פתיחת התפריט הראשי

אלן פינקלקראוט

פילוסוף יהודי צרפתי ממוצא פולני

אלן פינקלקראוטצרפתית: Alain Finkielkraut) (נולד ב-30 ביוני 1949) הוא פילוסוף יהודי צרפתי, בן יחיד להורים ניצולי השואה.

אלן פינקלקראוט
Alain Finkielkraut
Alain Finkielkraut par Claude Truong-Ngoc juin 2013.jpg
אלן פינקלקראוט ,2013
לידה 30 ביוני 1949 (בן 70)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים École normale supérieure de Saint-Cloud, תיכון הנרי הרביעי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות France Culture, אקול פוליטקניק עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם היסטוריה של הרעיונות
תחומי עניין פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית
הושפע מ לוינס, ארנדט, היידגר, רנן, קונדורה, טוקוויל
השפיע על אליזבת בדינטר
מדינה פולין, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Le Nouveau Désordre amoureux, The Unhappy Identity, La Seule Exactitude עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה קצין בלגיון הכבוד (2009)
פרס המסאי האירופאי על שם שארל ויון (1984)
Prix de l'essai (2010)
תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת תל אביב (מאי 2007)
שבלייה בלגיון הכבוד (1994)
Prix Combourg-Chateaubriand (2014)
פרס היום (1999) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

פינקלקראוט נולד בפריז ב-30 ביוני 1949. אביו, דניאל פינקלקראוט, ואמו, ינקה, שניהם ניצולי השואה ממוצא יהודי-פולני. דניאל היגר עם הוריו מוורשה לפריז עוד ב-1930, אך עם כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה נשלח עם רבים מיהודי צרפת למחנה הריכוז אושוויץ. גם הוריו של דניאל (סבו וסבתו של פינקלקראוט) נשלחו למחנה הריכוז. דניאל שרד וחזר לצרפת. הוא נשא לאשה את ינקה (שנולדה בשם לאורה, אך אימצה את השם ינקה כחלק ממאמציה להינצל), יהודייה מפולין שעברה אף היא את השואה, הייתה לאחר המלחמה בין העקורים בגרמניה ובבלגיה, ולבסוף קיבלה אזרחות צרפתית.

פינקלקראוט למד בבית הספר התיכון על שם אנרי הרביעי. הוא ביקש להירשם לאקול נורמל סופרייר של רחוב אולם (Rue d'Ulm), אך נכשל בבחינות. הוא התקבל לאקול נורמל סופריור סן קלוד (אנ'), הפחות יוקרתי. הוא קיבל תארים בספרות מודרנית ובפילוסופיה. הוא לא שירת בצבא, מאחר שקיבל פטור.

ב-1974 החל ללמד בתיכון הטכני של בווה (Beauvais), ובין השנים 1976-1978 לימד ספרות צרפתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בין השנים 1989-2004 שימש כמרצה להיסטוריה של הרעיונות באקול פוליטקניק. בתחילת 2014 פרש ממשרתו במוסד זה, והוחלף על ידי הפילוסוף הצעיר מיכאל פסל (צר').

בשנת 2000 נמנה עם מייסדי 'בית הספר ללימודי לוינס'. במאה ה-21 מתח ביקורת חריפה על הרפורמות במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בצרפת.

ב-10 באפריל 2014 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית למדעים, שם ירש את מושב מס' 21 מן הסופר והמחזאי פליסיאן מרסו (אנ'), שנפטר כשנתיים קודם לכן.

בפברואר 2019 הותקף מילולית על ידי מפגינים מאנשי מחאת האפודים הצהובים. שקראו לעברו קריאות גנאי אנטישמיות. המתקפה עוררה סערה בצרפת, וגררה גינויים נרחבים.[1]

פינקלקראוט מנחה תוכנית קבועה ברדיו פראנס קולטור (תחנה העוסקת בתחומי תרבות מגוונים). הוא מביע את עמדותיו ללא כל סייג, הודות להכרה הרבה שהוא זוכה לה במגזרים רבים בצרפת.

עמדותיו, תחומי עיסוקו ופעילותו הציבוריתעריכה

פינקלקראוט הוא מבין האינטלקטואלים הבולטים בצרפת, ובהופעותיו הציבוריות הרבות נודע כבעל השקפה הומניסטית. הוא כתב ספרים רבים, חלקם עוסקים בנושאי ספרות, אהבה, מודרניזם, לאומיות, יהדות, קולוניאליזם, הוא מגן על מורשות התרבות בעולם, על המסורת, ומכבד את כלל האנושות. הוא מדגיש את משמעות הטרגי בחיי אדם. הוא מכנה עצמו קלאסי ורומנטי בעת ובעונה אחת. ספריו מבטאים התנגדות לאנטישמיות ולגזענות. הוא מטיח ביקורת על שיטת החינוך בבתי הספר בצרפת.

כפי שפינקלקראוט חוזר ומציין, עולמו הפילוסופי מושפע מהגותם של עמנואל לוינס ושל חנה ארנדט. בדומה לשניהם, הוא עוסק רבות בשאלות הפילוסופיה של המוסר, ואף מתייחס לעולם המוסר היהודי. הגותו מחדשת את הזהות היהודית באירופה שלאחר השואה. מאמריו שזורים גם בשאלות סוציולוגיות ופוליטיות, והוא מרבה לחוות את דעתו בעניינים אקטואליים.

בהקשר הישראלי התפרסם פינקלקראוט בפרסומיו על האנטישמיות החדשה ומקורותיה. טענתו המרכזית היא שהכחשת השואה איננה עוד ביטוי של אידאולוגיה ימנית-פאשיסטית, אלא דווקא תוצר של אידאולוגיות שמאל רדיקליות. בראיון שנתן לדרור משעני בעיתון 'הארץ' התייחס בביטויי גנאי כלפי הערבים באירופה, וחולל סערה רבתי בצרפת. לטענתו, המהומות לא היו רק ביטוי למצוקה ועוני אלא היו בעלות אופי אתנו-דתי, הקשור בעמידה הלעומתית של האסלאם מול המערב.[2] בעקבות התגובות הסוערות הוא התנצל בפומבי על הדברים שיוחסו לו והתנער מהם.

אף שאיננו מרבה לבקר בישראל, פינקלקראוט הוא ציוני המגן על זכות קיומה של ישראל בבמות רבות ורואה את ההתנגדות לזכות קיומה של מדינה יהודית כביטוי לאנטישמיות. הוא היה בין מקימי ארגון ג'ייקול (Jcall), המשמש כשדולה יהודית-אירופית לענייני המזרח התיכון והמצדד בפתרון שתי המדינות כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לקריאה נוספתעריכה

  • אלן פינקלקראוט, "היהודי הדמיוני: הצגת הדמות", בספר: יאיר אורון (עורך) בין פריס לירושלים, הוצאת שוקן, 1986, עמ' 41–49.
  • אלן פינקלקראוט, "הומניזם וטרור", בספר: יאיר אורון (עורך) בין פריס לירושלים, הוצאת שוקן, 1986, עמ' 200–205.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלן פינקלקראוט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה