א-דאמון

א-דאמוןערבית: الدامون) היה כפר ערבי ששכן 11.5 ק"מ מהעיר עכו והתרוקן מתושביו במהלך מלחמת העצמאות, בעקבות הפצצה של צה"ל. ב-1945, הכפר מנה 1,310 תושבים, רובם מוסלמים והיתר נוצרים. א-דאמון גבל בנחל נעמן (נחל א-נעמין), שתושבי הכפר השתמשו בו להשקיה, וכן למי שתייה מבארות שבנו.[1]

א-דאמון (יישוב לשעבר)
الدامون
מדינה / טריטוריה המנדט הבריטי
מחוז מחוז הגליל
נפה נפת עכו
שפה רשמית ערבית
שטח 20,357 דונם עות'מאני (1945)
גובה 35 מטרים
סיבת נטישה מבצע דקל
תאריך נטישה יולי 1948 עריכת הנתון בוויקינתונים
דת מוסלמים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 1,310 (1945)
קואורדינטות 32°52′37″N 35°10′59″E / 32.87694°N 35.18306°E / 32.87694; 35.18306
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

ראשית הכפר עד לתקופה הצלבניתעריכה

בחפירות באתר הכפר נמצאו חרסים מהתקופות הבאות: הברונזה המאוחרת, הפרסית, הרומית, הביזנטית, המוסלמית המוקדמת, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. בנוסף, נחשפו שרידי מבנים שונים.[2] ייתכן שמדובר בכפר התלמודי דמין ששכן בגליל התחתון בתקופה הרומית, אם כי כיום הוא מזוהה עם תל אדמי שבבקעת יבנאל.[3]

א-דאמון מוזכר במקורות ערביים ופרסיים קדומים החל מהמאה ה-11 לספירה. לפי המסורת המקומית, בכפר מצוי קברו של הנביא ד'ו אל-כפל, שמוזכר פעמיים בקוראן. חרף המסורות האסלאמיות המזהות את הקבר באל-כפל שבעיראק, שנמצא על ידי נג'ף, או בכפר כיפל חארת' שעל ידי שכם, נאציר ח'וסרו, שהיה מלומד פרסי ונוסע מהמאה ה-11, האמין שמקום הקבר הוא בא-דאמון בעת ביקורו באזור ב-1047. הוא כתב: "הגעתי למערה קטנה הנקראת דאמון, וביקרתי גם שם שכן, הם אומרים שזה קברו של ד'ו אל-כפל, עליו השלום".[4]

א-דאמון נכבשה בידי הצלבנים, שכינו אותה "דמאר" או "דמור" במהלך מסע הצלב הראשון ב-1099, וגם לאחר שצלאח א-דין כבש את רוב הארץ, היא נותרה בידם. ב-1253, ג'ון אלמן, לורד קיסריה, מכר כמה כפרים, ובהם א-דאמון, להוספיטלרים. הכפר נזכר כשטח צלבני בהודנה שבין הצלבנים, שהתבססו בעכו, לבין הממלוכים תחת הסולטאן קלאוון ב-1283.[5]

תחת שלטון האימפריה העות'מאניתעריכה

השלטון בא-דאמון, כמו יתר ארץ ישראל, עבר לאימפריה העות'מאנית ב-1517, ובמפקד האוכלוסין של 1596 הכפר נכלל בנאחיה (תת-מחוז) של עכו, חלק מהסנג'ק (מחוז) של צפת. האוכלוסייה מנתה 33 משקי בית ושני רווקים בוגרים, כולם מוסלמים. התושבים שילמו מס קבוע של 20% על חיטה, שעורה, עצי פרי כותנה, עיזים וכוורות דבש, בנוסף ל"הכנסות מזדמנות". ההכנסה הכוללת הייתה 6,045 אקצ'ה.

עד לסוף המאה ה-18 הכפר נשלט על ידי משפחת זידאני, שהפכה למרכזית בגליל בתקופתו של דאהר אל-עומר. שושלת היוחסין שלה נטועה בשבט א-זידאניה, שהיגר מהחיג'אז ללבנט במהלך המאה ה-12, עת כבש צלאח א-דין את האזור.[1] מסגד הכפר נבנה על ידי אחד מתושביו, עלי אבן צאלח, שהיה דודו של דאהר אל-עומר, ב-23–1722. הכתובות על המסגד תיארו את אילן היוחסין של משפחת זידאני, וכללו שיר שהוקדש לאבן צאלח.[6]

בסוף המאה ה-18, ג'ובאני מריטי ציין שסביב א-דאמון ומיעאר יש שני "עמקים נפלאים, מעוטרים בחורשות ושיחי בר".[7] האיכרים שחיו בכפרים קטנים סביבו, נהנים מהסביבה הנעימה ביותר שיש". במפה של פייר ז'אקוטן מפלישת נפוליאון ב-1799 מופיע הכפר בשם Damoun.[8]

ב-1875, א-דאמון היה כפר משגשג ובו בערך 800 תושבים, רובם מוסלמים, והיו בו שני מסגדים. בנוסף לקבר המיוחס לד'ו אל-כפל, היה בגבעה סמוכה לכפר מקאם שהוקדש לשייח' בשם עבדאללה. בכפר היה בית ספר יסודי לבנים שהוקם על ידי העות'מאנים ב-1886.[6][9][10]

לפי רשימת אוכלוסין מ-1887, בכפר היו 725 תושבים, כולם מוסלמים.[11]

בתקופת המנדט הבריטיעריכה

בזמן מפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל, הכפר מנה אוכלוסייה בת 727 איש, מתוכם 687 היו מוסלמים ו-40 היו נוצרים.[12] כל הנוצרים בכפר היו קתולים.[13] האוכלוסייה גדלה עד למפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל לכדי 917 איש, מתוכם 870 מוסלמים ו-47 נוצרים, שחיו ב-181 בתים.[14]

בתחילת המאה ה-20, בתי א-דאמון היו מקובצים סביב דרך מרכזית, והחל מ-1935, הכפריים החלו לבנות אותם מבטון מזוין. תושבי הכפר שאבו את מי השתייה שלהם ממעיינות סמוכים והשקו כמה מהגידולים החקלאיים שלהם במי נהר נעמן. תושבי הכפר עסקו גם במלאכות שונות ובמיוחד בקליעת מחצלות וסלים. הגידולים החקלאיים העיקריים של תושבי הכפר היו חיטה, דורה, שעורה וזיתים, אך הכפר היה ידוע גם באבטיחיו ומלוניו.[1]

סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מנה 1,310 תושבים בא-דאמון, מתוכם 1,240 מוסלמים ו-70 נוצרים.[15] סך אדמות הכפר היו 20,357 דונם, מתוכן 17,761 דונם היו מעובדים ושימשו לחקלאות, ו-11 דונם היוו את השטח הבנוי של הכפר.[1]

שנים טרם מלחמת העצמאות, ההגנה הכינה תיקים בהם מידע אודות הכפרים הערביים. התיק של הכפר א-דאמון, שהוכן ב-1947, מכיל רשימה של 25 אנשים חשודים במעורבות בתנועה הלאומית הפלסטינית.[16] לפי דו"חות ההגנה, באפריל 1948, סאדיק קרמאן, בנו של בעל קרקעות מקומי מרכזי, שילם לחיל המצב של צבא ההצלה 5,000 לירות ארץ ישראליות על מנת שיעזוב, כנראה בניסיון למנוע מהכפר להיקלע לפעולות איבה במהלך המלחמה.[17]

תחת שלטון ישראלעריכה

לאחר ההצלחה השלב הראשון של מבצע דקל במרכז הגליל, יחידות של חטיבה 7 של ההגנה נעו ממערבה וכבשו את א-דאמון, כמו יישובים ערביים אחרים, בשלב השני של המבצע ב-15–16 ביולי 1948. עם זאת, ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, מתארך את כיבוש א-דאמון מוקדם יותר למאי 1948, לאחר נפילת עכו. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כתב שהתושבים היו מדוכדכים מנפילת עכו ואחריה נצרת, וכך ברחו במהלך ההפצצה שהקדימה את ההתקפה על הכפר. התושבים שנותרו בכפר גורשו, והכפר נהרס לגמרי לפי שני ההיסטוריונים.[1] ב-7 בדצמבר 1950 פוצץ המסגד בכפר.[18]

בעקבות המלחמה, שטח הכפר נכלל בתחומי מדינת ישראל. אדמות הכפר משמשות את תושבי קיבוץ יסעור, שבנוי על אדמות הכפר אל-בירווה, לחקלאות.[1]

לפי ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח'אלדי, ב-1992, אתר הכפר היה "מכוסה קוצים, שיחי צבר, עצי זית ואורנים. ערימות אבנים ובטון פזורות סביבו. המבנה שבעבר הגן על מקור המים המרכזי והסדיר את זרימתו עומד מוזנח וקורס בכמה מקומות. בית הקברות עדיין קיים, למרות שהמצבות שבחלק מהקברים קורסות."[1]

כיום, באדמות הכפר ישנו מאגר מים בשם "מאגר דמון", שקיבוצי גוש זבולון משתמשים במימיו להשקיית שדותיהם הסמוכים.[19] פליטי הכפר מתגוררים ביישובים הסמוכים שנותרו כמו טמרה, כאבול ושעב, וכן במחנות הפליטים בלבנון.[20]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא א-דאמון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Khalidi, W. (1992). All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948. Washington D.C.: Institute for Palestine Studies. p. 11.
  2. ^ אליעזר שטרן, גיליון 122 לשנת 2010 באתר "חדשות ארכיאולוגיות" של רשות העתיקות
  3. ^ Petersen, Andrew (2001). A Gazetteer of Buildings in Muslim Palestine (British Academy Monographs in Archaeology). Vol. 1. Oxford University Press.
  4. ^ אורי טל, ארץ ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (634–1517): אסופת תרגומים, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 80
  5. ^ טל, עמ' 277; הכפר נזכר בשם א-ראמון, וטל מעיר שניתן לשער שמדובר בא-דאמון ושבטקסט קיים שיבוש של החלפת ד' ב-ר' בתחילת מילה, הנפוץ בערבית
  6. ^ 1 2 Sharon, M. (2004). Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae, D-F. Vol. 3. BRILL. p. 7-9
  7. ^ Mariti, G. (1792). Travels Through Cyprus, Syria, and Palestine; with a General History of the Levant. Vol. 1. Dublin: P. Byrne. p. 343.
  8. ^ Karmon, Y. (1960). "An Analysis of Jacotin's Map of Palestine" (PDF). Israel Exploration Journal. 10 (3, 4): 155–173, 244–253.
  9. ^ Conder, C.R.; Kitchener, H.H. (1881). The Survey of Western Palestine: Memoirs of the Topography, Orography, Hydrography, and Archaeology. Vol. 1. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 270.
  10. ^ ויקטור גרן, תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ-ישראל - כרך 6: הגליל, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1982, עמ' 287–288
  11. ^ Schumacher, G. (1888). "Population list of the Liwa of Akka". Quarterly Statement - Palestine Exploration Fund. 20: 169–191.
  12. ^ Barron, J.B., ed. (1923). Palestine: Report and General Abstracts of the Census of 1922, Table XI, Sub-district of Acre. Government of Palestine. p. 33.
  13. ^ Barron, J.B., ed. (1923). Palestine: Report and General Abstracts of the Census of 1922, Table XXI. Government of Palestine. p. 50.
  14. ^ Mills, E., ed. (1932). Census of Palestine 1931. Population of Villages, Towns and Administrative Areas. Jerusalem: Government of Palestine.
  15. ^ Government of Palestine, Department of Statistics (1945). Village Statistics, April, 1945. p. 4.
  16. ^ Pappé, I. (2006). The Ethnic Cleansing of Palestine. London and New York: Oneworld. p. 22.
  17. ^ Morris, B. (2004). The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited. Cambridge University Press. p. 97.
  18. ^ דאמון - מקומות קדושים נטושים, באתר ארכיון המדינה
  19. ^ מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק בבלוג "עמירם במשעולי ישראל", 10 ביולי 2016
  20. ^ From al Damoun to Nahr el Bared Camp: A Journey of Pain מתוך מגזין Al Majdal של מרכז בדיל, גיליון 36–37, חורף 2007-אביב 2008