איסקיה
איסקיה, או אנאריה (איטלקית: Ischia, לטינית: Anaria) הוא אי געשי בדרום איטליה בקצה הצפוני של מפרץ נאפולי, השייך לנפת נאפולי במחוז קמפניה שבאיטליה.
איסקיה, מראה מפרוצ'ידה | |
נתונים גאוגרפיים | |
---|---|
מיקום | הים הטירני, מדרום מערב לנאפולי |
קואורדינטות | 40°43′52″N 13°53′44″E / 40.731111111111°N 13.895555555556°E |
סוג | אי געשי |
שטח | 46 קמ"ר |
אורך | 9.9 קילומטר |
רוחב | 7.2 קילומטר |
גובה מרבי | הר אפומאו |
נתונים מדיניים | |
מדינה | איטליה |
אוכלוסייה | 58,000 (2006) |
עיר ראשית | איסקה |
אוכלוסיית האי מונה כ-58,000 נפשות נכון ל-2006. העיר המרכזית באי היא איסקיה, שאוכלוסייתה מונה כ-17,000 נפשות. ערים נוספות באי הן קאזאמיצ'ולה ופוריו. האי מהווה מרכז תיירות משמעותי.
שטח האי הוא 46 קמ"ר, והוא הררי ברובו. הנקודה הגבוהה ביותר באי היא הר הגעש אמפאו (Mount Epomeo), המתנשא לגובה 789 מטרים. אדמת האי מורכבת בעיקר מבזלת וטוף. איסקיה הוא חלק מהקשת הגעשית של קמפניה, שגעשיותה פעילה. ב - 21 באוגוסט 2017 ארעה רעידת אדמה קלה באי ובה שני אנשים נהרגו וכמה עשרות נפצעו, כשמספר בתים קרסו על יושביהם.[1]
היסטוריה
עריכההאי יושב בימי קדם על ידי המיקנים והיוונים בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. לפי המסורת, התפרצותו של הר הגעש מונטה אמפאו גרמה לנטישת מתיישבים אלה. בני סירקוסאי השתלטו על האי לאחר קרב קומי בשנת 474 לפנה"ס, אולם התפרצות געשית הובילה לנטישתו בשנית לתקופה ארוכה.
בסוף המאה ה-5 לפנה"ס עבר האי לרשותה של נאפולי, וכאשר זו נשתעבדה על ידי הרפובליקה הרומית בשנת 326 לפנה"ס השתעבד גם האי. שמו הלטיני של האי, Anaria, קרוב לשמו הפיניקי "ינר" (כלומר "אי נֻר").[2] לאחר נפילתה של האימפריה הרומית עבר האי ידיים רבות, בין השאר היה תחת שליטתם של הביזנטים הגותים, הצרפתים, פיזה, נאפולי ועוד. הר הגעש התפרץ שוב בשנת 1299, מה שהוביל למנוסה של אוכלוסיית האי ולהרס רב.
עם הקמתה של ממלכת איטליה המודרנית עבר האי לשליטתה.
קישורים חיצוניים
עריכה- הניו יורק טיימס, איסקיה, השכן הצנוע של האי קאפרי, באתר הארץ, 10 ביולי 2023
- איסקיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Cavalcoli, Diana. "Terremoto a Ischia: Ciro è salvo. Estratto vivo anche il terzo fratellino". Corriere della Sera (באיטלקית). נבדק ב-2018-10-11.
- ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 273