאר את התפלגות הזרמים באסלאם

סונהעריכה

  ערך מורחב – אסלאם סוני

האסלאם הסוני הוא הזרם הגדול ביותר באסלאם, הוא מכונה אהל א-סונה ואל-ג'מאעה או אהל א-סונה על דרך הקיצור. מקורו של התואר סוני הוא מהמילה הערבית סונה, שמשמעה הנוהג ואורחות החיים של אדם מסוים, אשר ראוי לחקותם. במשמעות המוסלמית המונח סוני מציין אדם אשר נוהג לפי סונת הנביא מחמד. הזרם הסוני החל להתהוות מיד לאחר מותו של הנביא, עם עליית שאלת זהותו של ה"ח'ליף" (ממלא מקומו של הנביא מחמד ומנהיג האומה המוסלמית). הסונים מאמינים כי לקראת מותו, הנביא מחמד לא מינה יורש שינהיג את האומה המוסלמית, ולפיכך הח'ליף יכול להיבחר באופן דמוקרטי ועל פי החלטת רוב מנהיגי האומה. בהתאם לרעיון הזה הסונים מדגישים את הלגיטימיות של ארבעת הח'ליפים הראשונים (אבו בכר, עמר אבן אל-ח'טאב, עת'מאן אבן אל עפאן, ועלי אבן אבי טאלב) שנבחרו בדרך דמוקרטית, על ידי הסכמת רוב בני לווייתו של מוחמד (צחאבה). הסונים אף מכנים את ארבעת החליפים הראשונים בשם "ראשידון" שמשמעו: "ארבעת החליפים ישרי הדרך". למרות זאת, אחרי ה"ראשידון" הח'ליפות החלה לעבור בירושה בתוך שושלות משפחתיות, וזאת בגלל מאבקי כוח בתוך אומת האסלאם, ובגלל ויכוחים עם זרמים אחרים אודות זהות הח'ליף.

אסכולות בהלכהעריכה

  ערך מורחב – מד'הב

מד'הב הוא מונח אסלאמי אשר מתייחס לכל אסכולות המחשבה הדתית וההלכה (פיקה) באסלאם הסוני. הסונים מאמינים כי לכל אחד מבני לווייתו של הנביא הייתה אסכולה ייחודית משלו, אך אסכולות אלו נעלמו או התאחדו אחד עם השני בהדרגתיות. כיום נותרו רק ארבע אסכולות מוכרות וההבדלים ביניהם מתבטאים בעיקר בהבדלים מעשיים ופילוסופיים. בדרך כלל סונים לא מזהים את עצמם ככחסידי אסכולה מסוימת אלא כסונים, אך רבים מהם דובקים באסכולה מסוימת באופן בלעדי.

האסכולה החנפיתעריכה

האסכולה החנפית היא האסכולה הגדולה באסלאם הסוני, ובערך 30% מהמוסלמים הם מבין חסידיה. אסכולה זאת נקראת על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעיראק בין השנים 699767. האסכולה עושה שימוש נרחב בשיקול דעת ובהיקש (קיאס- שיטה המבוססת על השוואה בין חדית'ים שונים ובין טקסטים קוראניים, כדי להתאים פיסקה הלכתית ישנה לנסיבות משתנות). האסכולה החנפית נחשבת לליברלית ביותר מבין כל האסכולות הסוניות, והיא נפוצה במרכז אסיה, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, בנגלדש, מצרים, עיראק, טורקיה, מדינות הבלקן, ובקרב מהגרים מוסלמים במדינות המערב. מאסכולה זאת התפתחו תנועות כמו התנועה הבלוית ותנועת דאר אל-עולום דיאובאד הפעולות באסיה הדרומית בכלל ובהודו בפרט.

האסכולה השאפעיתעריכה

האסכולה השאפעית היא האסכולה השנייה בגודלה מבין ארבע האסכולות, והיא קרויה על שמו של האימאם מוחמד אבן אידריס א-שאפעי שחיי במצרים במאה ה-9. בניגוד לאסכולה החנפית, האסכולה השאפעית מגבילים את השימוש בהיקש ובשיקול הדעת רק לנושאים אשר החדית' לא מתייחסת אליהם. עמדות אלו הופכות את האסכולה לשמרנית יותר משאר האסכולת, אך היא עדיין מצליחה להשתמש בחדית'ים כדי להתאים ואף לבטל פסיקות קוראניות ישנות למציאות משתנה.

אסכולה זאת נפוצה בסומליה, אתיופיה, בדרום מזרח מצרים, בקרב הכורדים, בתימן, סינגפור, תאילנד, הפיליפינים, אינדונזיה. כמו כן היא האסכולה הרשמית בברוניי ובמלזיה.

האסכולה המאלכיתעריכה

האסכולה המאלכית היא האסכולה השלישית בגודלה, והיא מבוססת על עבודתו ההלכתית של האימאם מאלכ בן אנס אשר פעל במאה ה-8 במדינה. הפוסקים המאלכים נבדלים מפוסקי האסכולות האחרות בשימוש הנרחב שהם עושים בנוהגים של ערים וקהילות שונות כמקור לפסיקה. בזמן השלטון המוסלמי בספרד ובסיציליה הייתה האסכולה הזאת נפוצה באזורים אלו. כיום חסידי האסכולה מתרכזים בעיקר במדינות צפון אפריקה כמו מרוקו, אלג'יר, לוב, סודאן, ובמדינות אפריקאיות סמוכות כגון צ'אד ניז'ר מאלי וניגריה.

האסכולה החנבליתעריכה

האסכולה החנבלית היא הקטנה מבין ארבע האסכולות שקיימות כיום, והיא מיוחסת לאימאם אחמד אבן חנבל שפעל בבגדאד במאה ה-9. האסכולה היא השמרנית ביותר מבין האסכולות וזאת בגלל התנגדותה לכל שימוש בשיקול דעת ובחירות שיפוטית כדי לפסוק הלכות.
אסכולה זאת מקובלת בקטר ובערב הסעודית ולכן היא השולטת על מכה ומדינה (שתי הערים הקדושות ביותר באסלאם).

האסכולה הט'אהריתעריכה

״הט׳אהריה היא זרם תאולוגי-הלכתי קדום באסלאם אשר ביקש לפרש את הקוראן ואת החדית׳ (התורה שבעל פה) פירוש מילולי ביותר, ונמנע מכל אנלוגיה או היקש מן הכתוב. הדוגלים בה יצאו נגד כל ניסיון להפעיל שיקול דעת בפסקי הלכה, וקיבלו אך ורק את שיקול דעתם של חברי הנביא בני הדור הראשון באסלאם. מבחינה זו, קיצונית הט׳אהריה מכל שאר אסכולות ההלכה באסלאם והיא אכן התקיימה כאסכולה הלכתית רק זמן מועט״[1]. אחד הדוגלים בגישה זו היה התאולוג אבן חזם שחי באל-נדלוס (מת 1064) וידוע בקיצוניותו כלפי בני דתות אחרות ובקנאתו לאסלאם.

שיעהעריכה

  ערך מורחב – אסלאם שיעי

אסלאם שיעי הוא הזרם השני בגודלו באסלאם, המונה כ-15% מהמוסלמים בעולם. השיעים רואים בעלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו (שקיבל עליו את האסלאם ראשון או שני אחריו), הח'ליף הרביעי, את יורשו הבלעדי של מוחמד. הם אינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אבו בכר, עומר ועות'מאן.

רוב השיעים נחשבים כחלק מ"התריסריים" (שיעת השנים עשר), והם נקראים כך על מנת להבדיל בינם לבין סוגים אחרים של שיעים. שיעים אלה מאמינים במנהיגותם של שנים-עשר אימאמים לאחר מותו של מוחמד. כל אימאם היה בנו של האימאם שלפניו, חוץ מחוסיין שהיה אחיו של חסן אבן עלי. לפי השיעה, האימאם לא נבחר בשל מוצאו, אלא נתמנה על ידי האל בשל מעלותיו. הם מהווים 80 אחוז מהשיעים בעולם, ונחשבים לפלג העיקרי באזרבייג'ן, איראן, עיראק, לבנון ובחריין.

פלג נוסף הם השיעים השביעיים: האיסמעילים הם הקבוצה הגדולה ביותר מקרב השיעים השביעיים, והפלג השני בגודלו בזרם השיעי (אחרי התריסריים). האסמאעילים מאמינים כי יורשו של האימאם השיעי ג'עפר א-צאדק היה אסמאעיל אבן ג'עפר, בניגוד לתריסריים הרואים במוסא אלכאט'ם את האימאם השביעי. מספר חברי האסמאעיליה נאמד ב-15–20 מיליון נפש, כ-100,000 מהם בארצות ערב.

במהלך שלטונו של האימאם האסמאעילי ה-16, אל-חאכִּם בִּאמר אללה (996-1021), הופיעה בקרב האסמאעיליה תנועה בשם "דארזיה", או "דרוז". הקבוצה האמינה באלוהיותו של באמר אללה, למרות שהוא מעולם לא הכריז על כך, וסברה כי חמזה בן-עלי היה נביא. מרבית מנהיגי האסמאעיליה גינו בתקיפות את הדוקטרינה של התנועה החדשה. בשל רדיפתם, עברו מאמיני התנועה הדרוזית לאזור סוריה, שם פיתחו את אמונותיהם וכתביהם המקודשים. כיום הדרוזים מתגוררים בעיקר בסוריה, לבנון וישראל.

השיעים החמישיים או הזיידים שהופיעו במאה ה־8 הם פלג שנמצא בעיקר בתימן, שמאמין בארבעת הח'ליפים של האסלאם כמו הסונים, ולאחר מכן בחוסיין ובעלי, ואחר כך בזייד בן עלי. זיידים גם דוחים את הרעיון של אימאמים שממונים משמים.

בלבנון קיים פלג שיעי הנקרא בשם מֶתַאוִילה (יחיד: מותּאואלי). דעה רווחת כיום היא שבמקור אנשי העדה הם כורדים שישבו באיראן והועברו בתקופתו של צלאח א-דין לסוריה ומשם עברו אל סביבות הלבנון.

ח'וארג'עריכה

  ערך מורחב – ח'וארג'

החַ'וַארִג הוא שמה של הקבוצה הדתית הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם, עוד קודם לפרישת הזרם השיעי, לזרם אסלאמי עצמאי. בשם זה נקראים גם כמה זרמים אסלאמיים (חלקם אינם קיימים עוד) החולקים עם קבוצה זו כמה קווים כלליים מבחינה פילוסופית או הלכתית.

האופי הקיצוני של כת הח'וארג' גרם לפילוגים רבים בתנועה, אולם הזרם העיקרי שקיים עד היום הוא האיבאדיה, על שם עבדאללה בן איבאד, מנהיגם, שנחשב למתון ביחס לזרמים אחרים באסלאם. מאחר שעל-פי שיטת הח'וארג', כל מוסלמי שווה לאחיו לאמונה, ללא קשר לגזעו (בניגוד לשיטה האומיית, על-פיה הערבים נמצאים מעל שאר הגזעים), הצטרפו אל הח'וארג' הרבה מואלים (מוסלמים חדשים שאינם ממוצא ערבי, כגון הפרסים, הטורקים והכושים).

מבחינה פוליטית, הח'וארג' דגלו בשיטה שבה כל אדם יכול למלא תפקיד ח'ליף, אפילו עבד, ובלבד שסגולותיו הדתיות והמוסריות יהיו רמות מעלה ואמונתו תהיה שלמה.

בחייהם הפרטיים היו הח'וארג'ים מחמירים מאוד ולא הסתפקו בקיום חלקי של המצוות. מוסלמי הוא המקיים את כל הקוראן, לדעתם. בניגוד לאסלאם האורתודוקסי, על-פיו מי שחטא אפילו חטא חמור, אינו חדל להיות מוסלמי, אצל הח'וארג' החוטא חטא חמור נחשב כופר ודינו גיהנום לנצח. החמרתם באה לידי ביטוי גם בדרישות המחמירות של כללי הטהרה. לשיטתם הדובר שקר או לשון הרע, מתבטל ממצב הטהרה שהיה בו.

כל מוסלמי שאינו בן כיתתם, כלומר - ח'וארג', הוא כופר. הם הרחיבו את המלחמה נגד הכופרים (ג'יהאד) גם לגבי כלל העדה המוסלמית שאינה ח'וארג'ית. יתרה מזו - הם הוסיפו על חמשת עמודי האסלאם עמוד נוסף והוא הג'יהאד. הח'וארג' התירו להרוג את משפחת הכופרים על הנשים והילדים (אִסתִעראד).

סופיותעריכה

  ערך מורחב – סופיות

הסוּפיות או סוּפיזם היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם האל ("איתיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא מוראקבה המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק.

המיסטיקנים הסופים שאבו את עיקר השקפתם מן הקוראן, אשר עבור המוסלמים מכיל את כל החוכמה האלוהית ויש לפרש אותו בתבונה, והעניקו בפרשנותם משקל רב להצהרה שאלוהים "אוהב אותם והם אוהבים אותו", שהפכה להנחת בסיס בתפיסה מיסטית שנשענת על אהבה.

בבסיס התפיסה הסופית, בדומה לזרמים מוסלמים רבים, נמצא התווחיד, העיקרון המונותאיסטי על פיו "אין עוד אלוהות מלבד אללה". תפיסה זו עברה מספר גלגולים לאורך ההיסטוריה של התפתחות הסופיות, ובעת המודרנית התייחסות נפוצה כלפיה היא שאין בעולם דבר מלבד אלוהים.

שתי גישות אלו, שאלוהים הוא הכל, ושאלוהים מלא אהבה, הובילו לכך שבלב הדרך הסופית ישנה שאיפה לכניעה לאלוהים באהבה, שוב ושוב, והשאיפה לראות בכל אדם, חיה, צמח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים השורה בכל.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חנה שמש, ׳אלרד עלא אבן אלנגרילה׳ מאת מחמד אבן חזם בתוך: סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות. עורכת: חוה לצרוס יפה.