איתן גינת
איתן גינת (14 בפברואר 1920 - 14 באוקטובר 2011) היה ממנהיגי הציונות בצרפת ובבלגיה וממנהיגי הצבא היהודי בתקופת השואה בצרפת. הבריח אלפי יהודים מצרפת לספרד ולשווייץ ובכך הצילם. מפורצי הדרך לירושלים במלחמת העצמאות ומראשוני חיל המדע (חמ"ד) בצה"ל.
 | |
| איתן גינת (אוטו ז'ינייבסקי) במעבדת הכימיה שלו בגרנובל, 1943 | |
| לידה |
14 בפברואר 1920 וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה  |
|---|---|
| פטירה |
14 באוקטובר 2011 (בגיל 91) בני דרור, ישראל |
| שם לידה |
Otto Giniewski |
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
|
| מעסיק |
חיל המדע, מועצה למחקר מדעי ותעשייתי |
  | |
ביוגרפיה עריכה
גינת נולד בווינה בירת אוסטריה בשם אוטו ז'ינייבסקי (גרמנית: Otto Giniewski), בן בכור לשרה (לבית קסלר) ויוסף ז'ינייבסקי, במשפחה יהודית. אחיו הצעיר, פול ז'ינייבסקי, היה לימים סופר, פובליציסט והיסטוריון ידוע בזכות עצמו.
גינת היה פעיל בתנועת "מכבי הצעיר" ואף שיחק בקבוצת "הכח וינה". ביולי 1935 ברחה המשפחה לבלגיה מאימת הנאצים באוסטריה, וגינת המשיך את לימודיו בבריסל. ב-1938 החל ללמוד פיזיקה וכימיה באוניברסיטה החופשית של בריסל ובמקביל המשיך בפעילות פוליטית ציונית ונבחר לנשיא ארגון הסטודנטים הציוני JEW (Jeunesse Estudiantine Sionist).
במלחמת העולם השנייה עריכה
במאי 1940, עם הכיבוש הנאצי של בלגיה, נאסר גינת למשך כשנתיים, אך הוא שוחרר ביולי 1942 וחזר ללימודיו באוניברסיטת מונפלייה, ובמקביל הקים את "גדוד מונפלייה" היהודי-ציוני, כחלק מהתנועה היהודית ציונית של צעירי צרפת, MJS (Mouvement de la Jeunesse Sioniste) – תנועת גג לאומית יהודית מחתרתית, שאליה הצטרפו חברי כל הארגונים הציוניים במטרה להתייעל בעבודות ההצלה וההתנגדות, שבהן ראו את ייעודם באותה שעה. חברי התנועה הקדישו את עצמם להצלת יהודים, מבוגרים וילדים כאחד. שלוחות של התנועה פעלו בכל רחבי צרפת כדי להגן על היהודים מפני פעולותיה האנטישמיות של ממשלת וישי, להסתיר יהודים, לספק להם ניירות מזויפים ולהבריחם לשווייץ ולספרד. חברי התנועה גם השתתפו בלחימה נגד הגרמנים.
בנובמבר 1942 עבר גינת ממונפלייה לגְרֶנוֹבְּל והקים את "גדוד גרנובל" של ה-MJS, תוך שהוא ממשיך במקביל את לימודי הכימיה באוניברסיטת מונפלייה. מעבדת הכימיה שלו עברה לגרנובל ושימשה מעתה כמטה הארגון החדש שלו. במעבדה זו גם זויפו התעודות הרשמיות, ששימשו להצלת אלפי יהודים צרפתים.[1] דגימה מפעילותו של גינת מתוארת על ידי הרב שמואל רנה קפל, ממנהיגי ה-MJS, המספר כיצד לקח אותו טוטו יום אחד אל המזכיר של מושל גרנובל, שמסתבר שהיה אוהד של ה"רזיסטנס" וזה חתם על תעודות מעבר ל-800 משפחות יהודיות.[2] בתקופה זו הצטרף לגדוד גרנובל גם אחיו הצעיר של גינת, פול, שהגיע לשם מבריסל, ואז גם הכיר גינת את אשתו לילי סיטנר, שהייתה קשרית בגדוד גרנובל.
גינת המשיך בפעילות זו, תחת השם המחתרתי "טוטו", במשך קצת יותר משנה, עד ינואר 1944, אז החלו הנאצים לחשוד בו, והוא נאלץ להעביר את ראשות הארגון ליורשו, ג'ורג' שנק ולעזוב את גרנובל.
בנובמבר 1944 קיבל גינת תואר דוקטור בכימיה באוניברסיטת מונפלייה. במרץ 1945, בוועידת ה-MJS בפריז המשוחררת מהשלטון הנאצי, הוא נבחר למזכיר הכללי של הארגון, אך זמן קצר אחר כך נאלץ להתפטר מסיבות פוליטיות.
בארץ ישראל עריכה
ביולי 1945 עלה גינת לארץ ישראל עם אשתו וביתו יהודית בספינה "מַטַרוֹאה" במסגרת קבוצה מעורבת של עולים לגליים ובלתי-לגליים. בין העולים עִמו היה מי שיהיה כעבור שנים הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו. בנאפולי עלה לאונייה גם הילד סנדרו טוט, לימים צבי ינאי, סופר ומנכ"ל משרד המדע.
בארץ התגורר תחילה גינת בקיבוץ דגניה ב', וב-1947 הצטרף לפקולטה לכימיה של האוניברסיטה העברית בירושלים (בתקופה זו נולדה הבת השנייה שלו עדנה). עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא גויס לצה"ל, ובתחילת יוני 1948 היה בין פורצי הדרך מחולדה לירושלים, עוד לפני שיירת המשאיות הראשונה שעברה ב"דרך בורמה", ב-10 ביוני. משהוקם חיל המדע (חמ"ד), תחת פיקודו של אפרים קציר, לימים נשיאה הרביעי של המדינה, הצטרף אליו גם ד"ר גינת.
לאחר המלחמה היה גינת חבר במועצה למחקר מדעי ותעשייתי של ממשלת המנדט בראשות פרופ' שמואל סמבורסקי, שהפכה ב-1949 למועצה המדעית לישראל במסגרת משרד ראש הממשלה. לאחר פרישתו מהשירות הציבורי הוא פנה לתעשייה והקים מפעלים מצליחים לכימיקלים ושמנים.
שנים רבות היה נשיא ארגון ותיקי "הרזיסטנס היהודי". נפטר ב-14 באוקטובר 2011 בביתו שבבני דרור.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- אורי דרומי, יהודי מציל יהודים: ד"ר איתן גינת, איש המחתרת הצרפתית, 1920-2011, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2011 (נקרולוג)
- על איתן גינת (אוטו ז'ינייבסקי), באתר מוזיאון השואה האמריקאי
- על ד"ר איתן גינת (אוטו ז'ינייבסקי), באתר "יד ושם"
- איתן גינת ראשון מדליקי המשואות בעצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 20 באפריל 2009 באתר "כאן נעים"
הערות שוליים עריכה
- ^ ד"ר צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1940-1949, תל אביב: העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי; צ’ריקובר, 2003.
- ^ שמואל רנה קפל, מאבק יהודי בצרפת הכבושה: במחנות-ההסגר וב"ארגון היהודי הלוחם" (1940–1944), ירושלים: יד ושם, תשמ"א 1981.