אל מריאצ'י

אל מריאצ'י (בספרדית: El Mariachi) הוא סרט פעולה בשפה הספרדית משנת 1992. עלילת הסרט נסבה על נגן גיטרה, מריאצ'י, המגיע לעיירה מקסיקנית קטנה ונידחת במטרה למצוא בה פרנסה כנגן. הוא מזוהה בטעות כראש כנופיית פשע, נקרה בעל כורחו לתוך עימות אלים בין כנופיות ונאלץ לנוס על נפשו.

אל מריאצ'י
El Mariachi

כרזת הסרט בספרדית
בימוי	רוברט רודריגז
הופק בידי	רוברט רודריגז קרלוס גאיארדו
תסריט	רוברט רודריגז
עריכה	רוברט רודריגז
שחקנים ראשיים	קרלוס גאיארדו קונסואלו גומס ריינול מרטינס פיטר מרקוורדט חיימה דה אויוס
מוזיקה	Álvaro Rodríguez
צילום	רוברט רודריגז
מדינה	מקסיקו (אתר צילום) ארצות הברית (הפצה)
חברת הפקה	לוס חוליגנס
חברה מפיצה	קולומביה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	1992
משך הקרנה	81 דקות
שפת הסרט	ספרדית
סוגה	סרט פעולה, סרט פשע, סרט דרמה, סרט מתח, נאו-מערבון
מקום התרחשות	מקסיקו
תקציב	7,000 דולר 200,000 דולר בפוסט-פרודקשן
הכנסות	2,040,920 דולר (בבתי הקולנוע)
הכנסות באתר מוג'ו	elmariachi
פרסים	חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס
סרט הבא	דספרדו (1995)
דף הסרט ב־IMDb

הסרט נכתב, צולם, הופק, בוים ונערך על ידי רוברט רודריגז, אמריקאי ממוצא מקסיקני. זהו סרטו הראשון באורך מלא של רודריגז, שהיה בן 23 בעת הפקתו. הסרט הופק בתקציב של 7,000 דולר בלבד, ויועד במקור לשיווק בשוק הווידאו הביתי בספרדית. רודריגז תכנן שהסרט ישמש אותו לתרגול ולרכישת ניסיון לקראת יצירת סרטו המשמעותי הראשון כבמאי הוליוודי. עם זאת, בבואו למכור את הסרט לחברות הפצה, הצליח לעורר אצלן עניין, וחתם על חוזה להפצת הסרט עם חברת קולומביה, שהשקיעה בו כ-200,000 דולר נוספים כדי להתאימו להצגה בקולנוע.

הסרט נחל הצלחה בקרב המבקרים ובפסטיבלי הקולנוע, והוביל לשני סרטי המשך שהשלימו טרילוגיה הידועה בשם "טרילוגיית מקסיקו" (או "טרילוגיית מריאצ'י"). הסרט נחשב לאחד מהסרטים דלי התקציב המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע.

ב-2011 הוכרז על ידי ספריית הקונגרס כסרט הראוי לשימור ונוסף לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

עלילה

הסרט פותח בסצנה בבית כלא, בה נראה הרוצח הקטלני אזול יושב בתאו ומנהל את עסקיו דרך הטלפון. מאוריסיו (המכונה "מוקו"), סוחר סמים ושותפו בעבר של אזול לעסקי הפשע, שולח לבית הכלא את אנשיו כדי לשחרר את אזול, ואף מבטיח שבהמשך ישלם לו את החוב שהוא חב לו. אך אנשיו של מוקו מגיעים לכלא כשהם חמושים ומתברר שהם נשלחו כדי להרוג את אזול ולא כדי לשחררו. מספר אסירים בכלא, הנאמנים לאזול, חמושים אף הם בכלי נשק, ומתברר שהם אף יכולים לפתוח בנקל את סורגי תאיהם. אנשיו של אזול מפתיעים את אנשיו של מוקו ובאיומי נשק מעבירים אותם לתא שבו הם מוציאים אותם להורג. אזול מאיים על מוקו בטלפון, ואומר שיבקרוֹ ושגורלו יהיה דומה לגורל אנשיו. אזול משתחרר מהכלא על ידי מתן שוחד לסוהרת, ועוזב את המקום ביחד עם אנשיו, המציידים אותו בכלי נשק המוסתרים בתיק גיטרה.

במקביל, מוצגת הדמות הראשית בסרט, המריאצ'י, נגן גיטרה נודד. המריאצ'י נראה הולך בדרכו לעיירה אקוניה (Acuña), כדי לנסות להתפרנס כנגן גיטרה, כמו אביו, סבו ואבי-סבו, ומתלונן בקריינותו על חוסר המזל שלו ועל בדידותו. המריאצ'י מנסה להשיג עבודה קבועה כנגן בבר בעיירה, אך נדחה על ידי בעל הבר. אחריו נכנס לבר אזול, שמגלה כי הבר הוא בבעלותו של מוקו, וששלושה מהיושבים בו הם עובדיו. אזול הורג את אנשיו של מוקו אך מותיר בחיים את בעל הבר, שמודיע למוקו את אשר אירע.

ביגוטון, יד-ימינו של מוקו, נכנס לבית מלון ומשתמש בטלפון שבדלפק הקבלה. הוא מקבל את הידיעה על שאירע בבר השייך למוקו, ושומע תיאור מילולי של הרוצח: לבוש שחור ומצויד בתיק גיטרה. הוא אומר לבעל המלון שיתקשר אליו אם יראה אדם שעונה לתיאור זה.

המריאצ'י, בינתיים, הולך לבר נוסף ומנסה את מזלו שם. המוזגת בבר זה היא בחורה יפה, שחורת-שיער, ששמה דומינו. המריאצ'י מציע לה להיות נגן בבר שלה, אך נתקל בסירוב נוסף. המריאצ'י עוזב את הבר ומגיע למלון שבו ביקר קודם ביגוטון, על מנת ללון בו. בעל המלון שם לב ללבושו השחור של המריאצ'י ולתיק הגיטרה שהוא נושא, ומבקש ממנו מקדמה לתשלום. מיד לאחר שהמריאצ'י עוזב את דלפק הקבלה מתקשר בעל המלון לביגוטון. למלון מגיעים ביגוטון וחיילים נוספים של מוקו כשהם חמושים בנשק. המריאצ'י מבין שהם תרים אחריו ונס על נפשו. ביגוטון וחייליו בתגובה מתחילים לרדוף אחרי המריאצ'י ברחובות העיירה. המריאצ'י מצליח להרוג שלושה מאנשיו של מוקו, וכן חובט בביגוטון בתיק הגיטרה שבידו וגורם לו לאובדן הכרה.

המריאצ'י בורח מזירת האירוע וחוזר אל הבר של דומינו. הוא מספר לה שהרג מספר אנשים מתוך הגנה עצמית, ומבקש ממנה להתאכסן אצלה עד שתחלוף המהומה. דומינו מסכימה ומובילה אותו לחדרה.

המריאצ'י הולך לחדרה של דומינו ונח במיטתה. בינתיים נכנס ביגוטון לבר, ומסתבר שהשניים מכירים. הוא שואל אותה האם ידוע לה על אדם זר שהגיע לסביבה. היא עונה לו בשלילה, והוא אומר לה שאדם לבוש בבגדים שחורים ובעל תיק גיטרה, הרג באותו יום עשרה מאנשיו.

חשדה של דומינו מתגבר, והיא נכנסת לחדרה, שבו נמצא המריאצ'י. היא לוקחת סכין ממגירתה (שמתברר בהמשך כי הוא סכין לפתיחת מכתבים) ומאיימת עליו, תוך שהיא מטיחה בו את ההאשמות שהעלה ביגוטון. היא פותחת את תיק הגיטרה של המריאצ'י, כדי לאשש את שאמר לה ביגוטון, אך מגלה להפתעתה שבתיק ישנה גיטרה ולא כלי נשק. לפי דרישתה של דומינו, המריאצ'י מנגן בגיטרה ושר לה שיר רומנטי. דומינו משתכנעת שהמריאצ'י דובר אמת. לאור התרשמותה מיכולותיו כמריאצ'י, מסכימה דומינו שיישאר במעונה ומסכימה לספק לו לינה ואוכל תמורת הופעותיו בבר שלה עד שימצא עבודה קבועה.

בבוקר מגיע אזול לבר של דומינו, בעוד שהמריאצ'י מבקר במלון בו התאכסן קודם לכן כדי לקבל חזרה את כספו. בצאתו של אזול מהבר הוא לוקח בטעות את תיק הגיטרה של המריאצ'י ומשאיר את תיק הנשק שלו בבר. ביגוטון ואנשיו עוצרים את אזול בצאתו מהבר, לאחר שהם מזהים אותו כאיש שהם מחפשים. עם זאת, הם מגלים בתיקו גיטרה ומשחררים אותו לדרכו. המריאצ'י, שחזר בינתיים לבר, רואה את אזול ורץ אליו עם תיק הנשק. ביגוטון מזהה אותו כאזול, ומתפתח מרדף נוסף אחר המריאצ'י. המריאצ'י נעזר בנשק שבתיקו של אזול כדי להרוג שניים מאנשיו של מוקו ומצליח להימלט פעם נוספת מביגוטון.

במעונה של דומינו, שאליו חזר המריאצ'י, מסבירה לו דומינו את השתלשלות האירועים, לאחר שדיברה בטלפון עם "חבר שיודע מה קורה". היא מסבירה לו שרק מוקו יודע כיצד אזול נראה, וסימני ההיכר שלפיהם אנשיו מזהים אותו הם לבושו השחור ותיק הגיטרה שלו. היא מציעה לו להישאר במעונה ולא לצאת ממנו עד חלוף המהומה, וכן להחביא את הז'קט שלו ואת תיק הגיטרה.

מוקו מתקשר לדומינו ומבקש שתבוא אליו, אך היא מסרבת. היא מספרת למריאצ'י שדיברה עם מוקו, ומסבירה לו שמוקו מחזר אחריה וקונה לה רכוש על מנת לזכות בלבה. דומינו מוסיפה עוד כי מוקו נתן לה במתנה את הבר שברשותה, כשהיא עבדה בו. דומינו מספרת עוד כי המתנה האחרונה שנתן לה מוקו הייתה אופנוע, והוא ביקש ממנה שתרכב עליו לחוותו כשתחליט להיות שלו. המריאצ'י שואל את דומינו האם מוקו יכול לשכנע אותה לעשות זאת, והיא עונה שבעבר הוא יכול היה, אך כעת כבר לא.

בבוקר הולך המריאצ'י לרכוש גיטרה, כדי שיוכל לנגן בערב, אך ברחוב הוא נתקל בביגוטון שמתחיל מיד לירות לעברו. מתפתח מרדף נוסף שבסופו אנשיו של מוקו מצליחים להמם את המריאצ'י ומובילים אותו לחוותו של מוקו. מוקו נדרש לזהות את המריאצ'י כאזול, אך הוא אומר לביגוטון שחלה טעות בזיהוי, והמריאצ'י נזרק ברחובות אקוניה.

בינתיים מגלה אזול כי המריאצ'י נתפס והובל לחוותו של מוקו. הוא מגיע לבר של דומינו ואומר לה שאם היא רוצה לראות שוב את המריאצ'י, עליה לבוא אתו. הוא מבקש את עזרתה מאחר שאינו יודע היכן נמצאת חוותו של מוקו.

אזול ודומינו נוסעים לחווה וכשהם מגיעים לשם, מצמיד אזול אקדח לרקתה של דומינו ודורש לפתוח לו את הדלת, אחרת הוא מאיים להרוג את דומינו. מוקו בתגובה מכניס את אזול ודומינו לחווה. אזול מאיים על מוקו, ודורש שיביא לו את הכסף שהוא חב לו ולא הוא מאיים להכתים את בגדיו בדמה של דומינו. מוקו נענה לדרישותיו של אזול, אך כשדומינו שואלת את מוקו מה רצונו מהמריאצ'י, שאנשיו בלבלו אותו עם אזול, עולה חמתו של מוקו. מוקו זועם על העניין שדומינו מגלה במריאצ'י, דבר שהוא רואה כבגידה בו. דומינו מבקשת ממוקו שיניח למריאצ'י לנפשו ולאור דברים אלו יורה בה מוקו בזעמו. אזול מרחם על דומינו ואומר למוקו שכל שרצה הוא שמוקו ישלם לו את חובו. מוקו אומר לאזול שלבו רך מדי, ועל כן לעולם לא יצליח כמוהו ומיד לאחר מכן הוא יורה באזול והורג גם אותו.

במקביל, מגלה המריאצ'י שדומינו נסעה עם אזול לחוותו של מוקו. הוא עולה על אופנועה ונוסע לחווה, ומגלה בה את גופתה של דומינו שרועה על אדמת החווה. הוא מתעמת עם מוקו, שזועם על המריאצ'י על שהרג את אנשיו ולקח לו את דומינו. מוקו שולף את אקדחו ויורה בידו של המריאצ'י, כדי שלא יוכל לנגן עוד. מוקו מנסה לגרש את המריאצ'י מחוותו, אך המריאצ'י מוצא לידו את האקדח אותו הצמיד קודם לכן אזול לרקתה של דומינו, ויורה במוקו ארבע יריות. אנשיו של מוקו מגיבים באדישות והולכים מזירת האירוע.

המריאצ'י עוזב את החווה ועולה על אופנועה של דומינו, עם תיק הנשק של אזול, עם כלב הפיטבול של דומינו ועם סכינה לפתיחת מכתבים. הוא אומר בקריינות, שעם הפצע בידו כבר לא יוכל לנגן עוד, אך עם הכלב ועם כלי הנשק שבידו הוא מוכן לעתיד לבוא. הסרט מסתיים כאשר המריאצ'י עוזב את אקוניה ונוסע אל עבר האופק.

דמויות

• המריאצ'י (קרלוס גאיארדו, Carlos Gallardo) - מריאצ'י שבא לעיירה אקוניה כדי להתפרנס, אך אנשיו של סוחר הסמים מוקו מזהים אותו בטעות כאזול, אויבם העיקרי. הוא נאלץ להימלט מאנשיו של מוקו ולהתגונן. הוא פוגש את אהובתו של מוקו, דומינו, ומתאהב בה.
• דומינו (קונסואלו גומס, Consuelo Gómez) - אהובתו של מוקו, שנתן לה במתנה בר, אותו היא מפעילה, ובו היא גרה יחד עם כלב הפיטבול שלה. בסוף הסרט היא נהרגת על ידי מוקו, הזועם על כך שבגדה בו.
• אזול (ריינול מרטינס, Reynol Martinez) - אויבו של מוקו, שנחלץ מבית הכלא, יוצא למסע הרג של חייליו של מוקו, ותובע ממוקו את תשלום החוב שהוא חב לו. הוא לבוש תמיד בז'קט שחור ונושא עמו תיק גיטרה, המכיל למעשה כלי נשק שבהם הוא מחסל את אויביו.
• מאוריסיו (מוקו) (פיטר מרקוורדט, Peter Marquardt) - סוחר סמים עשיר לבן-עור, הנוהג תמיד ללבוש חליפה לבנה. הוא מוקף נשים ונהנה מחייו ומעושרו. מוקו הוא בעל אופי סאדיסטי, חם-מזג, ודומה כי הוא שולט ביד רמה במתרחש, בדרך כלל באמצעות הטלפון, בעודו נהנה מחיי פאר. מוקו מחזר אחרי דומינו וקונה לה רכוש, אך היא מבכרת את המריאצ'י. חייליו נהרגים בידי אזול והמריאצ'י, ולבסוף מוצא גם הוא את מותו בידי המריאצ'י.
• ביגוטון (חיימה דה אויוס, Jaime de Hoyos) - יד-ימינו של מוקו, ממוצא לטיני, המשמש כמוציא לפועל של הוראותיו. מנסה לרדוף אחר המריאצ'י ולחסלו. כאשר אינו מצליח, מוציא עליו מוקו את תסכולו בהדלקת גפרור לסיגריה על גבי סנטרו או על גבי עורפו. לבסוף בוגד ביגוטון במוקו, מגיב באדישות למותו, לא פוגע במריאצ'י שהרגו ואף מדליק סיגריה על צוואר גופתו המתה של מוקו. בספרדית, "ביגוטון" (Bigotón) פירושו "בעל שפם גדול", רמז לשפמו הבולט. בסרט אין אליו התייחסות בשמו, אך הוא מופיע בשם "ביגוטון" בכתוביות הקרדיט בסיום.

יצירת הסרט

רוברט רודריגז יצר סרטים קצרים מאז ילדותו. בגיל 23, לאחר שלמד קולנוע באוניברסיטת טקסס ויצר את הסרט הקצר "Bedhead", שזכה בפרסים במספר פסטיבלים בארצות הברית, החליט להתנסות ביצירת סרט באורך מלא. את "אל מריאצ'י", סרטו הראשון באורך מלא, יצר במטרה לרכוש ניסיון ביצירת סרטים, וכדי להתאמן לקראת סרטו המשמעותי הראשון. הוא תכנן יחד עם חברו, קרלוס גאיארדו, שהסרט יהיה חלק מטרילוגיה המיועדת לשוק הווידאו הביתי בספרדית. כוונתו הייתה לממן בדרך זו את הפקת הסרטים הבאים בסדרה, ולאחר מכן להציג את הסדרה לגופים הוליוודיים כדי להפגין את יכולתו, ורק אז להתחיל, כבמאי מנוסה, בקריירה ההוליוודית שאליה שאף.

הסרט הופק ב-1991 בחברת ההפקות "לוס חוליגנס" (Los Hooligans, משנת 2000 ידועה כ-Troublemaker Studios) שהקים רודריגז, בתקציב נמוך במיוחד - 7,000 דולר בלבד, במקום כ-9,000 דולר שיועדו במקור להפקתו.

התסריט

את התסריט כתב רודריגז במשך חודש ימים בלבד, כשהשתתף כמטופל בניסוי רפואי לבדיקת תרופה חדשה תמורת שכר של 3,000 דולר, שאותם גייס לצורך הפקת הסרט. בכתיבת התסריט שם רודריגז דגש על פיתוח דמותו האיקונית של המריאצ'י כנגן רומנטי שנקלע בעל כורחו לעימות אלים בין כנופיות פשע, שמזהות אותו בטעות כרוצח קטלני. סיפור העלילה היה משני לפיתוח דמותו של המריאצ'י. מאחר שהיה מנוסה רק ביצירת סרטים קצרים, בנה רודריגז את התסריט מחיבור של שלושה תסריטים נפרדים לשלושה סרטים קצרים, והוסיף תפנית מפתיעה בסיום.

כדי לחסוך בהוצאות ההפקה, ביסס רודריגז את התסריט על אלמנטים ואביזרים קלים להשגה, כמו כלב הפיטבול והאופנוע של דומינו, שני הברים, והחווה ששימשה כמעונו של מוקו.

השחקנים וצוות ההפקה

השחקן הראשי בסרט, קרלוס גאיארדו, שמגלם את המריאצ'י, היה חברו הוותיק של רודריגז, ובסרט היה גם שותף לכתיבת התסריט ולהפקה. שאר צוות השחקנים כלל בעיקר שחקנים בלתי-מנוסים, שאת חלקם הכיר רודריגז זה מכבר. כך למשל מרקוורדט, שאותו הכיר במהלך הניסוי הרפואי שבו השתתף לפני שהחל ליצור את הסרט. מרקוורדט לא ידע ספרדית, ועל כן עבר קורס קצר ללימוד השפה לקראת הסרט, ונאלץ לשנן כל שורה בו. לפי החלטתו של רודריגז, לא קיבלו השחקנים משכורת כלשהי, והתקציב נוצל לצורכי הפקה חיוניים יותר. גאיארדו היה מחויב לחלוטין לסרט, ועבד בתיאום מלא עם רודריגז. השניים היוו כמעט את כל צוות ההפקה, ולעיתים, כשהיה צורך, אף היו מצלמים בעצמם סצנות בכיכובו של המריאצ'י כששאר הצוות לא היה זמין.

הצוות שעבד על הסרט היה מצומצם ביותר, ולרוב נדרש רכב אחד בלבד להסעתו ולהעברת הציוד לאתרי הצילום. רודריגז היה היחיד שקבע את התוואי האמנותי והעלילתי בסרט. הוא הבין את העלילה לעומקה, ידע היטב כיצד לשלב כל מרכיב בתמונה הכוללת, והיה יכול לערוך שינויים בעלילה לפי אילוצים שנתקל בהם, מבלי לפגוע בעקביותה. הוא לא נהג להתעכב רבות על הדרכת השחקנים ועל בימוים, ואף נעזר בהם לתפקידים נדרשים שונים "מאחורי הקלעים".

במהלך מחוכם, ליהק רודריגז לסרט את מגישי החדשות של שתי תחנות הטלוויזיה המקומיות, ובשל כך הוצג באור חיובי ברשתות המקומיות ורכש את אמונם של תושבי המקום, שהיו נכונים לסייע לו ללא תמורה.

צילום והפקה

מתוך צילומי הסרט. רודריגז מאחורי המצלמה וגאיארדו ברקע.

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

הסרט צולם במשך שבועיים בעיירה המקסיקנית אקוניה, עיירת הולדתו של גאיארדו, על גבול טקסס, המדינה שבה גדל רודריגז. רודריגז רכש הבנה בסיסית של האלמנטים השונים בעשיית קולנוע במהלך לימודיו באוניברסיטה, ועל כן הוא עצמו כתב, ביים, הפיק, ערך וצילם את הסרט. את הסרט הוא צילם באמצעות מצלמה מושאלת מסוג 16 מ"מ, האופיינית לסרטים דלי תקציב, שאותה אחז בידו במהלך הצילום. לצורך צילום בתנועה, שבו נהוג להשתמש בדולי, נעזר רודריגז בכיסא גלגלים מושאל, שאותו דחף לעיתים גאיארדו. השמע הוקלט בנפרד במכשיר הקלטה, שאף אותו הפעיל רודריגז. התאורה בסרט הייתה פשוטה, וכללה שתי נורות בהספק של 250 ואט, ובצילומי חוץ הסתמך רודריגז בעיקר על תאורה טבעית. לא היו בסרט אפקטים מיוחדים רבי רושם, והדמויות כמעט תמיד ספגו יריות בחזה, כיוון שכחובבן בתחום האפקטים, הגיע רודריגז למסקנה שאזור החזה הוא היחיד בגוף שבו הוא יכול להרשות לעצמו לטעות ביצירת אפקט של דם מזויף.

כל האביזרים בסרט הושאלו, פרט לתיק הגיטרה שאותו רכש. כך למשל, את האמבטיה במעונה של דומינו הביא לו הבמאי אלפונסו אראו (Alfonso Arau), שצילם בעיירה את סרטו "כמו מים לשוקולדה" והשתמש באמבטיה זו בסרטו. העובדה שאקוניה היא עיר הולדתו של גאיארדו עזרה לרודריגז להשיג בחינם אביזרים, שחקנים בלתי-מתורגלים שישתתפו בסרט וגישה לאתרי צילום, אלמנטים שידע שהיה מתקשה להשיגם אילו צילם את הסרט בארצות הברית. כמו כן, בשל העובדה שהחוק לא נאכף בנוקשות בעיר, יכול היה רודריגז לצלם ברחובות העיר ובמקומות הציבוריים בה מבלי לקבל אישורים, ואף שאל אקדחים מתחנת המשטרה המקומית, ששימשו בסצנות המרדף שבסרט.

חלק מהאלמנטים בסרט אולתרו תוך כדי צילום, לרבות אתרי צילום מעניינים ואלמנטים נוספים שנקרו בדרכם של אנשי הצוות כשעברו בין אתרי הצילום. כך למשל, נתקל ריינול מרטינס, השחקן החובבני שגילם את דמותו של אזול, בצב בכביש המהיר בכניסה לאקוניה. הוא הציע לרודריגז לשלב את הצב בסרט, והרעיון מצא חן בעיניו. כך, בתחילת הסרט, בסצנה שבה המריאצ'י הולך על כביש נטוש בכניסה לאקוניה, הוא נתקל בצב, שמתכנס בשריונו בעת שהמריאצ'י ממשיך בדרכו. הצב אף מופיע שוב בסצנת הסיום, בעת שהמריאצ'י עוזב את אקוניה כשהוא רוכב על אופנועה של דומינו אל עבר האופק. על אף שהצב כלל לא הופיע בתסריט, הוא הפך, בסופו של דבר, למעין מטפורה לדמותו של המריאצ'י, כאדם בודד שנאלץ להגן על עצמו בסביבה עוינת. הצב אף הפך לסמל המזוהה עם הסרט, והופיע על כרזת ההפצה שלו. בנוסף, בעת נסיעה בכביש המהיר לאקוניה, נתקלו גאיארדו ורודריגז בדוכן למכירת משקה קוקוס שמצא חן בעיניהם. הם עצרו וצילמו תוך כמה דקות סצנה שבה המריאצ'י ניגש לדוכן וטועם ממשקה הקוקוס שנמכר בו, בבואו אל העיירה אקוניה. בנסיעתם משם הבין רודריגז כי שכח למעשה לצלם כיצד משלם המריאצ'י על המשקה, ועל כן הוסיפו בתחילת הסרט הסבר לכך בקריינות רקע של המריאצ'י, שבה הוא אומר שבאקוניה מקבלים את פני הבאים לעיירה במשקה קוקוס חינם.

הפצה

רודריגז ייעד את הסרט במקור לשוק הווידאו הביתי בספרדית, ועל כן התכוון תחילה לנסות להפיצו בחברות הפצה ספרדיות, אך במהלך חיפושיו החליט להציעו גם לכמה חברות הפצה אמריקאיות, ולקדם בכך את שמו בארצות הברית. רודריגז נקט בשיטה ייחודית: הוא הביא עמו לפגישות עם המפיצים את סרטו הקצר עטור-הפרסים "Bedhead", קדימון לסרט "אל מריאצ'י" שיעורר עניין לצפייה בסרט המלא, וכן הביא עותק יחיד של הסרט בגרסתו הסופית. כאשר ביקשו המפיצים שישאיר בידם את הסרט כדי לצפות בו מאוחר יותר, הוא סירב, וכך למעשה אילץ אותם לצפות בסרט המלא יחד איתו. כך יכול היה רודריגז להתרשם מתגובותיהם ולהפיק מהן לקחים. כמו כן, ניסה רודריגז למכור "את עצמו" יחד עם הסרט, והבטיח למפיצים הבטחות למיזמים עתידיים אם יחליטו להפיץ את "אל מריאצ'י".

תחילה נפגש, יחד עם קרלוס גאיארדו, עם חמישה מפיצים מקסיקנים-אמריקנים מלוס אנג'לס, שלא התרשמו מהסרט. בהמשך נפגש עם יו"ר חברת ההפצה Mex-American, שהתרשם מהסרט והציע לרודריגז להפיצו במקסיקו ובארצות הברית תמורת 25,000 דולר, אך רודריגז סירב ואמר כי הוציא על הפקתו 70,000 דולר, ובסופו של דבר לא נחתם חוזה הפצה עם Mex-American. בהמשך פנה רודריגז לרוברט ניומן מסוכנות הכישרונות International Creative Management ‏(ICM). ניומן התלהב מ-"Bedhead" ומהקדימון, וראה פוטנציאל בבמאי הצעיר. עם זאת, מאחר שרודריגז לא תכנן שהסרט יופץ לקהל האמריקני, לא הייתה בידו גרסה עם כתוביות באנגלית. לאחר שלושה שבועות חזר ל-ICM עם גרסה הכוללת כתוביות. הסרט מצא חן בעיני הסוכנות, ורודריגז חתם עמה על חוזה ייצוג. ICM הצליחה לעורר עניין בסרט בקרב חוגים הוליוודיים, ולאחר תחרות בין החברות, חתם רודריגז לבסוף עם חברת קולומביה על חוזה בן שנתיים לכתיבה ולבימוי של סרטים שתפיץ, לרבות שני סרטים פוטנציאליים וגרסה מחודשת או סרט המשך דובר אנגלית ל"אל מריאצ'י". כמו כן, רכשה קולומביה את הזכות להפצה בינלאומית של הסרט תמורת 150,000 דולר, והבטיחה לרודריגז 25% מהכנסות מכירות הווידאו. בכך הפך "אל מריאצ'י" לסרט שהפקתו הייתה הזולה ביותר מבין הסרטים שהפיצה חברת קולומביה באופן בינלאומי. הסכום ששולם לרודריגז היה גדול באופן ניכר מהסכום שציפה לקבל, ועם זאת, הארווי ויינשטיין, ממקימי מירמקס, אמר מאוחר יותר בפסטיבל סאנדנס, כי אם החוזה עם קולומביה לא היה נחתם, היה בכוונתו להציע לרודריגז סכום כמעט כפול עבור זכויות ההפצה של הסרט.

לפני חתימת ההסכם עם קולומביה, ניסה אחד המפיקים שלה לשכנע את רודריגז לשנות את העלילה ולעשות אותה "אמריקנית" יותר. הוא סבר כי יהיה קשה לשווק בארצות הברית סרט דובר ספרדית, מאחר ש"בהוליווד משמשים סרטים בשפה זרה אך כחומר גלם שאותו ניתן לעבד בהמשך לסרט אמריקני". הוא טען שהדמות "אתנית מדי", ושיש לשנות את קו העלילה כך ש"הגיבור תר אחר סוחרי הסמים הרשעים, מאתרם ומחסלם". אלא שרודריגז לא שעה לעצותיו, ואף שהשינויים המוצעים בקו העלילה לא בוצעו, נחתם הסכם ההפצה בין רודריגז וקולומביה לסרט כפי שהוא.

כדי להתאים את הסרט להקרנה בבתי קולנוע, השקיעה קולומביה כ-200,000 דולר בפוסט-פרודקשן, שבו ערכה את הסרט מחדש, העבירה את התמונה לפורמט של מצלמת 35 מ"מ, ואף ערכה מחדש את הקול, פעולה שנדרשה בין היתר בשל העובדה שבהפקה המקורית הוקלטו הקול והתמונה בנפרד.

קולומביה החליטה להפיץ את הסרט בהיקף מצומצם יחסית, והוא הוקרן רק בכ-90 בתי קולנוע נבחרים. הוא סווג בסיווג צפייה R (שמחייב ליווי מבוגר לצופים מתחת לגיל 17), וזאת בשל סצנות האלימות שבסרט.

הכנסותיו הכוללות של הסרט בקופות הקולנוע הסתכמו בכ-2 מיליון דולר. בשוק הלטיני נעשו פעולות שיווק מצומצמות יחסית, ויש הסבורים כי הרווח בקופות היה יכול לגדול בצורה ניכרת אם היו נעשים מאמצים רבים יותר בתחום זה. עם זאת, הסרט הפך לסרט פולחן, הכניס כ-1.5 מיליון דולר נוספים במכירות וידאו בשנים הראשונות שלאחר הפצתו, וסלל את הדרך למיצובו של רודריגז כבמאי הוליוודי נחשב.

תגובת הקהל והמבקרים

רוברט רודריגז בפסטיבל הקולנוע באטלנטה, בו הוצג "אל מריאצ'י"

קהל הצופים לא קיבל את הסרט בהתלהבות יתרה. ההכנסות מהסרט היו כ-2 מיליון דולר בלבד בבתי הקולנוע, סכום נמוך לסרט שמפיצה חברת הפצה גדולה כקולומביה. לעומת זאת, הוא התקבל בהתלהבות בקרב מבקרי הקולנוע, והצליח בפסטיבלים. מבקרי קולנוע בעלי-שם, כרוג'ר איברט וטוד מקארתי, שיבחו את הסרט, הוא זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס, שבו אף הוצג בהצגת בכורה, וזכה להיות הסרט הפותח בפסטיבל טליורייד (Telluride). הוא אף הוצג בפסטיבלי קולנוע נוספים, כמו אלו שבטורונטו, בברלין ובאטלנטה. מעבר לכך, הסרט זכה בפרסים נוספים.

המבקרים חיבבו את הסרט כיוון שראו בו סאטירה על סוגת סרטי הפעולה ההוליוודיים, מאחר שעשה שימוש-יתר במוסכמות הסוגה, לרבות תנועה מואצת ומואטת של השוט, סצנות מרדף מורכבות, הרבה דם ואקדחים, תנועות מצלמה דרמטיות יתר על המידה וחזות כללית של מערבון ספגטי. כל זאת השיג רודריגז בתקציב הפקה קטן, ולמרות זאת הגיע, לדעתם, לתוצאות דומות לאלו שהיו מתקבלות בתקציב גדול ובאולפן הפקות משוכלל.

כתב המגזין וראייטי, טוד מקארתי, כתב בביקורתו, כי הסרט הוא בעל סגנון מרענן, ושיאהב אותו קהל בעל טעם מעודן בקולנוע. הוא סבר כי הסרט יתקבל היטב בקהילה ההיספאנית וכן בקרב קהל המחבב סרטים של יוצרים חדשים, אך עד קבלת הסרט למיינסטרים הקולנועי, ייאלץ רודריגז לחכות לסרט המתוכנן הבא בסדרה, שתקציב הפקתו תוכנן ל-6 מיליון דולר. כמו כן, סבר כי הסרט לוקה בהבעת רגש ושתסריטו אינו מפותח, ועל כן הוא צפוי להתקבל כסרט שוליים בלבד. עם זאת, ראה בסרט מקור השראה ליוצרי סרטים מתחילים, ודוגמה כיצד ניתן להגיע לתוצאות נאות בתקציב נמוך. לפי מקארת'י, סגנונו של הסרט הוא בחלקו מקורי, ובחלקו מושפע מבמאים כסרג'ו לאונה וג'ורג' מילר, וכן ניכרת בו השפעה מסרטים אפלים מהאזור שמדרום לארצות הברית. כמו כן, הוא סבר כי רודריגז לא התייחס ברצינות יתרה לתסריט הנדוש, ובמקום זאת השתעשע באירועים של טעויות בזיהוי, בעימותים אלימים ובבדיחות סגנוניות, לרבות האצת שוטים, וביצוע פרודי המלגלג על מוסכמות הסוגה. לפיו, בשל קלילותו של הסרט, מפתיע כי בשיא העלילה מוצאות כל כך הרבה מהדמויות את מותן. מקארת'י שיבח את משחקם של גאיארדו, גומס ומרקוורדט, וסבר כי הופעתו של ריינול מרטינס (אזול) הייתה הטובה ביותר מבין השחקנים. הוא כתב כי "מבנה גופו כשל שחקן פוטבול, דמותו חסרת המרגוע וחסרת המעצורים ואדישותו המשעשעת, חוקקים את דמותו של אזול בזיכרון".

רוג'ר איברט, בביקורת בעיתון שיקגו סאן טיימס, שיבח את הסרט וכתב כי "תקציבו של סרט, בין אם הוא גבוה ובין אם הוא נמוך, אינו מהווה עילה לצפות בו. [...] "אל מריאצ'י" הוא סרט טוב, על אף שהופק בתקציב דל". הוא ציין כי סגנון הצילום מעניק לסרט חיים וחיוניות, ושרודריגז אינו פוחד משימוש בטכניקות צילום האופייניות לסרט אילם כדי להדגיש את ההומור וכדי לשרת את סצנות הפעולה, וזאת לעומת תופעה אופיינית בסרטים עתירי תקציב, המשתמשים בסגנון צילום רב-רושם, אך באופן שאינו משרת את העלילה, כך שלא ברור לאן היא חותרת. לעומת זאת, לטעמו, ניכר כי צירופי-המקרים והטעויות בזיהוי שמניעים את העלילה, מתוכננים מראש, עד כדי כך שהסרט מהווה כמעט "פרודיה על עצמו", אך סגנונו של הסרט והקסם שבו מחפים על כך. כן הוא שיבח את משחקם של השחקנים הלא-מנוסים, שמציגים בעיניו הופעה נאה שהולמת את דמותם בסרט, ובמיוחד שיבח את סגנון משחקם של גאיארדו ושל גומס.

ג'נט מסלין מהניו יורק טיימס כתבה שהסרט מהווה "שילוב של הסרט האפל ומוסכמות סרטי המערבונים, עם רמיזה לעתיד ניהיליסטי בסצנות הסיום". היא ציינה כי "סגנונו החזותי של הסרט הוא פשוט וראשיתי, ומזכיר סרט ביתי, אך הדבר אינו מפריע בזכות כישוריו של רודריגז בצורה שבה הוא פורש את סיפור העלילה". לדבריה, הסרט עושה שימוש במוסכמות הוליוודיות מקובלות, למשל בדמויות שנפוצות בסרטי הסוגה, כגון הפושע הנבל בעל המראה המטופח ונערתו היפה, וכן בקרבות הירי המבוימים היטב, בסגנון הצילום הראוותני, בסצנות המתארות את חלומותיו של המריאצ'י ובהומור העממי. עם זאת, היא ציינה שהעלילה פשוטה מאוד ושאין בסרט הבעת רגש אמיתית. מסלין ציינה גם כי רודריגז ממלא אחר הכלל הבסיסי שלפיו יש לשמור כל העת על ערנות הצופים, ורוב הזמן נותר הקהל מרותק לסרט בזכות רגעים אנדוקטליים, כגון נגן בבר שמהווה להקה של איש אחד בניגונו על סינתיסייזר, שנראה כי יכול לנגן רק שירי פולקה.

מגזין הקולנוע הבריטי "סייט אנד סאונד" (Sight and Sound) כתב על הסרט כי הוא "משתמש בסוגה נפוצה על מנת להאיר נקודות עדינות: שינוי מול מסורת, מקסיקנים מול אמריקנים-מקסיקנים שעולם הערכים שלהם שונה והשקפותיהם שונות. על אף הרושם של סרט דל-תקציב שטחי, נדוש ורגיל מסוגו, מדובר בפרויקט המציע דבר מה חדשני באמת עבור סרט אמריקני".

מגזין הקולנוע "אמפייר" כתב על הסרט: "גולמיותו קוסמת ומדגישה לטובה, ולא לרעה, את קצבו המהיר והאנרגטי, את סגנון העריכה האינטואיטיבי ואת עבודת הצילום המצוינת, החושפים במאי עם שאיפות ויזואליות חסרות גבול. מדובר ביצירת-מופת-זוטא".

ב-2011 הוכרז על ידי ספריית הקונגרס כסרט הראוי לשימור ונוסף לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית, על שום היותו בעל חשיבות תרבותית, היסטוריה או אסתטית.

נושאי הסרט ופרשנויות

לפי חוקר הקולנוע צ'ארלס רמירז ברג, הסרט משלב שתי סוגות של סרטי ניצול: סרטי הסמים המקסיקניים, שפרחו בשנות ה-80 (narcotraficante), וסרטי הרפתקאות לחימה (warrior adventure), שמקורם במערבונים ובסרטי אמנויות לחימה שנוצרו בהונג קונג.

ברג כתב כי הסרט שובר סטריאוטיפים קולנועיים נפוצים. בסרט מתהפכים התפקידים שהתקבעו במערבון הספגטי, ובמקום גיבור לבן הנאבק בסוחר סמים לטיני נבל, הגיבור הוא מריאצ'י מקסיקני שנאבק מול סוחר סמים לבן ועשיר. עם זאת, המריאצ'י לא נראה כאויבו הטבעי של מוקו, והפגישה ביניהם היא תולדה מקרית של רצף טעויות. כמו כן, המריאצ'י שונה בתכלית מהגיבור האמריקני הטיפוסי. בעוד שזה האחרון מתאפיין לרוב במיומנויות לוחמה ובמראה שרירני, המריאצ'י הוא אדם פשוט, דל-אמצעים, שנקרה בעל כורחו לעימות בין כנופיות פשע. מיומנויותיו אינן בלוחמה, כי אם בשירה ובנגינה. הוא ממוצא מקסיקני, דבר נדיר בקולנוע ההוליוודי, ובעל חזות מקסיקנית טיפוסית. הצבתו כגיבור קוראת תיגר על המוסכמה ההוליוודית, שעל פיה כדי להביס את הנבל יש צורך בכוחות-על כלשהם. הוא אף מהווה דמות אנטי-מאצ'ואיסטית: הוא מזמין בברים משקה קל ולא חריף כדי לשמור על קולו, והוא מסרב לעשן. על אף כל אלו, נתפס המריאצ'י בעיני הצופה כגיבור נועז וגברי. מותו של מוקו, הנגרם בידי המריאצ'י, איש המוזיקה הצנוע וחסר הניסיון, מהווה תפנית אירונית, שבה דווקא הלטיני שחום-העור גובר על הלבן היהיר.

ברג ראה בבחירת צבעי התלבושות למריאצ'י ולאזול, ששניהם לבושים שחור, ולמוקו, שלבוש לבן, מחווה מודעת של רודריגז לסרטי הקונג-פו שמהם שאב השראה, והיפוך למוסכמה הנהוגה במערבונים, שלפיה הלבן מייצג את הטוב.

באתר microbudgetfeatures.com נכתב כי "יש שיאמרו כי ב"אל מריאצ'י" מתייחס רודריגז לאחריותה של ארצות הברית במלחמות הסמים באמריקה הלטינית, באמצעות ליהוקו של אמריקאי כאיל הסמים הראשי, או שהסרט הוא מטפורה לאהבתו של רודריגז לקולנוע, המקבילה לתשוקתו של המריאצ'י למוזיקה. עם זאת, אם אלו הם הנושאים שרודריגז בחר להתייחס אליהם בתסריטו, הוא נכשל בניסיונו ליישם זאת. ההתייחסויות הפוליטיות, החברתיות והקונספטואליות המעטות בסרט חולפות ובאות, ואינן נשארות בזיכרונו של הצופה. אפילו שלוש סצנות החלום, שמתיימרות להציג לצופה את התת-מודע של המריאצ'י, נכשלות בניסיונן להבהיר רעיון כלשהו. [...] הבדידות היא הנושא היחיד שנראה שמצליח לחלחל ליצירה. היא מוצגת ברמיזות חזותיות, כגון דלת יחידה שנותרה מבית שנשרף כולו, הצב שמנסה לחצות את הכביש המהיר, ילד שעומד לבדו בסצנות החלום של המריאצ'י, והמריאצ'י שרוכב לבדו אל האופק בסיום הסרט. עם זאת, גם כאן הסרט אינו מציג תובנות ברורות בנושא. הבדידות היא רק מאפיין של דמויות ועצמים המוצגים בסרט, ואינה מרכזו של דיון קונספטואלי".

ספרו של רודריגז "מורד ללא צוות"

עטיפת הספר "מורד ללא צוות"

בספרו "Rebel without a Crew: Or How a 23-Year-Old Filmmaker With 7,000 Became a Hollywood Player" ("מורד ללא צוות: או כיצד הפך במאי בן 23 עם 7,000 דולר בכיס לאישיות הוליוודית"), תיאר רודריגז את ראשית ימיו כבמאי ואת סיפורו של הסרט "אל מריאצ'י". הספר, בן 306 עמודים, יצא בהוצאת Plume ב-1 בספטמבר 1996. רודריגז תיאר בו את סיפור יצירת הסרט החל מגיוס הכסף עבורו, דרך כתיבת התסריט וההפקה, ועד רכישת זכויות ההפצה על ידי חברת קולומביה. זהו ספר פופולרי בקרב יוצרי סרטים מתחילים, והוא היווה השראה ליוצרים מתחילים רבים כיצד ניתן ליצור סרט איכותי בתקציב קטן.

סרטי המשך

ערך מורחב – טרילוגיית מקסיקו

כאמור, רודריגז תכנן מלכתחילה לתאר את עלילותיו של המריאצ'י בטרילוגיה שתופץ לשוק הווידאו הביתי ותשמש עבורו תרגול לקראת קריירה הוליוודית כבמאי. כבר בעת חתימת הסכם ההפצה בין רודריגז לחברת קולומביה, תוכנן סרט המשך ל"אל מריאצ'י", ואכן בשנת 1995 יצא סרט ההמשך "דספרדו", שמתאר מסע נקמה של המריאצ'י על מותה של דומינו אהובתו. בסרט מככבים אנטוניו בנדרס, שמגלם את המריאצ'י, והשחקנית סלמה הייק, שזכתה לחשיפה בינלאומית לראשונה בסרט זה. בסרט גם מופיע קרלוס גאיארדו, בתפקיד אורח כחברו של המריאצ'י, קמפה. הסרט הופק בתקציב גדול יותר, של 7,000,000 דולר, שאף הוא נמוך יחסית לסרט הוליוודי. הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית מקסיקו הוא "היו זמנים במקסיקו", שיצא בשנת 2003, ובו המריאצ'י, שוב בגילומו של בנדרס, יוצא למסע נקם בליווי סוכן CIA מושחת (ג'וני דפ), לאחר שאיבד שוב את אהובתו. סרט זה הופק בתקציב של 29 מיליון דולר.

פרסים

לאחר יציאתו למסכים, זכה "אל מריאצ'י" במספר פרסים ובמועמדויות לזכייה:

• פסטיבל סאנדנס 1993 - פרס חביב הקהל לסרט דרמטי
  • מועמדות לסרט הדרמטי הטוב ביותר מטעם חבר השופטים
• פסטיבל דוֹביל (Deauville, צרפת) 1993 - פרס חביב הקהל
  • מועמדות לפרס המבקרים
• טקס פרמיוס ACE ‏(אגודת מבקרי הבידור הלטינית - Association of Latin Entertainment Critics)‏ 1994 - סרט הבכורה הטוב ביותר
• פרס אינדפנדנט ספיריט 1994 - סרט הבכורה הטוב ביותר (הוענק לרוברט רודריגז ולקרלוס גאיארדו)
  • מועמדות של רוברט רודריגז לבמאי הטוב ביותר
• מועמדות לפרס סאטורן להפצת וידאו לשנת 1994

לקריאה נוספת

• Robert Rodriguez, Rebel without a Crew: Or How a 23-Year-Old Filmmaker With $7,000 Became a Hollywood Player, Plume, 1996, ISBN 978-0452271876
• Charles Ramírez Berg, Latino Images in Film: Stereotypes, Subversion, & Resistance, University of Texas Press, 2002, pages 225-261, ISBN 978-0292709072

קישורים חיצוניים

• "אל מריאצ'י", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "אל מריאצ'י", באתר AllMovie (באנגלית)
• "אל מריאצ'י", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "אל מריאצ'י", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• "אל מריאצ'י", באתר Metacritic (באנגלית)
• "אל מריאצ'י", באתר אידיבי
• "אל מריאצ'י", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

הערות שוליים

ערך מומלץ